ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

שנה טובה

רגיל

איזה כיף זה להתחיל כל שנה מחדש. זו מין תזכורת שהחיים נותנים לנו הזדמנות ותקווה לשנות ולהשתפר ולקוות שהשנה דברים יהיו אחרת.

בפועל אני יודעת ששינויים זה דבר שלוקח המון זמן, לעתים הם זמניים ולעתים הם נשארים כסוג של תקווה.שאולי בפעם הבאה. אני עוד צריכה לברר לעצמי מהם הרצונות והשאיפות שלי לשנה הקרובה.

 

אני אוהבת את האיפוס הזה של החיים.אפילו אם יש בו מין האשליה.

 

אז אני מאחלת לכם שנה טובה בה תרגישו שאתם מתקדמים עוד צעד בדרך למה שאתם רוצים. שהשאיפות והחלומות שלכם יתגשמו בחלקם כי מה אנחנו בלי עוד חלומות ורצונות ושאיפות.

 

אל תפחדו לרצות עוד מהחיים.

אל תפחדו לאהוב

 

שנה טובה ומתוקה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה תובנות על הלמידה של נן

רגיל

חשבתי על נושא השיעורים והחלטתי שאני חייבת קצת להרפות.


כן, לעזור לו לסדר את הילקוט אבל לזוז הצידה ולתת לו לעבוד.


כן לבדוק מה היו השיעורים וכן להסתכל במחברת אבל לתת לו לבחור את הזמן לעשות אותם.

היום למשל היה לו חוג מיד אחרי הצהרון. היו לו שיעורים שלמעשה היו דברים שלא הספיק בכיתה. אמרתי לו שהוא יכול לבחור אם לעשות אותם היום אחרי החוג או מחר אבל הבהרתי לו שהוא יצטרך לעשות אותם.

כשחזרנו מהקפואירה וההסתובבות שאחרי הזכרתי לו ללמוד להכתבה. ואז ראיתי שהוא כותב בסדר גמור ושהוא מוכן וגם מנסה לעשות דברים שלא נדרשים ממנו.

ואז קלטתי. הילד שלי בנוי עם מנגנון שמתמרד נגד משימות מוכתבות. אם הוא יקבל חופש ללמוד ללא משימות הוא יעבוד נהדר. למשל הוא יכתוב מילים שבא לו לכתוב ולא מילים שהוא חייב. הוא יצייר תפוח בסגול כי בא לו. הוא לא יהיה נער הפוסטר של הכיתה ולא בטוח שהציונים שלו יהיו משהו שכדאי למסגר אבל הילד מסוגל ללמוד כשמעניין לו ללמוד.

זה הרגיע אותי מאד. חשבתי על זה שאני אעזור לו להתמודד עם דרישות המערכת אבל לא אפעל מתוך פאניקה שהילד לא עושה את מה שמצופה ממנו. נמצא את הדרך שלנו להסתדר.

אני רק מקווה שאזכור את זה בכל פעם שהמשימות המעיקות של בית הספר יזללו לנו את אחר הצהריים.

ברוכים הבאים למערכת החינוך

רגיל

חשבתם שהחיים שלי הפכו לצפיחית בדבש בעקבות הפרויקט של החמישיה? אז חשבתם, Poliana has left the building

 

אני אגיד לכם משהו אחד  על תפקידי כאם עבריה ששולחת את הילד שלה לבית ספר מהסוג שמצפה ממנו, ובכן, ללמוד. השנה התחילה נפלא, הילד קיבל שיעורי בית מהסוג שהיה ברור לי שהילד שלי יכול להתמודד איתם והוא אכן התמודד איתם יפה. בצהרון. הידד, חשבתי לעצמי, הילד אחראי ותפקידי מסתכם בלספק פרודוקטים הזויים שבית הספר מבקש , להגדיל לפעמים ראש (בקטנה, רק בקטנה) כדי לקבל את התגית של אם אחראית ולוודא שהילד אכן ביצע את מטלותיו.

היום באתי לאסוף את העולל והגננת של הצהרון (הצהרון כולל את כיתות א') מספרת לי שהיו לה כמה ימים קשים עם הילד שמסתבר שלא מכין בחשק את שיעוריו אלא יותר נוהג למצוא דברים אחרים לעשות באותו זמן מה שגורר את הגננת למאבקים איתו.

