איזה כיף זה להתחיל כל שנה מחדש. זו מין תזכורת שהחיים נותנים לנו הזדמנות ותקווה לשנות ולהשתפר ולקוות שהשנה דברים יהיו אחרת.
בפועל אני יודעת ששינויים זה דבר שלוקח המון זמן, לעתים הם זמניים ולעתים הם נשארים כסוג של תקווה.שאולי בפעם הבאה. אני עוד צריכה לברר לעצמי מהם הרצונות והשאיפות שלי לשנה הקרובה.
אני אוהבת את האיפוס הזה של החיים.אפילו אם יש בו מין האשליה.
אז אני מאחלת לכם שנה טובה בה תרגישו שאתם מתקדמים עוד צעד בדרך למה שאתם רוצים. שהשאיפות והחלומות שלכם יתגשמו בחלקם כי מה אנחנו בלי עוד חלומות ורצונות ושאיפות.
אל תפחדו לרצות עוד מהחיים.
אל תפחדו לאהוב
שנה טובה ומתוקה
myreaderlife 
שנה טובה, זורמת וחלקה
וכמובן בריאה
מוצלחת ושמחה : )
תודה רבה על כל האיחולים (שמחה שהפעם יש קישור לבלוג שלך) ומאחלת לך גם שנה נפלאה .
שנה טובה.
מה הקטע של התמונה? לא הבנתי.
שנה טובה בני.
התמונה היא בדיחה על הקטע שהסבתות תמיד אומרות על בננות שחורות שהן לא רקובות אלא זה דבש. אור רייכרט שיחק על זה וזה מצא חן בעיני.
שנה טובה ומתוקה 🙂 הרבה אושר ונחת. ובהצלחה לנן בכיתה א 🙂
היי, טוב לראות אותך פה. שנה נפלאה גם לך ובהצלחה בהורות לניני החמודה .
אהבתי את לא לפחד לרצות עוד מהחיים.
שתהיה שנה נהדרת!
אני חושבת שזו התקווה הגדולה שלי.
שנה מצויינת גם לך!
ואני אוסיף לך שלא לפחד מהאושר, מלהיות מאושרת ומרוצה. שנה מעולה
את כל כך צודקת קוקסט החכמה.
מאד נהנית מהתגובות שלך ושנה מעולה גם לך. בהצלחה בדרך שכבר התחלת. את אלופה!
שנה טובה ג’וליאנה יקרה.
שנה של טוב.
גם אני התחברתי ללא לפחד לרצות עוד מהחיים…
ומוסיםה מעולמי…
שנה של להנות מהרגע מההווה.
ליהנות מההווה זו אמנות לשמה שאני עוד לומדת.
לפעמים דברים קטנים ופשוטים יכולים לעשות אותנו מאד מאושרים.
שנה נפלאה יקירה
אני אמנם מתחברת יותר לסוג ההורות הבוטח אבל אין לי ספק שאת אמא מצויינת כמו שאת. ומה שצריך לקחת מהסיפור הזה הוא שאת לוקחת אחראיות ואת מגוננת ואלו תכונות אימהיות נהדרות. לא תמיד צריך להסתכל איפה אחרים יותר טובים מאיתנו. אני בטוחה שגם אמרת לעצמך "שיו איזו אמא חסרת אחראיות" וזו אמירה לגיטימית כי את יודעת להיות אמא אחראית וזה אחלה! הבנת את זה?!
הצד השיפוטי שלי אכן שפט קצת את אותה אמא שלטעמי שחררה יותר מדי אבל זה גם עורר אצלי מחשבה.והרגשתי לא הוגנת ששפטתי אותה.
זה לא רע בעיני לבדוק את עצמי ואיפה אני יכולה להשתפר.אני אמא טובה דיה ובשבילי חלק מהעניין זה כל הזמן ללמוד ולראות איפה נכון לעשות דברים אחרת ממה שאני רגילה לעשות. ניסיתי לראות באופן נקי את שני סוגי ההורות כי אני מאמינה שמעבר לשיפוטיות אפשר ללמוד מכל אחד.ואם אני רק שופטת אני מפספסת משהו.
כל הכבוד על האינסטינקטים האימהיים הבריאים.
אני מאד מקווה שהם בריאים אבל זה מה יש.
תפס אותי חזק המשפט הראשון..
חיפשתי שקט בחדר כושר….
הלוואי עלי.
כן גם אני רואה עד כמה אורי הוא יותר תלותי מילדים אחרים,
היום לדוגמה הוא החליט להכין לעצמו פרוסת לחם עם גבינה-
דבר של מה בכך, אני הייתי בהלם מזה שהוא עושה לבד…
שיהיה יופי של שבוע!
נפעמת מהקטע של הפרוסה עם הגבינה. נן עוד לא עושה את זה.
וחדר הכושר זה דבר נפלא. בחצי שעה הראשונה אני מתענה אבל אחר כך אני ממש לא רוצה לרדת מההליכון.
אתמול אפילו שחיתי אח"כ.
שבוע קצר ומקסים וגמר חתימה טובה.
אבל אולי את מגזימה בתחושה שלך שאת צריכה לקשור קשרי ידידות עם האמהות האלה רק למען הקשרים החברתיים של נן? אולי אין בזה צורך? ממה שהתרשמתי, הוא מסתדר יפה בכוחות עצמו, ולך מגיעה ידידות עם אמהות שנעימות לך, אפילו אם נן לא מתעניין בילדים שלהן.
חשבתי על השאלה מאין נובע הצורך שלי וזה לא רק העניין החברתי של נן כמו להרגיש בעניינים. הוא מסתדר יפה חברתית במסגרת הלימודים אבל אני מרגישה שהוא צריך גם מעבר לזה. הוא גם מבקש ואני מרגישה שזה שוחק להיות תמיד בצד המזמין. אני לא מסוגלת להזמין את עצמי (יש אחרים שאין להם בעיה עם זה).
אני סומכת על זה שחברות זה דבר מאד נזיל ואולי אני צריכה לעשות יותר מאמץ כדי לגלות אימהות שמתאימות לראש שלי. הבעיה היא שאני גם לא מתחזקת מספיק קשרים חברתיים.אני מרגישה שאנחנו קצת מבודדים כמשפחה.
אף פעם לא שאפתי להיות מהמקובלים.
כי אף פעם זה לא עניין אותי מספיק.
וכי זה נראה לי להיות חלש אופי.
אני רוצה להיות עצמי. עם הקודים שקבעתי לעצמי 🙂
אתמול שוחחתי עם בת הזוג.
ואמרנו לעצמנו שאנחנו ממש מפחדים מהקטע שיהיו לנו ילדים ונצטרך להוציא עליהם הרבה כסף בכל מסיבת יומולדת וזה, ואז נזכרתי בך ובענייני המפעיל.
אבל כן, יש גם את כל הדברים הקטנים של לקחת אותו מהגן, ולהביא אותו לגן (את רואה אותי כותב פוסט כל יום אם עדיין אהיה במתכונת הזו?).
אני כל כך רוצה ללכת לחדר כושר. אבל הרופא אמר שאסור לי בגלל הברך.
באסה. לפחות אני עושה הליכות ארוכות ברגל. זה גם משהו.
גם אנחנו פחדנו מכל מה שהזכרתם.
מה אני אגיד לך, בני. יש הרבה הוצאות סביב נושא גידול הילדים(מסיבת יום הולדת זה ממש הוצאה זניחה ביחס להוצאות על מסגרות בשנים הראשונות) אבל מתמודדים עם זה. נכון, החיים משתנים אבל לא עוצרים.הצרכים משתנים.
לפעמים זה מתסכל כשהחיים בנוים בעיקר סביב הצרכים של הילד אבל זה משתנה ככל שהילד גדל.
אני מרגישה שגידולו של נן עשה לי גם הרבה טוב ואני מצליחה לא לוותר על עצמי ואפילו לכתוב בבלוג.לא כל יום אבל בתדירות די גבוהה.
קשה להגיד אם כדאי להביא ילדים ואם כן אז כמה ילדים. למשל אנחנו הרגשנו שנכון לנו ילד אחד בהתאם ליכולות הנפשיות והכספיות שלנו ואנחנו שלמים עם זה למרות שזו בחירה חריגה.
זה יפה שאתם משוחחים על זה.
אני כל כך מבינה אותך!!!! גם לי לוקח שנים, ובכלל אני כל הזמן מעבירה אותם גנים ובתי ספר והחברויות שסוף סוף יצרתי נעלמות לי…
הכל נראה לי צבוע ומלא אינטרסים ואני לא מעזה לעשות את מה שמבקשים ממני כל הזמן..
אם יהיו לך תובנות את מוזמנת לשתף:-)
זה מצחיק כי לא חשבתי ש יצירת קשרים לטובת הילד זה חלק מהגדרת התפקיד שלנו כאימהות.
התובנה היחידה שיש לי היא לנסות ליצור קשרים אחד על אחד כי בזה אני הרבה יותר טובה.
כל הכבוד על ההליכה והים והנעליים!
בעיקרון את והאימהות האחרות אחיות לאותו מצב התפתחותי ואני לא חושבת שזה צריך להיות תלוי בחברות. אפשר לבקש ואפשר להיענות לבקשות, זה קשר "עיסקי" שלא צריך להתערבב עם הרצונות החברתיים הפרטיים שלך.
לים ולהליכה יש יכולות מרפאות בשבילי.
את צודקת שהבקשות וההתחברויות יכולות לעבוד גם על אינטרס הדדי אבל משום מה יש בי צד שמסרב לקבל את זה.
אני כל כך מזדהה. גם אני במקום שלך.
