מרמורים ותפוחים

רגיל

אני מרגישה לפעמים שוב את התחושה הזאת של הילדה הלא מקובלת שרוצה מאד להיות בעניינים אבל לא מצליחה לעשות את זה.

יש מקום אחד שבו אני מרגישה את זה. עם האימהות בכיתה של נן. יש כמה אימהות שבמקרה הן האימהות של החברים הטובים שלו שמוצאות את החיבור המושלם שלהן ברמה כזאת שאני מרגישה מין מחסום בלתי נראה שהולך וגובה. זה לא שהן לא מסבירות פנים או חושבות עלי משהו רע. לדעתי הן לא חושבות עלי בכלל, אני מחוץ לרדאר שלהן.הן די נחמדות אפילו.

ואני יודעת כמה השיחות האלה חשובות. הן חשובות כי נקבעות בהן פגישות ונרקמות בהן תכניות ומועבר בהן מידע ותיאומים. הן מגבות אחת את השנייה בכל מה שקשור לילדים ואני מרגישה לפעמים שאני צריכה ליצור בכוח מעין ידידות כדי להקל על נן בחייו החברתיים.

ואני שונאת את הבכוח הזה. שונאת שיחות שסובבות רק סביב הילדים (רק במקרים ניסיים במיוחד מדברים על דברים אחרים. לחלקן יש גם ילדים אחרים בגילים תואמים ואני כידוע לא תרומה גדולה מבחינת נושאי שיחה שנוגעים לילדים בגילים אחרים).כנראה כשאני מזייפת עניין מספיק טוב כי טוליו בטוח שאני חיה חברתית אבל זה כל פעם הורג אותי קצת בפנים התחושה הזאת שגם את החברות שלי אני לא יכולה לבחור כרצוני. מין מרמור אימהי כזה.

יש אימא אחרת שאני מרגישה שיש בינינו מערכת יחסים חד צדדית. היא לא מבקשת בקשות בלתי הגיוניות אבל אני אף פעם לא יכולה לבקש ממנה טובה כי הילדים מסיימים בשעות אחרות.  לפעמים הבקשות שלה לא מפורשות והכוונות מתבררות בדיעבד שזה מעצבן. היא אימא שיודעת לתפעל ויודעת לבקש טובות בלי מבוכה ואני קצת מקנאה בה למען האמת.

מחר עומד להיות יום לחוץ ומלא סידורים וחשבתי לבקש טובה מאחת האימהות לאסוף את נן ולא הייתי מסוגלת. ממש התעניתי עד שעלתה בתודעה שלי אימא אחרת שלשם שינוי אני דווקא מאד מתחברת אליה. היא אישה עדינה ומקסימה ומאד נעים לנו לדבר. הילדים שלנו חברים אבל לא חברות צמודה

היא הסכימה בשמחה מה שהוכיח לי שוב שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.

 

כן, אני דפוקה בקטע הזה מאד.

 

ואתם יודעים מה, ממש אין לי מה להתמרמר אחרי שסוף סוף קניתי לעצמי נעלי התעמלות איכותיות והלכתי ברצף שלושה ימים לחדר כושר וגם הלכתי לים עם לי יקירתי.מה שתמיד גורם לי לפרוח.

אז למה כל זה לא מספיק?

 

 אה, ויש לי תפוחים שנאפים בתנור אז הכנסתי אותם לכותרת.

»

  1. אבל אולי את מגזימה בתחושה שלך שאת צריכה לקשור קשרי ידידות עם האמהות האלה רק למען הקשרים החברתיים של נן?  אולי אין בזה צורך? ממה שהתרשמתי,  הוא מסתדר יפה בכוחות עצמו,  ולך מגיעה ידידות עם אמהות שנעימות לך,  אפילו אם נן לא מתעניין בילדים שלהן.  