אופס, חשבתי לעצמי, הילד המסכן מעביר יום שלם כשהוא ישוב בכיתה עם הפסקות קצרצרות כפי שהוא טורח להדגיש, אולי זה לא הוגן לצפות ממנו שיכין שיעורים מיד בצהרון. אולי אפשר להסביר לו את ההשלכות ולתת לו לבחור? הגננת הדגישה בפני שהיא מכריחה אותם לשבת על שיעוריהם ע"פ רצון ההורים ואם אני מחליטה אחרת אז שאודיע לה בבקשה.

 

החלטתי אחרת. אני ידועה בתור האחת שלוקחת את הדרך הקשה רק כדי להוכיח משהו לעצמה. וגם כי בתיאוריה ברור לי שהשיעורים הם אחריות שלי יותר מאשר של הגננת (הם בעיקר אחריות של הילד אבל הילד בשלבי למידת אחריות) אז אמרתי לנן שיבחר מתי יעשה את שיעוריו אבל הדגשתי בפניו שהשיעורים חייבים לעשות.

 

מרוצה מעצמי הגעתי הביתה, פרקתי פרקנו את הילקוט וגיליתי שהייתה להם משימת כתיבה בכיתה שהילד לא עשה כי לא הספיק. אני צפיתי אירועים כאלה ולכן אמרתי לו שהוא צריך לעשות אותה בבית. הילד ישב ואכל לי את הראש בכפית. הוא עשה הכול אבל הכול כדי לא לשבת מול שולחן הכתיבה ולסיים את המשימה המזוינת.בשניה שעזבתי את עצמדת ההשגחה הוא התחיל ממש להתפרחח וכך ישבתי לו על הראש עם שוט האיומים עד שסיים את השורה האחרונה.ממש יאנוש קורצ'ק של האימהות.

 

להכתבה הוא התכונן עם סבתא שלו וגם לה הוא אכל את הראש. ובינתיים אני נזכרת בפלשבקים מהעבר.

 

אני ילדה בכיתה א' יושבת מול מחברת והדבר האחרון שבא לי לעשות את את השיעורים . אני צורחת ואמא צורחת וסבתא צורחת וכל הבית כמרקחה עד שהילדה תסיים את השיעורים. כמובן שבסוף כתבתי את העמודים הלא נכונים ואחר כך גם חטפתי מהמורה שהייתה מנוולת ברמות כי עשיתי יותר מדי שיעורים.

 

אחר כך לילד היו התקפי בכי וכעס כי לא הספיק לשחק כל היום וחיו נראו לו מרים וקשים כשאול. אני לעומת זאת לא הספקתי כמעט כלום כולל להכין ארוחת ערב כולל לאכול בעצמי כולל לנשום.

 

כמעט בכיתי בעצמי.

 

אני עדיין חושבת שבשלב זה אני אחראית ללמד את הילד לבצע את מטלותיו ולהתארגן נכון. ומצד שני אני לא עושה את זה טוב וגם זה ברור לי.

 

אני אשמח לקבל רעיונות כי אני ממש לא מוכנה לעוד יום כזה. ניסיתי להסבירלמה כדאי  והסבריי המלומדים לא חילחלו אליו. כרגע הוא לא מבין למה חשוב ללמוד ולמה חשוב להכין שיעורים ומבחינתו אי הכנת שיעורים לא תגרור מחיר מצידו של מבוכה מול הכיתה והמורה. לי ברור שההאשמות על תפקוד לקוי שלו יגיעו אלי.

 

דווקא  דברים טובים היו:

1. נפרדנו נכון לעכשיו מהמרפאה בעיסוק. קניתי לה בונבוניירת מקס ברנר וכתבתי לה ברכה מרגשת והיא כתבה לי מייל ובו היא מודה לי מאד על ההערכה והמילים החמות שבאמת הגיעו לה. היא באמת אישה מקסימה.

2. למרות עייפותי הכרחתי את עצמי לנסוע לירושלים ולבקר את הסבים שלי כדי לאחל להם שנה טובה. היה נפלא, עזרתי לסבתא לטגן קציצות לראש השנה והרגשתי שאני ממש נוצרת בליבי את התנועות שלה ואת מה שהיא. הם כל כך יקרים לי ואני נחושה להנות מהם כמו שהם. עם סבתא העליתי זכרונות וצחקנו המון. אני חושבת שההלוויה והשבעה שנכחתי בהם חיזקו אצלי את ההבנה כמה הכול זמני וכמה חשוב ליהנות מההווה ומהיקרים לנו כל עוד הם חיים ובריאים.