מה שאותי מתטריד במיוחד זה האם אנילא מקלקלת לבן שלי…
ואני עונה לעצמי….
לא כי הוא מסדרת נהדר בגן.
כן, כי אחר הצהרים הוא כאן איתנו ותא עם חברים מהגן…
ולא שזה רע שהוא איתנו, לי אישית כיף עם זה …..0אבל האם לגביו זה מספיק??) שאלה גוררת שאלה.
בכל מקרה נראה לי לא לעניין להיות חברה רק בשיבל הקשרים החברתיים של אוריקי.
יום נהדר! ותתחדשי על הנעליים!
כנראה שתמיד נשאל את עצמנו אם אנחנו עושות מספיק, בכל תחום שהוא.
כנראה גם שלכל ילד יש צרכים קצת אחרים וכדאי להקשיב לו.
(לא עושה את זה מספיק)
ולגבי חברות עם האימהות יש תחומים אפורים. אני לא חייבת להיות חברת הנפש שלה. אני יכולה סתם להיות נחמדה בקטנה.
טוליו צודק. את חיה חברתית אלא שמיחד המציאות מזמנת לך פחות הזדמנויות ואת מצידך לא לגמרי מתעקשת על הצרכים שלך.
חתימה טובה
אני לא חשובת שאתה צודק בנקודת ההתעקשות על הצרכים שלי.
חתימה טובה גם לך.
כל הכבוד לך שאת מוכנה להודות בטעות, ללמוד, ולדעת להיות אמא מקשיבה ורגישה. לא כל אם יודעת לבקש סליחה מהילד שלה……
אני מבקשת ממנו סליחה פה בבלוג אבל אל הייתי מסוגלת לבקש ממנו באמת סליחה. כי לא רציתי להזכיר לו את אותו אירוע. אני מבטיחה לעצמי שלהבא אנהג בגישה אחרת.
באופן עקרוני אני כן מבקשת ממנו סליחה כשאני טועה. הפעם זה הרגיש לי לא נכון.
את אמא טובה
גמר חתימה טובה !
משתדלת. משתדלת מאד.
גמר חתימה טובה גם לך.
חייבת לשתף אותך
שני ילדים שעדיין לא מלאו להם 5 , תאומים כל אחד בגן חובה אחר.
הבן קיבל שעורי בית לחופשה הזאת – גננת דידקטית, כך נקראת! אוףף…
והבת בגן השני חופשייה..ומאושרת!
מה הלחץ ? אני לא מבינה !
שיעורי בית בגן! וואו נשמע לי כל כך לא נכון ומלחיץ. ממה שאני מכירה ברוב הגנים לא נותנים.
מצד שני אני זוכרת שקיבלנו פה ושם משימות קטנות כמו לספר על החופשה ולשים תמונה אבל זה היה בעיקר משימות להורים בשיתוף הילד.
יקירה,
את לא לבד בעניין הזה.
כמישהו שבילה שעות בלעזור בשיעורי בית בכיתות הנמוכות, המידע עובר באופן שגוי הרבה מאוד פעמים..
את חושבת שעכשיו את בבעיה? חכי שתגיעי לחוברות "שבילים", למי שניסח אותן מגיע פרס הדקדוק הלקוי!
אפשר לשבת מולן שעה ולא להבין מה המשימה שהילד התבקש לעשות…(:
בהצלחה בהמשך (ואגב, כנראה שהמאמץ השתלם)!
(ועוד אגב, ניתנה הנחיה לבטל את המבחנים לכיתות א’, לא?)
הופתעתי לגלות עד כמה אני לא היחידה בעניין חוסר ההבנה שלנו כהורים. לכן אסיפת ההורים הזאת הייתה מאד במקום.
וזה לא מבחן מבחינת הילדים אלא מבדק לבדוק באיזה מקום הם עומדים מבחינת הקריאה. אני בעד כי זה אמור לתת כלים לנו ולמורים לאתר בעיות ברכישת הקריאה בשלב מוקדם לפני שזה הופך לבעיה גדולה.
יהיה בינואר גם מבדק של משרד החינוך וזה מוצג לילדים כחוברת עבודה.
לא מתה על זה אבל שמחה שהמערכת עם היד על הדופק.
זה לא מובן אם הוא אמר לך בזמן מסכת העינויים שהוא לא אמור לעשות את זה או לא.
בכל מקרה, את תמיד יכולה להיות כמו אבא שלי ולהגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה הילד הכי מתקדם בכיתה 😉
אגב, לפי הגישה הזו הוא אמור לבא הביתה עם 95 במבחן, ואת אמורה לעשות לו מן פרצוף מאוכזב כזה ולהגיד לו "אני בטוחה שאתה יכול יותר".
חחח.
אני אגיד לך מה הבעיה עם ילדים בני 6. הם לא זוכרים הרבה ממה שהיה בכיתה או נאמר בכיתה.
הוא לא אמר שום דבר לגבי מה הוא אמור לעשות או לא. הוא לא הבין את העניין.
הוא רק הביע את התסכול על כך שהוא צריך לעשות הרבה שיעורים ואין לו זמן לשחק. תסכול מובן מאד כשמדובר בילד שהגיע מגן הילדים לכיתה א’ ומגלה דרישות וחובות חדשים.
אני לא רוצה שהוא יהיה הילד הכי מתקדם בכיתה. אני רוצה שהוא ידע ללמוד ויאהב ללמוד. לגבי ההישגים אני לא אוהב אותו פחות אם ייכשל. מבחינתי כישלון זה אומר שמשהו השתבש בתהליך הלמידה וצריך לבדוק מה אפשר לעשות כדי לעזור לו.
כמובן שאני גאה בהישג הראשון שלו 🙂
<a target=_blank href="😉http://www.youtube.com/watch?v=ZUWbG2l3c8c">;)<br />
שיר שהולך איתי לאורך כל החיים.
שיר מקסים שעושה לי גם צביטה בלב.
ריגשת אותי.
מה אמר נן על בקשת הסליחה???
ומנסיון של מורה,
תני למורה לעשות את עבודה הזו.
את תהיהי לו לאמא מעודדת תומכת עוזרת אוהבת ומציבה גבולות.
לחץ זה הדבר האחרון שיביא ילד בכיתה א’ לידי למידה.
לשמחתי ראיתי שגם הגישה של המורות בבית ספרו היא דומה לגישה שלך: לעודד ולתמוך ולהיזהר מללחוץ יותר מדי.
לא ביקשתי מנן סליחה באופן ישיר. התלבטתי לגבי זה והבנתי שהוא לא זוכר את האירוע. אני גם חוששת שהוא יתפוס טרמפ על הטעות שלי בעתיד. אני מתכוונת ללמוד מהטעות שלי ולשנות גישה .
הגדרת כאן בדייקנות הרבה דברים שאני מסכימה אתם – למשל בכל הנוגע לאי-שקט שהיום הזה מעורר ולתפיסה שלך את אלוהים ואת דרישותיו מבני אדם ביום הכיפורים.
יום כיפורים טוב ורגוע גם לך.
ועדיין אני לא מבינה את אי השקט שלי כי את הבחירות שלי עשיתי והן לא פוגעות באף אחד. כך או כך אני מרגישה הקלה אחרי יום כיפור.
הגדרת מטרות יפות וטובות, אבל תני לעצמך את הזמן. הדברים דורשים תהליכים לפעמים קצרים ולפעמים ארוכים.
אני באמת צריכה לזכור את זה שמדובר בתהליך. יש לי את הנטיה לרצות ישר שינויים גדולים, דבר שאינו סביר.
איכשהו הפכת את יום כיפור ליום איחולים עצמיים – טוויסט מעניין
אני מתחברת ליום הזה בעיקר מהכיוון של "הפסקה במירוץ" ועיסוק בכל מה שמשרה שלווה.
לעניין השקט וההפסקה אני מתחברת. למרות שעם ילדים החג מקבל אופי אחר.
מאחלת לך דחיפה להגשמת המשאלות שלך והמון מקומות של קבלה. יפה העניין של התפילה אבל כמו רב ערוצית אני כל כך שמחה על היום השקט הזה, שאין לי שום מחשבות על אלוהים.
גם חיבור לעצמך הוא חשוב מאד, לא פחות מחיבור לאלוהים.
מאחלת לך גם שתמשיכי את המסע הנפלא שלך. אני רואה שהוא מביא אותך למקומות נפלאים. אלופה!
כמה מוכרים לי הדברים. כמוני כמוך. אני גם שמה לב איך במו ידיי אני מתרחקת מאותם אחרים, או לפחות לא מנסה ומשתדלת מספיק להיות חלק מהם, ואז גם נוטרת להם בליבי על שאני לא בעניינים…….
בעניין הורים-ילדים-
לא פעם התעוררה בי התפעלות וקנאה לראות את ההורים הפעילים והמעורבים והמתַפעלים שמצליחים להרים דברים ולארגן ולהכיר את כולם ולהיות סחבק עם צוות המורים וכו’…. עם הזמן למדתי שאני לא כזאת, וכנראה שגם לא חשוב לי באמת להיות כזאת (לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים), ופשוט הנחתי לזה. אבל לאחרונה שוב עולות כל מיני סיטואציות, הפעם בקבוצת אנשים אחרת לגמרי (לא הורים-ילדים אלא גרושים-גרושות), שאני מרגישה שוב את המתח הזה בתוכי בין להיות בפנים ללהיות בחוץ- מבחירה או שלא מבחירה… חשבתי שדינמיקות מסוג זה כבר מאחורי, אחרי גיל בי"ס וכו’… אבל מסתבר שזה מלווה אותנו כל החיים….
