אני לא אוהבת לקחת איתי מטריות. אני לא אוהבת את הסרבול שהחורף כופה עלי המסורבלת מטבעי.
והיום גיליתי כמה נעים ללכת בגשם ללא מטריה בראש זקוף.
כן, נרטבתי אבל הרגשתי את הגשם. הרגשתי שהחציצה ביני לבין הגשם מיותרת.
שיעורי הקפוארה של נן הם הזמן הזוגי של ושל טוליו
אנחנו לא תמיד מנצלים את הזמן הזוגי לזוגיות
אבל אנחנו יחד. גם כשאין צורך שנהיה שנינו.
אתמול קנינו שקית חטיפים במרכז המסחרי
והתישבנו על ספסל בגן המשחקים
והסתכלנו על הדשא והעצים הפורחים
ופשוט דיברנו.
האוויר נמצא במקומות הלא צפויים
ולפעמים אני לא מוצאת אותו
או שאני לא מחפשת אותו במקומות הנכונים.
לפעמים אני מוצאת אותו כשאני יורדת ממונית השירות.
והולכת ברגל לביה"ס ליד הגבעה המוריקה
עכשיו יש בה כלניות ורקפות.
לפעמים הולכת עם מוסיקה.
ובימים יפים במיוחד
אני מציעה לנן לחזור הביתה דרך הגבעה.
וזה תמיד אושר.
הוא לועס את גבעולי השומר.
מנערים את החול מהנעליים.
לפעמים מדברים לפעמים שותקים יחד.
אוויר.
myreaderlife 
מה באמת נעים לך עם הטיפות האלה?
נחמד שאת מוצאת רגעים של נחת.
לא עם כל טיפה ולא כשאני ממהרת או לחוצה. אבל למדתי ליהנות גם מקצת רטיבות.
כיף.
(מטריות זה מכה).
לגמרי מכה אם כי היום ראיתי אצל מישהי מטריה עם נקודות שהייתה כל כך חיננית שחמדתי אותה.
אני כבר מזמן הבנתי שמטריות זה קשקוש.
אנחנו לא עשויים מסוכר. שום דבר לא יקרה אם נרטב קצת. זה נעים ונחמד ואמיתי.
וסתם שתדעי, אני ממש אוהבת את האופן שבו את כותבת ומתארת את הדברים. כל החויות עם נן וכד’. זה תמיד מרגיש לי כאילו שאת חיה בעולם שונה לחלוטין מזה שאני חיה בו. כאילו שהאויר אצלך אמיתי יותר והפרחים אצלך צבעוניים יותר ושכאילו לכל דבר שקורה מסביב יש הרבה יותר משקל. לא יודעת להסביר.
שלך יפה יותר, בכל מקרה. (:
התגובה שלך ממש ריגשה אותי.
אני חייבת לציין שיש לי גם בורות רגשיים וחסרים בעולם שלי ויש דברים שבכיף הייתי משנה בחיי אבל יש גם דברים שאני ממש אוהבת ועליהם אני כותבת.
אני חושבת שזו מיומנות נרכשת להתלהב מהדברים הקטנים האלה. פעם לא הייתה לי אותה.
תמשיכי לבקר ואת מצלמת כל כך יפה שאני חושבת שיש לך יכולת נהדרת לראות את היופי והטוב.
אני ממש לא אוהבת להיסחב עם מטריה
זה ממש מעיק ותופס מקום
ובשלב מסויים סביר להניח שתשכחי אותה איפשהו
לנשום אוויר
זה משהו שהרבה אנשים שכחו
אולי בגלל שבמקומות כמו תל אביב האוויר כל כך מזוהם
לפעמים זה פשוט כייף להיות באיזור שאין בו את כל הפיח הזה
אחרי גשם, שהכל ירוק ורענן
לקחת נשימת אוויר ולהסתכל על העולם
גם בתל אביב יש פינות שבהן אפשר לנשום אוויר טוב.
והתכוונתי גם לנשימה פיזית וגם לסוג של רווחה.
כן. גם אני לא אוהב מטריות (דיברנו על זה כבר פעם?).
למרות שאני מאד אוהב לצלם מטריות…
אם אני הולך בגשם עם יד אחת שמחזיקה מטרייה – אני לא יכול לצלם אותן.
וחוץ מזה, אני לא אוהב את המאבקים שאתה מנהל נגד הרוח.
אני מאד אוהב ללכת למקומות בטבע. אם כי, יוצא שכל פעם אנחנו הולכים למקום אחר…
מטריות מצטלמות מאד יפה.
וטיולים בטבע זה נהדר בכל מקרה.כיף לי שאצלנו אפשר לשלב את זה גם בשגרה.
כתבת יפה כל כך. הזדהיתי מאד עם ההגדרה של הרגעים השלווים והכביכול רגילים האלו של החיים כ"אוויר". חלקים גדולים מהיום אני (כולם?) נמצאת במירוץ עצבני וחסר נשימה. חשוב כל כך לתת משקל לרגעים האיטיים האלה.
(אני לא עושה את זה מספיק, אבל משתדלת).
גם אני במירוץ. במיוחד בתקופה האחרונה. אבל באמת שלא תמיד חייבים לרוץ. מגיעים לרוב הדברים גם אם לוקחים הפוגות.
אני גם כבר לא מחבבת מטריות. בשביל זה יש כובע… כלומר, אני מנסה להתרגל לרעיון.
אוויר, כמו שאני מבינה את העניין, זה רק עניין של סבלנות
כן, אוויר הוא סוג של הפסקה במירוץ ואולי מין חלל זמן כזה שקשה למצוא אבל כשמוצאים זה נהדר.