3. אמא היקרה שלי באה לבקר אותנו ולמרות שהיא ראתה אותי בשעתי הפחות יפה (פנים סמוקים בזעם) היא עשתה כל שביכולתה לעזור לי וגם ישבה עם נן על תרגול מילים להכתבה.

4. היום החצי מגעיל הזה נגמר.

5. מחר נן מקבל סוף סוף את כוננית הספרים ועוד מעט יהיה חופש.

רגיל

תגידו, החמישיה הזאת עוד מעניינת מישהו? אני נוהגת לכתוב לעצמי בלי לחשוב שיש אנשים שקוראים אותי. יותר מדי דברים טובים זה יכול קצת לחזור על עצמו או לשעמם. חיוביות יתר קוראים לזה.

 

היום היה לי דיון מעניין עם שתי חברות לעבודה שהן נשים מעניינות מאד. החלפנו חוויות מטיולים שעשינו לבד וגילינו עד כמה שתינו בוטחות באנשים עד כדי טמטום ובעיקר כמה הטמטום הזה השתלם לנו כי בסופו של דבר הרווחנו מפגשים מעניינים ומקומות שלא היינו מבקרות בהן אחרת. כל כך משתלם לוותר על החשדנות המתגוננת הזאת.יצאו לנו מזה סיפורים וזכרונות.

 

בטיול שעשיתי בדרום אמריקה טיילתי גם לבד וגם עם שותפים ובטיולי לבד הכרתי הרבה יותר מקומיים. אם כי היו לי שתי שותפות שאחת מהן הייתה מתידדת סדרתית(כן, בקבוצה יש את הטיפוס המתידד הסדרתי ואת הטיפוס החשדן וכשהאחר הוא מתידד סדרתי אתה מקבל את תפקיד החשדן). זה היה לפעמים שווה ולפעמים מעיק (כשהצטרפו אנשים שלא היה לנו כיף איתם). כשטיילנו עם שותף גבר זה היה סוג של מחסום  ופחות ניסו לדבר איתנו או להתחיל איתנו (אני לא אגיד שזה רק חיסרון, הייתי אישה מאד מבוקשת בדרום אמריקה בטווח גילאים רחב 18-70 והאגו הנשי שלי היה מאד מנופח).

 

בסופו של דבר לא כייסו אותנו או עקצו אותנו אבל בתמורה הייתי חולה בכל מקום שהגעתי אליו. פה כאבה לי היד ושם שילשלתי את נשמתי ובסוף הייתי אנמית ועם קריש דם ברגל. עדיין נהניתי בטירוף אבל אני לא יכולה להגיד שהיה לי קל.

 

מעניין איך היה המצב לו הייתי מטיילת לבד היום בגיל 37. מעניין איך אני הייתי מתנהלת . פעם טוליו אמר לי שאני לא לומדת מטעויות ואני חושבת שיכול להיות שזה נכון בהקשר הזה ואתם יודעים מה, אני לא בטוחה שללמוד מטעויות זה בהכרח הדבר הנכון. המציאות משתנה ולפעמים מה שבמקום אחד נחשב טעות במקום אחר הוא הדבר הנכון לעשות. אני לא מפחדת מטעויות. זה כן.

 

 

5 דברים של היום:

1. שיחה מעניינת עם כוס קפה על ספסל ליד בריכת הנוי במכללה.

2.

3.

4.

5.

5

רגיל

היום שלי התחיל עצוב כי התבשרתי על מותה של  אמא של חברה לעבודה . מוות צפוי אבל בכל זאת כל מוות תופס אותך בהפתעה. ביום כזה קשה לכתוב חמישה דברים טובים אבל לי האובדן המחיש כמה אני שמחה שהיקרים לי חיים ובריאים.

 

1. חמותי הקדימה אותי. תכננתי להתקשר אליה אבל היא התקשרה וניהלנו שיחה נעימה ומלאה צחוקים. גיליתי שאני אוהבת לשמח אותה וכך קפצו לי לראש התכניות מה להכין לחג ומה להביא. לא קל להדביק אותי באווירת ההכנות לחג בלי שאלחץ או אתעצבן אבל משום מה הפעם זה הרים לי את מצב הרוח.

 

2. אתמול היה לי קורס שעוסק במניעת לחץ ושחיקה. המרצה הייתה מגניבה וגם החבר'ה בקורס היו נחמדים. זה היה גיוון מרענן ואולי גם אלמד משהו אז בכלל.