אני מניחה שיש אנשים שכל ההתנהלות החברתית היא טבע שני בשבילם.
אני בקבוצה גדולה של אנשים לא במיטבי ומחפשת את הפינה השקטה שלי. יותר טובה באחד על אחד.ממה שראיתי עד עכשיו גם בעלי ובני כאלה מה שקצת מצמצם את אפשרויות הבילוי שלנו לבילויים בקבוצות קטנות.
אולי באמת הפתרון הוא לקבל את זה שהצרכים שלנו אחרים ולהשתדל להתנהל במסגרת הזאת וליצור חברויות קטנות יותר.
יפה ומרגש בעיניי המנהג שהזכרת בו אנשים נשארים במהלך ה"יזכור" כדי להתפלל על הוריהם. מסכימה איתך כמה חשוב להודות על הטוב ולא לקבל אותו כמובן מאליו.
במיוחד שהטוב כל כך חמקמק ושברירי.
ברוכה הבאה לבלוג שלי ולבלוגריה בכלל.
אני מאחל לך בהצלחה בהחלטות שקיבלת לעצמך.
תרשי לי להציע לך הסבר.
כילד דתי תמיד הרגשתי פחד לפני שבא צום. כי אז נותנים לך את התחושה שלא תוכל לאכול 25 שעות ולא משנה מה יקרה. וזה מפחיד אותך. זה מטיל בך אימה מטורפת למשך כל ימי חייך. לא משנה כמה תתכחש לזה ותגיד שהיום הוא משהו אחר – הוא יום מפחיד. אולי לזה התכוונו הקדמוניים כאשר הם ייסדו את היום הזה. שתרגיש לא בנח, שתרגיש לא נעים…
אגב, כל יום שיש בו איסור מסוים (נניח, אפילו שבת) מפחיד אותך כילד ומכניס אותך ללחץ מטורף (אתה גם מפחד שתעבור על האיסור ותענש).
אגב, אני חושב שכילד אתה מפחד עוד מהרגע שבו אומרים לך שתצטרך לצום יום אחד, אפילו אם עכשיו אתה לא צם. זה ממלא אותך ביראה ופחד מטורף. אתה לא רוצה לחשוב על האפשרות. כמו שקראתי פה, לאחרונה.
ככה, בעצם, היהדות מקנה ליום הכי חשוב בשנה מבחינתה תדמית של יום מפחיד, איום…
תודה, בני.
צמת כילד צום מלא? נשמע לי מאד בעייתי.אני לא זוכרת את הצום עצמו כאימה מטורפת. יש אפילו משהו מעניין ביציאה מאיזור הנוחות שלך ליום אחד.
יום כיפור נחשב יום מפחיד כי האמונה אומרת שבו נחרצים גורלות לשנה הבאה. תזכורת לזה שאנו מאד מוגבלים בשליטה בגורלינו.
יש בידיעה הזאת משהו מפחיד אבל גם מנחם. קשה להיות אחראי לכל היבט בחייך באופן מוחלט.
דיברת עם נן על השאלה אם הוא יצום יום אחד?
איך הוא הגיב כשדיברת איתו על זה?
השאלה לא עלתה אצל נן. הוא יודע שהסבים שלו צמים ושאנחנו לא ומבחינתינו וגם מבחינתו אין בעיה עם זה והוא יוכל לבחור כשיגדל. ברור לו שילדים לא צמים.
חתימה טובה. גם לי יש איזה אי שקט סביב היום הזה ואני אפילו לא יכולה להסביר אותו
עצם האווירה והמטענים סביב היום הזה יכולים לגרום לאי שקט.
אני עם קורדליה .
זה שהגדרת לך מטרות , זה נפלא וזו כבר חצי דרך לקראת העשיה .
את עייפה עכשיו , אז תנוחי , את הרי יודעת שהגוף מכין את עצמו לחורף .
אני מאחלת לך בריאות .
כמה ברכות לשמש כל יום יכולות להסב אושר לריאות וללב שלך .
ברכות השמש זה אכן דבר נהדר. אני מאד זוכרת לטובה את היוגה ורוצה לחזור לזה.
ותודה על איחולי הבריאות.למעשה כשבריאים לגמרי הכול הולך טוב.
ג’וליאנה…. את כל כך מזכירה לי את עצמי… צחקתי והזדהיתי. גם אני ספרנית בימים אלו, וגם אני נמנעתי (מאותן סיבות שהזכרת) מלהחזיר 2 ספרים של הבת שלי באיחור רב לספריה במקום מגוריי…. בסוף שלחתי אותם עם שכנה (איזה פחדנית מגעילה אני!) ומאז לא חזרתי… אני פשוט לוקחת לה מספריית הילדים אצלנו… זה מפספס את חויית ההליכה לספריה אמנם- אבל היא מבקרת כל כך הרבה במקום עבודתי וקוראת הרבה, כך שכרגע זה לא נורא- ועדיף מאשר לשאול ספר ואז לאחר שוב…
היה משהו בתיאור שלך את אותו הילד האחר מקשיב להקראה של דורה שמאוד ריגש אותי. מזכיר לי שוב איך אפשר לגעת באנשים בכך מיני דרכים קטנות ולהיטיב עימם- גם אם זה לחמש דקות. אני גם רואה את זה הרבה בעבודתי בספריה…
גם אני מזמן לא לקחתי את נן לספריה בזכות ספריית הילדים העשירה אצלי בעבודה אבל זו חוויה באמת כיפית שחבל להפסיד בגלל מבוכה.
מאד נהנית מעצם זה שההקראה שלי משכה ילד נוסף. זה באמת כיף להעניק כמעט מבלי דעת…
מגניב לגלות אותך מהתגובות ואת הדמיון הרב ביננו.
בספרייה שהייתי בימי נערותי (במרכז ז’ראר בכר, רחוב בצלאל), תמיד הייתי יכול להתקשר ולהגיד שאני מאחר עם הספר. מעולם לא עשו לי בעיות עם זה. והיום יש מכשיר סלולארי, אתה יכול לעשות את זה אפילו בכל זמן.
זו נחשבת התנהגות אחראית, לא נחשב איחור (: וכל הכבוד…. יש כמה ספרניות שיכולות ללמוד ממך (;
זה בהחלט מקובל וקביל רק שאני הייתי נזכרת בזה רק בשעות בהן הספריה הייתה סגורה.
קטע דפוק מאד, אני יודעת!
וואו עשית לי חשק לתירס. כמה זמן לא אכלתי
עכשיו התירס בשיא העונה ואגב גם תירס פושט של סופר מאד טעים.
זה מתחיל להפחיד אותי….
אני בעצמי כתבתי משהו על הנושא בעבר, והשתמשתי במשפט שנתת לכותרת שלך!
התגלגלתי במקרה לאיזה בית קפה/מסעדה בירקונה, בלב שטח פתוח, כשליד המבנה תלמים בהם גדלים הירקות והמלצרים הולכים עם סללסלות כדי להרים משם את הכרוב והחסה מהם יכינו את הסלט למתארח….
אני תמיד נפעמת מהפלא הזה, שאנחנו מקבלים כמובן מאליו, של תנובת האדמה.
שמעתי על משק ירקונה ואני אשמח גם לבקר שם.
וגם אני מופתעת מהדמיון הרב ביננו.כולל המקצוע המשותף. היית פה פעם בשם אחר?
והפליאה שלנו מראה עד כמה התרחקנו מכל נושא החלקאות.
כן, הייתי כאן בשמות אחרים בתקופות שונות במהלך השבע שנים אחרונות. אבל לא זכור לי שקראנו האחת את האחרת. לא הייתי מי יודע מה פעילה חוץ מאולי הבלוג הראשון שלי שהיה ממש מזמן…
עכשיו אני ממש סקרנית. אם את מסכימה אשמח אם תגלי לי בפרטי.
לפני כמה שנים הייתי קונה ירקות אורגניים במשק בגוש תל מונד. לירקות הטריים היה באמת טעם אחר. אחר כך המגדל עזב לח"ול, ומאז אני קונה רק בסופר וזה לא אותו הדבר. איפה בערך נמצא המשק הזה?
המשק בכפר רות ואפשר להזמין ממנו משלוחים לירושלים ות"א.
קישרתי בפוסט לאתר. מאד מומלץ.
תודה, אבל אני גרה מחוץ לאזור התפוצה שלהם
אני מאד אוהבת ללכת עם אורי לספריה, הוא נהנה מהעושר הרב של הספרים.
וספרנית ננזפת ע"י ספרנית…. אפשר לכתוב על זה ספר
תירגול בקריאה יכול להיות בכל מקום, שלטים, כותרות, ובעצם כל דבר כתוב.
הרבה יותר כייף להם לגלות פתאום שהם יודעים….
אני כבר מחכה שאורי יתחיל לקרוא. בנתיים הוא מחפש אותיות בכל דבר.
גם אצלנו נן מנסה לקרוא שלטים ותוויות.
באסיפת ההורים שהייתה עשו לנו סימולציה של תהליך הקריאה. כתבו טקסט קטן שכולו כתוב בסמלים ומתחת היה מקרא של הסמלים. זה הבהיר לנו עד כמה העניין קשה בהתחלה.
וזה מצויין שאורי מחפש אותיות זו ההתחלה.. זו ממש ההתחלה.
יוו איזה יופי!!!
איפה זה???? נראה לי אחלה חוויה.
שבת נהדרת!
המשק בכפר רות. זו באמת חוויה למרות ששאת השדות רק רואים זה לא כמו פעילויות שגם משתתפים בקטיף. עדיין זה יותר נחמד מביקור בסופר.