    • חשבתי על השאלה מאין נובע הצורך שלי וזה לא רק העניין החברתי של נן כמו להרגיש בעניינים. הוא מסתדר יפה חברתית במסגרת הלימודים אבל אני מרגישה שהוא צריך גם מעבר לזה. הוא גם מבקש ואני מרגישה שזה שוחק להיות תמיד בצד המזמין. אני לא מסוגלת להזמין את עצמי (יש אחרים שאין להם בעיה עם זה).
      אני סומכת על זה שחברות זה דבר מאד נזיל ואולי אני צריכה לעשות יותר מאמץ כדי לגלות אימהות שמתאימות לראש שלי. הבעיה היא שאני גם לא מתחזקת מספיק קשרים חברתיים.אני מרגישה שאנחנו קצת מבודדים כמשפחה.

  2. אף פעם לא שאפתי להיות מהמקובלים.
    כי אף פעם זה לא עניין אותי מספיק.
    וכי זה נראה לי להיות חלש אופי.
    אני רוצה להיות עצמי. עם הקודים שקבעתי לעצמי    🙂

    אתמול שוחחתי עם בת הזוג.
    ואמרנו לעצמנו שאנחנו ממש מפחדים מהקטע שיהיו לנו ילדים ונצטרך להוציא עליהם הרבה כסף בכל מסיבת יומולדת וזה, ואז נזכרתי בך ובענייני המפעיל.
    אבל כן, יש גם את כל הדברים הקטנים של לקחת אותו מהגן, ולהביא אותו לגן (את רואה אותי כותב פוסט כל יום אם עדיין אהיה במתכונת הזו?).

    אני כל כך רוצה ללכת לחדר כושר. אבל הרופא אמר שאסור לי בגלל הברך.
    באסה. לפחות אני עושה הליכות ארוכות ברגל. זה גם משהו.

    • גם אנחנו פחדנו מכל מה שהזכרתם.
      מה אני אגיד לך, בני. יש הרבה הוצאות סביב נושא גידול הילדים(מסיבת יום הולדת זה ממש הוצאה זניחה ביחס להוצאות על מסגרות בשנים הראשונות) אבל מתמודדים עם זה. נכון, החיים משתנים אבל לא עוצרים.הצרכים משתנים.
      לפעמים זה מתסכל כשהחיים בנוים בעיקר סביב הצרכים של הילד אבל זה משתנה ככל שהילד גדל.
      אני מרגישה שגידולו של נן עשה לי גם הרבה טוב ואני מצליחה לא לוותר על עצמי ואפילו לכתוב בבלוג.לא כל יום אבל בתדירות די גבוהה.
      קשה להגיד אם כדאי להביא ילדים ואם כן אז כמה ילדים. למשל אנחנו הרגשנו שנכון לנו ילד אחד בהתאם ליכולות הנפשיות והכספיות שלנו ואנחנו שלמים עם זה למרות שזו בחירה חריגה.
      זה יפה שאתם משוחחים על זה.

  3. אני כל כך מבינה אותך!!!! גם לי לוקח שנים, ובכלל אני כל הזמן מעבירה אותם גנים ובתי ספר והחברויות שסוף סוף יצרתי נעלמות לי…
    הכל נראה לי צבוע ומלא אינטרסים ואני לא מעזה לעשות את מה שמבקשים ממני כל הזמן..
    אם יהיו לך תובנות את מוזמנת לשתף:-)

    • זה מצחיק כי לא חשבתי ש יצירת קשרים לטובת הילד זה חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאימהות.
      התובנה היחידה שיש לי היא לנסות ליצור קשרים אחד על אחד כי בזה אני הרבה יותר טובה.

  4. כל הכבוד על ההליכה והים והנעליים!

    בעיקרון את והאימהות האחרות אחיות לאותו מצב התפתחותי ואני לא חושבת שזה צריך להיות תלוי בחברות. אפשר לבקש ואפשר להיענות לבקשות, זה קשר "עיסקי" שלא צריך להתערבב עם הרצונות החברתיים הפרטיים שלך.