 

3. מסתבר שהפרויקט הזה מדבק שמחה להעביר את ההשראה שהועברה אלי גם כן.

 

4. נן הגיע למיטה שלי בבוקר חמים משינה עם לחיים רכות ומזמינות נשיקות. הילד הזה הוא שמחה.

 

5. נן יקבל ביום חמישי סוף סוף את כוננית הספרים השווה שהזמנו לו מחנות רהיטים.מה שאומר שהספרים שלו יזחרו לעמוד יפה על המדף. הקלה!

עוד חמישה

רגיל

היום הייתי מדוכדכת מאד בבוקר. הרגשתי חסרת אנרגיה ברמות קשות וגם היו לי חלומות רעים בלילה אז לא ישנתי טוב. ובדוכן הקפה חסר להם חלב מה שגרם לי להתהלך בקריז. אף אחד לא אמר שלמצוא חמישה דברים טובים זה לא יכול להיות אתגר.

 

1. בדיקה תקופתית אצל האנדוקרינולוגית שהעלתה  שאני לא מאוזנת תרופתית מה שמסביר את ההשמנה שבאה לצד פעילות גופנית וכן את העייפות. סיבה לאופטימיות זהירה שכן אם אשנה את התרופה אהיה יותר מאוזנת ומלאת שמחת חיים. בכלל יש לי אנדוקרינולוגית מקסימה ואכפתית וזו ברכה כשלעצמה.

 

2. קיבלנו משימה בית ספרית שהעיקה עלי מאד, כרטיס ברכה לילד. כל הזמן פחדתי שאשכח ותכננתי להכין כזה בעבודה אבל לא היה לי חשק ליצור ובסוף החלטתי שלא אכפת לי, אני קונה לו כרטיס וכך עשיתי. ההיתר להיות אמא פחות ממושלמת הוא מתנה שאני לא תמיד מפרגנת לעצמי.

 

3. השבוע אני נוסעת עם לי לים ובעיני זה אושר צרוף.

 

4. אני מתמידה בעניין הזה של חמישה

 

5. אני מרשה לעצמי לא לכתוב סעיף חמישי (אפשרי רק פעם אחת להשתמש בזה)

 

 

החמישיה של היום

רגיל

אני חייבת לציין שלכתוב כל יום חמישה דברים טובים זו משימה קשה משחשבתי. אתמול למשל היה יום שבו לא הרגשתי מלאת חיים ומרוצה מעצמי ובעיקר התחשק לי להיות עם עצמי. יש לי לאחרונה יותר ימים כאלה. יש בהם סוג של מרד כזה בחובותי כלפי אחרים וכלפי עצמי. אני משתדלת לנטרל את רגשות האשמה שאני מרגישה אחרי ימים לא כל כך מוצלחים ומדכדכים משהו.

 בכל מקרה אני בכל זאת רוצה להתמיד במסגרת שכפיתי על עצמי ולכתוב פה בבלוג חמישה דברים טובים מדי יום.

 1. אני מגלה בעצמי שוב את השחקנית היום בבריכה שעשעתי את טוליו בחיקוי של הוד מעלתה מ "פנקס הקטן". יש לי הרבה יותר הומור ממה שאני חושבת וזה כיף לגלות את הצד הקליל בי.

 2.  אני כרגיל מגלה שאני ממש אלופה בלהכין כבד עוף. הפעם הכנתי אותו עם התאנים שקניתי בשוק (שהיו לא משהו) והמון בצל ויצא טעים. חבל שאני מנועה מלעשות את זה בתדירות גבוהה כי נן לא אוהב כבד וטוליו נמנע בגלל הכולסטרול.

3. הייתה לנו הברקה להגיע לבריכה ממש מוקדם וזה היה נהדר לקבל את כל המרחב הזה לנו. וגם את אחה"צ למנוחת שבת עצלה. צירוף מילים נפלא בעיני -מנוחת שבת עצלה.

4. ממש אהבתי את המוסף עם תמונות הילדות של כותבים שונים. מילא את הפונקציה הנפלאה של בידור+מחשבה+מציצנות.

5. הקינוח של היום היה מאד משמח, חתכתי מנגו ופסיפלורות והוספתי תמרים. כמה שמחה השוק הזה מביא.

 

 

נראה לי שתמיד יהיו לי ברשימת הדברים המשמחים גם דברים קולינריים.