זה היה פוסט שלם שלכאלו שלאוכלי ירקות בלבד. כמה לא מתחשב מצידך 🙂
בדיוק אתמול היינו בשוק. זה כיף להיות בשוק, כמו תמיד.
חשבתי לשאול אותך על המחירים.
הגיוני שמבית הגידול מוצרים יהיו יותר זולים כי חסכת למוכר את הצורך בשינוע שלהם (וגם הוא המגדל המקורי אז הוא לא צריך רווח נוסף).
המחירים אולי יותר זולים ממחירים של מזון אורגני בסופר אבל הם לא היו זולים בהשוואה לירקות רגילים. יכול להיות שדווקא בגלל שמדובר בעסק יחסית קטן ההוצאות סביבו גדולות יותר או שמשלמים הרבה על הפיקוח האורגני
וגם אני הייתי בשוק לא מזמן. אכן נפלא. אם כי מחירי הפירות קפצו.
אצלנו הספריה שולחת מייל: אתה מתבקש להחזיר וכו’ו וכו’.
ואני ישר מרגישה כמו פושעת ומרימה טלפון לספרייה ומסבירה שעוד לא סיימתי ונורא מעניין לי ואם אפשר להאריך בשבוע. אין להן סבלנות להסברים אבל הן תמיד מאריכות בלי בעיה.
אני דווקא התייחסתי ל"אני רוצה לראות" הזה כאל משהו עצוב.
ראי, כהסבר, את זה.
גם אני הרגשתי צביטה בלב.אולי מעצם הידיעה שילדים נמשכים יותר למסך. למרות שבכל זאת לשמחתי הספריות עדיין ממלאות תפקיד.
בהרבה מוסדות אקדמיים יש מערכת הארכה אוטומטית ורק כשספר מוזמן הקורא מקבל הודעה.מאד נוח.
אצלנו בספרייה, לצערי, אי אפשר להזמין ספר. כשאני רוצה ספר מבוקש, אני צריכה להגיע לספרייה, להתפלל שאחד העותקים הוחזר, לגלות שלא ואז ללכת הביתה במפח נפש.
סטפן צוויג- לילה מופלא (יש בספר מספר סיפורים)
מיקי בן כנען- אם החיטה
מייקל מרשל- אחד משלנו
וחיים אין לי. אז…. (:
אם החיטה הוא ספר נפלא שאהבתי מאד. כיף לי לשמוע מעוד מישהי שקראה אותו.
לגבי השאר: תודה על ההמלצות. רשמתי לפני.
גיליתי עד כמה ספר צריך להתאים למצב רוח ולכן אני כל כך שמחה שאני חיה בסביבה מלאה ספרים וכל מה שנותר לי זה לבחור.אם כי לפעמים הבחירה מקשה עוד יותר.
בדיוק חשבתי היום על עד כמה מעצבן כל עניין הבחירה. עצבן אותי שיש הרבה אופציות בתפריט במסעדה ועצבן אותי שיש כ"כ הרבה מכוניות וחברות ודגמים וכ"כ הרבה סוגי בגדים וסגנונות. ומוסיקה ומה לא….
בכל מקרה, בנוגע לספרים-
אחד משלנו הוא קליל כזה וגם קצת פנטסטי (עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי הוא אפילו דומה מעט לאם החיטה באיזשהו מקום. את שני הספרים קראתי לפני איזה 5 שנים, אז אולי אני קצת ממציאה).
לילה מופלא הוא די כבד. אבל הוא ספר מדהים מדהים מדהים.
אהה… ואם כבר, אז גם בית האלוהים של סמיואל שם. הוא כתוב באופן קליל וזורם כזה, אבל התוכן בו קצת קשה לפעמים.
קראתי את בית האלוהים לפני שנים. אהבתיא ת ההומור המקברי שלו אז ואני תוהה איך הייתי קוראת אותו היום.
מחר אבקר בספרייה 🙂
והבחירה אכן קשה ומעצבנת. ליד הארון שלי יש חמישה ספרים שמאד חשקתי בהם. יש למשל את החדש של מורקמי שמעצבן לכתוב את שמו בגלל הסימנים באנגלית ואני מתה על מורקמי אבל העובי שלו מרתיע אותי כי קשה לנייד אותו ממקום למקום (אולי הגיע הזמן לעבור לקינדל. זה פותר הרבה בעיות).
כשהייתי צעירה יותר כל הספרים היו כאלה, עכשיו כולם משעממים אותי.
זה אני שנעשיתי משעממת או שהספרים הם הבעיה?
עלית פה על נקודה. גם אני שואלת את עצמי את אותה שאלה.
וגם אני שואלת את אותה שאלה. הרבה עניין של שחיקה, מצברוח, התבגרות… וכמובן גם המציאות שבחוץ, לא רק בתוכנו (כלומר יש הרבה ספרים משעממים באמת!!!! 🙂
המציאות פחות מאפשרת לשקוע בספר אם כי לפעמים אני תוהה אם זו לא חלוקת זמן בעייתית שלי. אולי כרגע המיקוד שלי בדברים אחרים.
וספר משעמם נזנח לאלתר.
וואו. זה נהדר המון דייה, והדיאלוג שיצר גם…! קצרצר,יצירתי, מפעים.
הבת שלי בכיתה ג’ ואני חששתי עמוקות שביה"ס יהרוג לה את הסקרנות הטבעית. לא מתה על המסגרת, אבל לשמחתי זה לא הכחיד את הרצון ללמוד (עדיין לפחות)… הגישה שלי הייתה כמה שפחות להתערב (למשל לא לעשות איתו שיעורים- אלא רק אם הוא מבקש עזרה, ודעי לך שזו המלצה של מישהי שאימצתי ואני מודה על כך כל יום), כמה שפחות לחץ, אם את מסוגלת… אז הוא יפספס פה ושם… אז הוא לא ידייק בתשובות… אבל הוא יתמודד. תני לו להתמודד מותק, הוא עוד עשוי להפתיע אותך.
דברים שלמדתי בהורות: כמה זה קשה לשחרר ולסמוך. אני חושבת שזה אחד מהדברים שהכי קשה לי וזאת למרות שאני מודעת לזה שצריך.
ביום שהמוסיקה מתה אופיר טושה גפלה.
תפור עלייך (עד כמה שהצלחתי להכיר אותך).
נורא כיף לי שאתה ממלךיץ על ספר שקראתי ואהבתי. זה כמו לגלות מכרים משותפים.
אכן ספר מעולה. בכלל אוהבת את הכתיבה שלו.ממליצה על עולם הסוף.
בזכות עולם הסוף מצאתי את הסופר והמשכתי משם…(:
🙂
אם הרצון הזה נמצא שם, ככל הנראה שהוא לא יברח לשום מקום. אולי קצת יירדם מדי פעם.
אני בתור ילדה שנאתי שמכריחים אותי ללמוד. היתי עושה הכל הפוך.
היתי הולכת לבית הספר ונכנסת לשעורים של כתות אחרות. כי רציתי ללמוד, אבל לא את מה שאומרים לי ללמוד.
אני לא אומרת שזה המקרה פה. אצלי זה היה מאד קיצוני….
אבל אני אומרת את זה רק כדי שתדעי שעד היום אני ככה תמיד צמאה לידע. תמיד מחפשת משהו חדש ללמוד ומשהו להעסיק בו את המח שלי (משחקי חשיבה, ספרים, שפות ועוד). יש דברים שפשוט טבועים באופי, ואם בתור ילד קטן יש בו את הצמאון הזה, אז זה לא ייעלם לשום מקום.
כבר נתקלתי בהרבה מדי ילדים שאין להם שום רצון ללמוד משהו. כמו רובוטים. זה פשוט נורא.
את יודעת, גם אני תמיד היה לי איזה סוג של התנגדות פנימית ללמוד לפי הספר וזאת למרות שאני אוהבת ללמוד. אני זוכרת שפעם עשיתי בכוונה שיעורי בית אחרים בנוסף לאלה שהייתי צריכה כחלק מהמרד והמורה המטומטמת צעקה עלי. מקווה שהמורות של נן תדענה להעריך את הסקרנות שלו.
אני מאמינה שבכל ילד יש את הרצון ללמוד אבל השאלה היא מה הסביבה שלו עושה עם הרצון הזה.יש ילדים שאולי ההורים שלהם העדיפו לתת להם לשחק באייפון שהלם במקום להיות איתם ולענות להם על שאלות מציקות, יש מורים שהתחמקו מתשובות לשאלות שנשאלו כי זה לא היה נושא השיעור ועוד ועוד.
עצוב ומעצבן .
אם כבר, אז התחמקות וחוסר מענה לתשובות שלו מגביר את הסקרנות ואת הדחף לגלות ולבדוק.
כשכל התשובות מוגשות מיד, משהו מתנוון. יכול להיות שבהמשך הילד לא ימשיך לחפש תשובות לשאלות אם לא יקבל אותן מיד. יכול להיות שלא יהיה לו הרצון לנסות לענות על שאלות או לפתור חידות.
ההורים שלי, חוץ מזה שלאורך כל חיי הם היו בעבודה מהבקר עד הערב, עלינו לארץ כשהיתי בת 3, מה שאומר שהעברית שלהם היתה גרועה משלי- כך שאין עזרה בשעורים. גם לא בתמתמטיקה- שני ההורים שלי לא משכילים. ובכל זאת. אני לא מכירה אפילו אדם אחד שנהנה יותר ממני או אפילו כמוני בלצוד תשובות לחידות וידע.
אולי שם טמון העניין.
חוסר מענה לשאלות***
זו מחשבה מעניינת. מצד שני הילד לא יקבל כלים לחפש את התשובות. לא כל דבר בא באופן טבעי.