    • לים ולהליכה יש יכולות מרפאות בשבילי.
      את צודקת שהבקשות וההתחברויות יכולות לעבוד גם על אינטרס הדדי אבל משום מה יש בי צד שמסרב לקבל את זה.

  5. אני כל כך מזדהה. גם אני במקום שלך.

    מה שאותי מתטריד במיוחד זה האם אנילא מקלקלת לבן שלי…
    ואני עונה לעצמי….
    לא כי הוא מסדרת נהדר בגן.
    כן, כי אחר הצהרים הוא כאן איתנו ותא עם חברים מהגן…
    ולא שזה רע שהוא איתנו, לי אישית כיף עם זה …..0אבל האם לגביו זה מספיק??) שאלה גוררת שאלה.

    בכל מקרה נראה לי לא לעניין להיות חברה רק בשיבל הקשרים החברתיים של אוריקי.

    יום נהדר! ותתחדשי על הנעליים!

    • כנראה שתמיד נשאל את עצמנו אם אנחנו עושות מספיק, בכל תחום שהוא.
      כנראה גם שלכל ילד יש צרכים קצת אחרים וכדאי להקשיב לו.
      (לא עושה את זה מספיק)
      ולגבי חברות עם האימהות יש תחומים אפורים. אני לא חייבת להיות חברת הנפש שלה. אני יכולה סתם להיות נחמדה בקטנה.

  6. טוליו צודק. את חיה חברתית אלא שמיחד המציאות מזמנת לך פחות הזדמנויות ואת מצידך לא לגמרי מתעקשת על הצרכים שלך.
    חתימה טובה

  7. כמה מוכרים לי הדברים. כמוני כמוך. אני גם שמה לב איך במו ידיי אני מתרחקת מאותם אחרים, או לפחות לא מנסה ומשתדלת מספיק להיות חלק מהם, ואז גם נוטרת להם בליבי על שאני לא בעניינים…….

    בעניין הורים-ילדים-

    לא פעם התעוררה בי התפעלות וקנאה לראות את ההורים הפעילים והמעורבים והמתַפעלים שמצליחים להרים דברים ולארגן ולהכיר את כולם ולהיות סחבק עם צוות המורים וכו’…. עם הזמן למדתי שאני לא כזאת, וכנראה שגם לא חשוב לי באמת להיות כזאת (לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים), ופשוט הנחתי לזה. אבל לאחרונה שוב עולות כל מיני סיטואציות, הפעם בקבוצת אנשים אחרת לגמרי (לא הורים-ילדים אלא גרושים-גרושות), שאני מרגישה שוב את המתח הזה בתוכי בין להיות בפנים ללהיות בחוץ- מבחירה או שלא מבחירה… חשבתי שדינמיקות מסוג זה כבר מאחורי, אחרי גיל בי"ס וכו’… אבל מסתבר שזה מלווה אותנו כל החיים….

    • אני מניחה שיש אנשים שכל ההתנהלות החברתית היא טבע שני בשבילם.
      אני בקבוצה גדולה של אנשים לא במיטבי ומחפשת את הפינה השקטה שלי. יותר טובה באחד על אחד.ממה שראיתי עד עכשיו גם בעלי ובני כאלה מה שקצת מצמצם את אפשרויות הבילוי שלנו לבילויים בקבוצות קטנות.
      אולי באמת הפתרון הוא לקבל את זה שהצרכים שלנו אחרים ולהשתדל להתנהל במסגרת הזאת וליצור חברויות קטנות יותר.

  8. אני מניח שקשרים עם הורים לילדים נבנים עם הזמן.
    אני למדתי בחיים שעל מנת לבנות קשרים צריך לפעמים להשקיע ולחזר ואפילו לנדנד זה לא בושה. ומי שלא ממש רוצה בחברתך שישתה את הים של עזה.
    אין ספק שיש גם עניין של שיקולים אינטרסנטים מאחורי המקובלות החברתית.
    אני מניח שאם היית דוגמנית צמרת היית כנראה מתקבלת גם אם היית שתקנית. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s