יש מקרים כמוך שהדחף ללמוד ולהפעיל את המוח הוא חזק והם יכולים להתעלות על הסביבה שלא בהכרח מספקת את כל הצרכים הלימודיים אבל יש כאלה שמוותרים ועם עזרה נכונה פורחים.
יכול להיות שההורים שלך לא משכילים אבל בכל זאת הצליחו לטפח בך את חדוות הלמידה בדרכים סמויות? או משהו בהתנהלות שלהם בחיים?
אני מכירה אנשים ללא השכלה רשמית ובכל זאת מאד מתעניינים בדברים ולומדים לבד.
אני חושבת שלא היה משהו סמוי כזה, אבל קשה להגיד בוודאות.
בכל מקרה, יכול להיות שצריך למצא את האיזון בכל העניין הזה.
אולי צריך לכוון למקור הידע במקום לתת את התשובה מיד. או לתת רמזים שיגרמו לו לפתח צורת חשיבה לוגית שתעזור לו להגיע לתשובות בעצמו.
טוב, מה אני מקשקשת? אני לא יודעת כלום על ילדים וגידולם. הכל ניחושים.
אני אחשוב על זה טוב טוב.
אם במקרה למדת באונ’ קורסים בפילוסופיה ובביקורת הספרות, אני אמליץ לך על "עלילת הנישואין", אני נהניתי מהספר הזה מאוד, אבל לא ממליצה למי שלא עבר את החוויות שהזכרתי כי הוא מאוד מתעסק בהן ובתכנים האלה והחוויה מתפספסת אם לא מבינים במה מדובר.
קראתי את מידלסקס של יוג’ינידס ואהבתי אם כי היה קצת כבד.
ואני דווקא באה מתחום ביקורת הספרות. תואר ראשון בספרות השוואתית.
עוד נקודת דמיון. אם כך, ממליצה לך לנסות את ’עלילת הנישואים’. הוא לא היה כבד בעיניי, היה בו משהו נערי ורומנטי וגם אירוניה טובה.
נשמע טוב!
גם אני כמו בתגובה של צופה מלמעלה קוראת הרבה פחות
ולעתים מתנחמת בסרט טוב
( כעת אני קוראת את רביעי בערב/יעל הדיה )
רביעי בערב. קראתי בשקיקה והיה בספר משהו שמשך אותי ועיצבן אותי בו זמנית. כך או כך אני אוהבת לקרוא את יעל הדיה.
וסרט טוב זה עוד חסך שיש לי בימים אלה כי בערב אני עייפה מכדי לצפות ובימים הטלוויזיה מאוישת או שעושים דברים אחרים.
אה.
משהו לאינטיליגנטיים, מסובך ומעט מכביד אבל שולח אותך למסע מחשבתי מדהים –
סופו של מיסטר Y.
אם תמצאי את הגירסה השחורה של הספר זה בכלל הופך את החוויה למיסטית הרבה יותר…
הייתה לי התלבטות לגבי הספר. אני קצת נרתעת מספרים בז’אנר אבל אולי זו הזדמנות לנסות משהו אחר ממה שאני רגילה.
אני מזהיר מראש,
הוא קשה.
המציאות פחות מאפשרת לשקוע בספר אם כי לפעמים אני תוהה אם זו לא חלוקת זמן בעייתית שלי. אולי כרגע המיקוד שלי בדברים אחרים.
אני ממש דפוקה זו הייתה תגובה לפוסט הקודם, סליחה… המיקוד שלי, וזה.
לא דפוקה, סתם חמודה (:
הצחקת אותי..
אין לי בשורות אישיות: ילדי נפלטו מהמערכת הפורמלית בזה אחר זה. הקטן סיים בבית הספר הדמוקרטי – חוויה מאוד מעניינת. באחד הראיונות שלו לבית ספר (כשעוד חיפשנו אלטרנטיבה סטנדרטית) שאלה אותו המנהלת מה הציפיות שלו מבית הספר והוא ענה: אני רוצה לצאת מכל שיעור עם משהו אחד, אפילו קטן, חדש שלמדתי… לתדהמתי היא אמרה לו שאין לה דרך לתת לו את זה. מאידך גיסא, אני מעריכה את הכנות שלה, סוג של הודאה בכישלון מערכתי כללי.
זה לא היה נורא כל כך אילו לא היה נגרם נזק, אבל אני חוששת שבהרבה מאוד מקרים נזק משמעוי אכן נגרם. ולו רק לאותה סקרנות טבעית ללמידה שטבועה בכולנו מלידה.
אני מרגישה שדווקא הילד שלי שייך לסוג הילדים שכן צריכים מסגרת ברורה. האינטואיציה שלי אומרת לי שבמסגרת דמוקרטית הוא היה הולך לאיבוד.
אם כי אני מודה שאני לא מכירה לעומק את שיטת החינוך שם.
אני חושבת שזה בעיקר תפקידנו כהורים לשמר את הסקרנות הזאת והרצון ללמוד גם אם בית הספר לא עושה את העבודה בצורה מושלמת.
וזה מקסים מה שהבן שלך אמר למנהלת. זה מראה כמה הרצון שלו ללמוד חזק.
אז מה?
לא תשלחי אותו לבית הספר אחרי החג כדי שיתחיל לבקש את זה ולהראות כמה הוא מעריך את זה?
ועוד איך אשלח אותו.
אני חושבת שהלמידה היא בעיקר לשלי איך להתנהל איתו סביב עניין שיעורי הבית והחובות. בבית הספר הוא ימצא את דרכו.
גם לי כרגע חסרים ספרים מעניינים לקריאה (רומנים. ספרי עיון דווקא יש לי הרבה ואני קוראת). אבל – אנא! החזירי גם את ארבעת הדברים הטובים! זה היה נפלא, ואני חושבת שזה גם יכול לעזור לך לכוון את עצמך להשלים את מה שחסר לך.
הרגשתי שארבעת הדברים הטובים לא הסתדרו לי וקצת מנעו ממני לכתוב פוסטים מעניינים. וגם אל ישבו לי טבעי.
הו כמה אני מזדהה עם הפוסט הזה!
למרות שאני רזה אני לא חושבת שאי פעם איראה מתוחכמת או מוקפדת או אצליח לשנות קצת את הג’ינס והטישירט שבתוכם אני מתחבאת..
איך הן עושות את זה?
אני אוהבת בגדים אבל נכשלת בקטע של להרכיב הופעה.
את לא מוקפדת אבל זה החן שלך! והתלתלים נפלאים. ואת נפלאה ומלאת הבעה (ואני אובייקטיבית כידוע…)
אני אולי לא מוקפדת אבל אהובה
בבית ספר הפתוח משתדלים לאפשר לילדים לפתח את הסקרנות שלהם. לא הכרתי את זה באופן אישי, אבל זה נראה לי אחלה…..
יש לי בעיה עם הגישה הזאת (מה שאני יודעת עליה) המציאות לא מאפשרת לנו לעסוק רק במה שאנחנו אוהבים וילד צריך להתמודד עם זה.
אני תוהה כמה מערכת כזו מספפקת אתגרים. אני יודעת שעם כל הביקורת שלי על מערכת החינוך הרגילה למדתי גם דברים שלא רצחייבת קיבלתי עם עזרה את ההיתי ןבדיעבד אני שמחה שקיבלתי הזדמנות לטעום מהם גם אם דרך הכפייה. מסגרת רגילה מלמדת יציאה מאיזור הנוחות כדי ללמוד דברים שלא בהכרח בא לך ללמוד.ויציאה מאיזור הנוחות לפעמים יכולה לתגמל. אני שמחה שזכיתי להתנסות בסיפוק של להתגבר על קשיים לימודיים. לו הייתי במערכת שמאפשרת לי ללמוד רק מה שקל וטוב לי לא הייתי מקבלת את ההתנסות הזאת.
אין לי שום נסיון עם המערכת הזו, אבל לפי מה שהבנתי היא מספקת הרבה מאד אתגרים. אפשר לצאת מאזורי הנוחות גם ללא כפיה. להפך, מוטיבציה חיובית חזקה בהרבה ממוטיבציה שלילית. כשיש רצון וסקרנות ניתן להתגבר על יותר קשיים מאשר כאשר כח הדחף הוא כפייתי. לענייות דעתי……..
זו שאלה אמיתית. אני לא מספיק מכירה את גישת החינוך הדמוקרטי בשביל להתייחס אטליה בצצורה עניינית. מודה שיש לי שם גם קצת דעות קדומות ואנטי מובנה לכל נושא ההפרטה במערכת החינוך.
אני גם חושבת שיש כאן משהו עקרוני בלי קשר לבית הספר הדמוקרטי. השאלה היא אם אנחנו מאמינים בסקרנות הטבעית וברצון של הילדים ללמוד, או שאנחנו חושבים שניתן ללמוד רק בכפייה. אני מאמינה שכל ילד נחן בסקרנות טבעית, אלא אם מערכת החינוך או ההורים מונעים ממנו מלפתח אותה. אבל מכיוון שהילדים שלי למדו במערכת חינוך רגילה, אין לי שום הוכחה לכך….
קיפוד זה דבר כל כך חמוד ומתוק כמו שהוא, ללא צורך בתוספת ג’קט או אלגנטיות.
קראת את הספר?… אני צריכה לקרוא… עוד אחד… אין לזה סוף (:
כמובן שהספר נתן לי השראה לכותרת הפוסט והוא ספר מעולה. מאד נהניתי ממנו.
לא צריך לברוח מהחיים לשום ספר. צריך שהחיים יהיו מעניינים
צריך אבל לא תמיד הם מעניינים. ספרים מאד עוזרים לתבל את השגרה.
מרגישה כמוך בדיוק, הרגשתי כך בדיוק לפני חודש וחצי לפני החתונה של אחותי, תמיד גם מה שכן נראה לי נאה ויפה, מתברר אחר כך בתמונות אחרת לגמרי..
אבל מצאתי את השמלות הקייציות שמוכרים ב30 שקלים והתאהבתי בהן, אחת מהן אפילו לבשתי בלי גוזיה וזא פעם ראשונה שלבשתי מחשוף עמוק ולא התביישתי! קצת הציק שבגיזרה הזאת הגב היה גם נמוך אז ראו לי את החזיה ולא היה לי נעים, אבל הלכתי איתה כמה ימים בהנאה ושיקפצו לי אחרים (יודעת שזה רק בראש שלי – מה שנדמה לי שאחרים חושבים עליי)
השמלה של החתונה היתה יפה אבל בתמונות ראיתי את הברכיים שלי ואיככככ נגעלתי.
יש גיזרה אחת של מכנסיים שאני הכי אוהבת בעולם והיום כבר לא עושים אותה- פדלפון 🙂
גם אני השנה גיליתי את פלאי השמלות. זה כל כך נוח ללבוש שמלה מתנפנפת. יש לי כבר אוסף.
גם אני אוהבת פדלפון.
וקניית בגדים לחתונה זה עסק מתסכל כי נורא מבאס אותי להוציא סכום גדול על משהו שלא אלבש הרבה.
אני מכירה את זה שאני חושבת שאני נראית נפלא ואז אני מגלה כל מיני פרטים בהופעה שלי שלא מוצאים חן בעיני. מבאס.
אמא שלי הוציאה כסף בלי אבחנה בגלל החתונה הזאת (אולי בגלל שבשלי לא נתתי לה.. או שאחותי פשוט יודעת לנצל את זה טוב יותר ממני) בין השאר השמלה שעלתה מעל ל700 שקלים, שאני לבד לא הייתי בוחרת וגם אם כן רק למשמע המחיר הייתי פשוט אומרת תודה ושלום ולא להתראות (זה עניין עקרוני, לא אשלם מחיר כזה על בגדים גם אם אהיה מיליונרית)
יש מי שאומרים ש700 זה לא יקר..
פעם להוציא 700 ש"ח על בגד לחתונה נראה לי יקר אבל עכשיו כבר אני רואה את עצמי מוציאה כזה סכום לחתונת אחות.אחותי התחתנה ולפי מיטב זכרוני ממש לא התקרבנו לסכום הזה אבל זה היה ממש מזמן.
במילים אחרות הסטנדרטים ממש עלו.
מגושמות יכולה להיות מאוד אלגנטית. אני מאוד אוהבת תלתלים!
אני חושבת שאלגנטיות זו גם הרגשה והתנהלות ואני לא שם.
התלתלים שלי נורא מתסכלים. קשה לי לסדר אותם בצורה שתיראה לי מחמיאה.
את יודעת שעבדתי פעם במספרה למתולתלות?
אני זוכרת משהו מעברך… מאד בא לי לנסות את המספרה. היא עדיין קיימת?
(זו לא המספרה שלא מאמינה בשמפו כחלק מגישה מסוימת?)
לא בשמפו, אלא בקונדישונר 🙂 כמעט אבל לא ממש
למספרה קוראים תומרשף, על שם המייסדת, אבל האהבה לתלתלים ולטיפוח שיער שלא מנסה להיות מה שהוא לא שורה בכול. ולו כדי לראות את הגאווה שבתלתל כדאי לנסות.
שמעתי על תומרשף. מאד אוהבת את הגישה הזאת.
אני מאחל לך שתצליחי.
אני הצלחתי לעשות שינוי תדמיתי כשעברתי מהעולם ההוא לעולם הזה.
זה סימן שאפשר.
אני לא בטוחה ששינוי תדמיתי זה מה שאני מחפשת אלא יותר עניין של הרגשה פנימית. נכון, בגד יכול גם לתרום לאותה הרגשה פנימית אבל אני צריכה להרגיש בו מספיק אני.
אני ממש לא מומחית באלגנטיות ונדמה לי שעדיף תמיד לא לשאול אותי, אבל יש לי תחושה שזה משהו שבא מבפנים – שזה הרבה פחות תלוי במדדים אובייקטיביים מאשר באופן שבו אשה תופסת את עצמה – ושהאופן שבו אישה תופסת את עצמה בהחלט עשוי להשתנות. אז אל תתיאשי 🙂
(ואהבתי את חילופי התגובות למעלה עם שושנת העמקים).
טוב, אמא יש רק אחת 🙂
ואני מסכימה איתך שהרבה מהעניין זו תחושה פנימית וזה גם התנהלות, הליכה, ביטחון עצמי. לא תמיד אני מצליחה ממש להגדיר מה אני רוצה.
תקני תקני. מקסימום זה ישב לך בארון
בינתיים לא קניתי בעיקר כדי לבחון את עצמי עד כמה הרצון חזק והוא עדיין די חזק.
מניחה שבסוף אקנה.
ואולי כל זה בכלל לא חשוב.
תראי, אם את אוהבת להתחפש זה טוב ויפה. השאלה היא איך את מרגישה בתחפושת הזאת. הרי כשאנחנו מתחפשים, אנחנו לא עצמנו ולא משנה מה אנשים יגידו, לא יכול להיות שאדם ירגיש טוב יותר כשהוא לא עצמו מאשר כשהוא עצמו.
אולי הבגדים לא צריכים לשבת עליך בדיוק. אולי אלה שכן לא מוצאים חן בעיניך וזו הסיבה שבסופו של דבר את נמשכת לאלה שקצת פחות כי זה מה שאת אוהבת.
חוץ מזה שתמיד אפשר ללכת לתופר ולשנות פה ושם ולהתאים את הבגד לצורת הגוף שלך.
מי כמוני יודעת איך זה כשכלום לא מתאים. כולי מטר וחצי והכל ענק עלי תמיד.
והכי טוב סנדלים! זה נח ונחמד.
ואחרי כל החפירה הלא מאורגנת הזאת… מי קבע מה זה אלגנטי ושצריך להיות אלגנטי? שום דבר לא חובה. את מי את צריכה כבר להרשים? לכל אדם או חברה יש את הציפיות שלה ואת האידאה שלה לגבי איך אדם "צריך" להיות. אי אפשר לרצות את כולם. לכן חשוב שלפחות אתה תהיה מרוצה. האחרים זה כבר בונוס.
את מעלה שאלות מעניינות ואני אוהבת חפירות. גם אני חופרת אחרי הכול…
1. אלגנטיות בשבילי היא תחושה של זרימה ושל ביטחון עצמי. זה כן להיות מושקעת בלבוש אבל גם להרגיש בו נוח. אצלי בעבודה הקולגות מתלבשות בסגנון מאד אהוב עלי שהוא גם אלגנטי וגם נוח. יש לאחת מהן שהיא צרפתיה סגנון מאד מיוחד ולא מחויט נוקשה כי לזה אני לא מתחברת.
אני לא במקום עבודה עם קוד לבוש מחמיר במיוחד (למזלי) אבל אני מרגישה שיאני רוצה לקחת את עצמי יותר ברצינות וזה מתקשר גם ללבוש יותר מוקפד.
במילים אחרות רוצה להתלבש מתוך מחשבה, להרגיש אני בבגדים שלי ולהיות פחות מגושמת בהליכה שלי ובתנהלות שלי.
אוף, כמה שאני מזדהה 😦
אני באמת ובתמים מאמינה שמי שאין לה את "זה" באופן טבעי לא תוכל להיות אלגנטית לעולם. אי לכך הפסקתי לנסות. (נו, וגם אין לי כוח לזה. הסנדלים השטוחים שלי כל כך נוחים ומזמינים).
רוצה להאמין שאני יכולה יותר אבל לא להתרחק מעצמי בסגנון לבוש שלי.
ועדיין תוהה מהו אותו "זה" חמקמק.
אני חושבת שילדים יכולים ללמוד נהדר כשהלמידה נעשית מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך כורח, והפוסט שלך ממחיש את זה כל כך יפה.
אחת הבעיות הגדולות של מע’ החינוך היא צרות האופקים שלה. אין באמת עידוד ליצירתיות, ללמידה מתוך עניין או לקצב אישי. כולם אמורים "ליישר קו". כילדה לא הסכמתי לזה ובית הספר בהחלט הצליח להשניא עליי כמה תחומי עניין.
אני לא מחסידות החינוך הביתי/אלטרנטיבי/דמוקרטי/וואטאבר, בעיקר מחוסר זמן/כוח/כסף להתעסק בזה. מקווה בעיקר, כמוך, שביה"ס לא יצליח להרוס לילדים שלנו את הסקרנות הטבעית.
גם לי יש בעיה עם ה"ליישר קו".משתדלת לא לפהנים את הדרישה הזאת של מערכת החינוך ביחס לילד שלי .
אני בטוחה שנכונו לנו עוד הרבה התמודדויות סביב נושא הלמידה.
אני חושבת שאלגנטיות זה משהו שלא היית מרגישה איתה נוח לחיות כל הזמן.
אלגנטיות גם קשורה למקום המגורים ולצורה בה רוב הנשים מתלבשות. צרפתיות למשל גדלות עם אלגנטיות, זה חלק מהתרבות, בישראל זה לא ככה.
בתור אחת שגדלה במקום איפה ששמו דגש רב על ההופעה החיצונית האלגנטית אני יכולה להגיד לך שזה עול גדול. הרבה יותר כיף לי עם הנונשלנטיות הישראלית וזה לא קשור לגזרה או לתסרוקת או לגודל הנעל.
יש לך בגדים יפים יותר ובגדים יפים פחות ויש לך ימים טובים יותר וימים טובים פחות, כמו לכולנו. בשבילי את בסדר גמור.
אם מתחשק לך להתחפש יום אחד לכי לטריני וסוזנה בפעם הבאה שהן באות לישראל.
זה נכון שיש בזה גם עול. אני לא התכוונתי דווקא לאלגנטיות מחויטת אלא לשילוב נכון ומחמיא של בגדים ולתחושה פנימית של ביטחון ויכולת לבטא את עצמי. זה כבר די חמקמק.
ולטריני וסוזנה אין לי אומץ, יכול להיות שאפילו זה היה מעורר בי התנגדות למרות שאני אוהבת לצפות בהן.
ותודה על החיזוקים החיוביים את מקסימה
המלצה קטנה ולא מזיקה-
תעיפי מבט בקטלוג איקאה. יש שם רעיונות חביבים לפתרונות איחסון יצירתיים כמו סתם קולב דקורטיבי תלוי ליד דלת הכניסה ועליו אפשר לתלות את משקפי השמש ושאר אביזרי יציאה.
לי למשל יש שידת מגירות של חדר שינה ממש ליד הכניסה ובכל מגירה כמעט כל מה שאני צריכה.
סתם חומר למחשבה…
בהצלחה עם להחזיר את הסבלנות והסדר 🙂
יש לנו כל כך הרבה פתרונות איחסון שאנחנו צריכים להם פתרונות איחסון משלהם ; )
תודה על העצות. אני חושבת שהחוכמה היא בעיקר לשמור על הסדר ובזה אנחנו מתקשים.
גם לי כמה שבועות כבר נעלם האולר. וגם כדור לחץ כזה (שמועכים עם הידיים).
ואני לא מצליח להיזכר איפה זה. וזה ממש-ממש מתסכל.
אני מבין אותך 🙂
חחח. הזכרת לי שבערב החג קניתי מצלמה, ואז שמתי לב שאין שם כבל חיוני.
אני עד עכשיו מתלבט אם איבדתי אותו או שבכלל לא נתנו לי.
חוסר הוודאות הזה סביב עניין האבידות מעצבן ברמות קשות.
מקווה שתמצאי את נרתיק המצלמה. זה כנראה בבית, אלא אם יצאתם איתו לצלם והשארתם אותו באיזה מקום?
זו הייתה הנחת היסוד שלנו אבל חיפשנו בכל מקום כולל במקומות הזויים ולא מצאנו אז אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
שווה להסתכל באוטו… אני הרבה פעמים מאבדת שם דברים.
לגבי הלחץ זה כנראה החגים… זה יכול לחרפן. עוד מעט וחוזרים לשגרה… 🙂
הפכנו את האוטו. כלום.
אם אתם כמונו….. אתם תמצאו את מה שאבד בדיוק כשלא תחפשו.
לפעמים כשאנחנו בלחץ, פשוט לא רואים את מה שמתחת לאף.
ככה זה אצלנו…………….
חג שמח!!!
בדיוק, אבל בדיוק מה שרציתי לכתוב גם!! 🙂
זה נכון לגבי משקפי השמש, אותם מצאנו בתיק הבריכה אחרי שחיפשנו בו כמה וכמה פעמים. הזוי.
זה נכון לגבי כל כך הרבה דברים בחיים. כנראה שבאמת צריך להרפות. את משקפי השמש כבר מצאנו ככה במקום שחיפשנו בו כמה פעמים.
נשמע כמו הסיפור החדש של גרוסמן
<a target=_blank href="http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/1.1816257http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/1.1816257">http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/1.1816257</div>
לגמרי 🙂
מאד אהבתי את הסיפור. רק שלנוא ין כלב (ילד בן שש יכול לפעמים לתפקד ככלב בכל מה שנוגע לאגירה)
נו, הפכתם כוס? אומרים שזה עוזר, אם כי טרם ניסיתי.
ומה לא יכול להימשך בדיוק?
שמעתי שהפיכת כוס יכולה לעזור. לא ניסיתי.והבלגן הפנימי והחיצוני לא יכולים להימשך.
אני בעד להתחפש מדי פעם. אחרי 4-5 פעמים זה כבר הופך לטבעי ויותר לא נראה כמו תחפושת
אין ספק שזה מגוון את החיים
כל זה בלי קישור לאתר של החקלאי?
רוצה פרטים!
מחיר?
כמות?
אזור משלוח?
עמרי, הקישור נמצא בתחילת הפוסט.
אנחנו הזמנו ארגז של ירקות העונה שתכולתו משתנה בהתאם לעונה. בארגז היו: מלפפונים, עגבניות, בצל, בצל ירוק, מנגולד, תירס, פלפלים, חסה,סלק,קולרבי, כוסברה,חצילים יפניים הכמות היא בערך לשבוע ואנחנו צרכני ירקות כבדים. ואני מקווה שלא שכחתי כלום.
הארגז עולה 100 ש"ח ויש תוספת של מחיר משלוח. לנו במודיעין זה 10 ש"ח. למקומות אחרים זה אולי יותר יקר. חוץ מזה הזמנתי 2 קילו תירס כי לא ידעתי שגם בארגז יהיה תירס אבל התירס שלהם מעולה.
סה"כ שילמנו 150 ש"ח.
הם עושים משלוחים גם לירושלים ותל אביב ואולי לעוד מקומות. שווה לבדוק באתר.
אני מאד שמחה שקנית את הבלייזר. מגיע לך להתחדש.
תודה על הפירגון. 🙂
טוב. עם פוסטים כאלו, באמת יש סיכוי שהחקלאות בסוף תנצח.
בואי נקווה שאנחנו מעודדים לא לשווא 🙂
העלית כיוון שלא חשבתי עליו בכלל. אני בעד כמובן לעודד חקלאות וגם יזמות של אנשים פרטיים. לפי מה שהבנתי מאד מצליח לו. הם עובדים מסביב לשעון באסםפקת משלוחים וראינו גם בסככה שלו שהיה תור מטורף אז אין מה לדאוג.
ולמעשה האהבה שלנו לירקות ובמיוחד כאלה ללא ריסוס דחפה אותנו לנסות.
חבל שאני לא גרה באזור החלוקה שלהם. נשמע מגניב……
אני חושבת שיש עוד מגדלים בסגנון באיזורים אחרים. שווה לבדוק באינטרנט.
א. כל הכבוד על הבלייזר…מגיע לך.. ותהני ממנו!
ב. אחלה רעיון, הארגז הפתעות הזה.:-)
🙂 תודה. אני מקווה שאני לא ארגיש מפגרת ללבוש אותו לעבודה.
וארגז ההפתעות הזה היה באמת משמח. הכנתי בינתיים סלט חצילים אסיאתי ועוגת סלק שיצאה עם צבע מגניב ואפילו אני יכולתי לסבול אותה.
יההה איזה כיף! איך אני שמחה שדברים מסתדרים לטובה.
עכשיו את חייבת להסביר לי איך מתבצע טקס ההנחה כי אני לא ממש טובה בזה כולל נייר סופג וכו’. שוטפת לפני? רק במגירת ירקות?
והאם ניסית את סלט הסלק החי של עדי בעולם?
את המלפפונים אני שוטפת, מיבשת ושמה על שכבות של נייר סופג בקופסא. את שאר הירקות אני שמה בשקית רגילה עם נייר סופג בלי לשטוף.משתדלת במגירת הירקות אבל נגמר לי המקום. ואשמח לקישור לסלט הסלק החי. נשמע לי טוב עם קולרבי. הבעיה האמיתית עם סלק זה שהוא צובע את כל הסביבה.
קולורבי, עדיין לא הצלחתי לפענח למה הוא טוב. אמנם אני לא מוצאת את המתכון אבל אני מכירה אותו והפסקתי לפחד מהסלק, אפילו כשהוא חי!
מגרדים סלק חי במגרדת
חותכים תפוח ירוק אחד לקוביות קטנות
מתבלים במלח פילפל, שמן זית ומעט חומץ
שמים חופן אגוזים וזהו
טונות של בריאות
בסוף עשיתי עוגת סלק שהייתה טעימה רק בימים הראשונים ואח"כ נהייתה יותר מדי סלקית בשבילי.
נראה לי שבסלט חי הוא יהיה יותר מוצלח.
הולכת לנסות את הסלט שלך בפעם הבאה.
ואללה? מה זו עוגת סלק? תני קישור
עוגת סלק זה אלתור שלי: יחס של שתי כוסות קמח תופח, 3/4 כוס סוכר 4 ביצים,3 סלקים מגורדים, כוס שמן ומיץ מתפוז אחד.מקציפים ביצים עם סוכר מוסיפים שמן וסלק ולזה מוסיפים את הקמח, לתנור 180 מעלות בערך 45-50 דקות. כשהעוןגה מצטננת שופכים עליה עוד מיץ סחוט מתפוז נוסף.
חייבת לציין שהיא יצאה לי סלקית מדי אבל בימים הראשונים הייתה טעימה. מה שכן, היה לה צבע מגניב וורוד.
זה יוצא קצת כמו עוגת גזר בחושה?
כן, למעשה איתלרתי את זה על עוגת גזר אבל בסלק.
זה היה ניסוי מגניב במיוחד כשראיתי את צבע התערובת-סגול זרחני.
טרם התחברתי לירקות האורגניים, חיה בשלום עם הרגילים – אבל לבשל ירקות זה כל כך כיף!
וגם – ברכות על הבלייזר. גם אני מייחלת לקצת סתוויות
מבחינתי האורגניות היא עניין משני. אוכלת גם רגילים. הקטע שאהבתי הוא שהירקות טריים מהשדה ולא מקירור. בחלק מהמקרים זה טעם אחר.
ויהיה נחמד לקבל קצת סתיו שיהיה תואם את החשיכה המוקדמת.
כתבת יפה ומעורר תיאבון .
שיהיה לכם לבריאות .
אשמח לקבל מתכון של הפשטידה .
(סליחה על האיחוד בתשובה)
למעשה אני מכינה פשטידה לפי מה שיש בבית.
אני קוצצת בצל ומטגנת אותו (בערך בכף שמן) ואז מוסיפה עלי מנגולד קצוצים ושטופים. מערבבת יחד עד שהעלים נהיים רכים. עניין של כשש דקות. לזה אני מוסיפה: יוגורט 1.5 אחוז, גבינה מלוחה כלשהי 3 כפות קמח תופח פלפל שמה בתבנית משומנת ומפזרת מעל פירורי לחם (אוהבת פנקו) בערך חמש כפות למעשה אפשר לעשות הרבה וריאציות על המנגולד: אפשר בנוסף או במקום להוסיף עלי כוסברה/כרובית /גזר מגורר ועוד ועוד.
אח"כ לתנור 180 מעלות כ 40 דקות.
תתחדשי על הבלייזר, אני שמחה בשבילך שקנית אותו.
אהבתי את הרעיון של קניית הירקות ככה אבל אין סיכוי שזיס יסכים לוותר על חווית קניית ירקות בשוק מחנה יהודה. בשבילו זה תרפיה.
אני רוצה גם את מתכון הפשטידה, אם היא לא חלבית
תודה על הפירגון לגבי הבלייזר. אני מתכוונת לבוא איתו לעבודה כך שעוד תראי אותו
לגבי הפשטידה המתכון שלי הוא חלבי אבל אפשר בהחלט לנסות לשים תחליפים. את המתכון הבסיסי כתבתי בתגובה לדבורה. במקום גבינה מלוחה אפשר לשים טופו, במקום יוגורט אפשר לנסות עם חלב סויה וקצת קליפת לימון לחמצמצות. אפשר להשתמש בתפוח אדמה מבושל שיתן קצת יציבות לתערובת.היום לא חסרים תחליפים טובים למוצרי חלב.
ואני מתה על מחנה יהודה כך שאני מבינה את זיס לגמרי. מצד שני אפשר להזמין חלק מהדברים ולבוא לשוק בשביל הפינוקים.
טוב שהמורה מודיעה בזמן, אז לא סוחבים את הבעיה הרבה זמן! וחוץ מזה – במשך הזמן נן יתרגל לסדר את התיק שלו. הוא כבר עושה את זה יותר ברצון!(בשבילך)
זה מאד מקל לקבל את ההודעה אבל מבאס בגלל כל ההשתדלות שלי שיהיה לו את כל מה שצריך. קשה לא להיות מושלמת.
ובסך הכול נן מתנהל יפה.
לחיי הבריאות! אילו חוגים יש לנן?
בהחלט לחיי הבריאות!
נן הולך לחוג קפוארה. הוא מאד מתקדם יחסית לקבוצת הגיל שלו ולכן הוא בקבוצה מתקדמת שיש לה שני אימונים בשבוע. הבעיה היא שהאימונים מתקיימים בבית ספר לא קרוב במיוחד לבית הספר שלו ורבע שעה אחרי שאני מצליחה לאסוף אותו מה שאומר מירוץ (וברגל!)
יום נוסף מוקדש לסבתות של נן שבאות לבקר וכך נשארו יומיים ודווקא ביומיים האלה יש לחבקרים שלו חוגים. זה נהיה סטנדרט שני חוגים לילד בכיתה א’ וזה ממש סותם את כל השבוע.
זה באמת נשמע הרבה אבל קפואירה והפעילות גופנית זה סופר חשוב וצריך לשמוח שהוא אוהב ומתקדם. זה גם לא שאחרת הוא היה יורד למטה ומשחק, נכון? ילדים כבר לא עושים את זה….
הקפוארה טובה לו מאד וזה נפלא שהוא אוהב פעילות גופנית.וילדים לא יורדים עצמאית לשחק אבל בהחלט הולכים עם הורה לגן ציבורי. החושך הוא הבעיה כאן.
בקר טוב לך
תודה
והעיקר יש מתכון .
לא חשוב האיחור
שבת שלום
הרשי לי לעודד אותך בעניין הסדר,
כשהבן שלי היה בכיתה א’ הוא היה מפוזר בצורה איומה!
הייתי צריכה לחדש לו את כ-ל הקלמר מדי חודש בערך,
ולא עזר כמה שניסינו והסברנו וישבנו איתו ודיברנו עם המורה..
והשנה, הרי זה פלא, הילד בכיתה ב’ והוא מסודר כל כך!
כאילו הוא היה צריך שנה שלמה להבין איך הדברים עובדים כדי להתנהל כמו שצריך.
אז אזרי כוחות וסבלנות.. יהיה בסדר.
זה מאד מעודד אותי. אני רואה שהזמן כבר עושה נפלאות ביחס לגישתו לבית ספר ולרצון שלו ללמוד. עכשיו אני מרגישה שיש לו הרבה יותר סקרנות וחריצות.
איזה יופי. תבורכו. ותהנו. ותהנו זה מזה. איזה כיף לשמוע/לקרוא!
תודה, הלוואי שיהיו עוד הרבה ימים כאלה.
אני לא חושבת שכל כך חשוב מספר ההערות החיוביות או השליליות. העיקר שהילד מתפקד היטב, ומרגיש מאושר.
אם היו לו רק הערות חיוביות הייתי מודאגת. שרק לא יצא מושלם!
לגבי המושלמות, לא דואגת. ילד נורמלי.
ההערות לא אומרות לי מי הילד שלי אבל הן אומרות לי שהילד למד את סביבתו ואת המצופה ממנו. למעשה אני מגלה אצלו גם יותר ויותר אהבת למידה וזה אומר גם שהמורות שלו עושות עבודה טובה.
🙂
איזה יופי!!
עינן האירגון בכיתה א’ הוא מאד מאד מסובך לילדים.
קשה להם להבין מה בדיוק רוצים מהם,
כל המחברות נראות להם אותו דבר….
לאט לאט הם לומדים, אבל גם אחר כך צריך לעזור להם ולעקוב.
כיף לכם שיש לכם בריכה זמינה.
ובעינין הספורט מהפוסט הקודם=
אני כל כך מקנאה בך. איןלך מושג עד כמה……
שבוע נהדר!
עניין ההתארגנות היה לא פשוט לנן ולא פשוט לי ולקחתי את זה כנתון. למעשה אני מופתעת לטובה כי צפיתי שיהיה יותר קשה. אולי בגלל זה גם התכוננתי לזה יותר ופיתחתי אסטרטגיות לעזור לו בזה.
ולגבי הספורט גם לי יש תקופות מאאאד עצלות בהן אני לא עשוה כלום. צריך להתחיל ולשמוח כל פעם שמצליחים.
שבוע נפלא
כיף להרגיש שמתאקלמים ונכנסים לשגרה. הרעיון של רישום אירועי משמעת ומילים טובות במערכת ממוחשבת קצת מרתיע אותי… אבל אולי אני מגזימה.
אני מבינה את הרתיעה כי איך אפשר לכמת התנהגות של ילד ולסכם אותו בכמה מילין ע"פ התנהגות אקראית.
אני יכולה להגיד לך שיש בזה גם צדדים טובים:
1. אם יש ריבוי אירועי הפרות משמעת זה אומר שהילד בתקופה קשה וצריך יותר לשים לב. מאתרים את זה מוקדם ולא כשהמורה מזמנת לשיחה. אירוע משמעתי מבחינתי אומר שלילד שלי יש קושי.
2. מילה טובה זה נהדר וטוב שהמערכת מאפשרת גם את זה. כל אדם וכמובן ילד חייב גם חיזוקים חיוביים להתנהגות טובה. אנחנו פחות יודעים מה קורה בבית הספר וילד לא תמיד משתף.
והמערכת הממוחשבת היא מוגנת סיסמה. זה לא שכל אחד יכול לדעת איך הילד שלי או ילד אחר התנהגו.
מבחינתי היא עוד כלי שעוזר לי להבין יותר טוב מה עובר על הילד בבית הספר גם כשהוא לא משתף.
תודה על ההבהרות. פחות מרתיע 🙂 אני מסכימה שזה כלי טוב כדי לקבל איזשהו מושג אובייקטיבי ושוטף לגבי התפקוד (לאו דוקא הלימודי) של הילדים בכיתה.
את מתחילה שנה אקדמאית חדשה?
גם אני.
לא ידעתי שאת סטודנטית גם.
אני שמח בשבילך שאת יכולה להיות גאה בנן.
וואו. איזה קשה זה להיות הורה.
כל הזמן הילד בראש מעיינך.
כל הכבוד לך שאת נושאת בנטל הזה.
אני לא סטודנטית לצערי. מאד אהבתי להיות כזאת. אני עובדת במכללה עם סטודנטים.
אני מגדלת ילד מבחירה ולא מרגישה את זה כנטל. ואני ממש לא רוצה לחיות דרך הילד אבל לפעמים אני כן, כנראה.
כמה זמן לוקח לך בערך לסיים לקרוא ספר כזה?
הפעם קראתי אותו בארבעה ימים שזה נחשב יחסית מהר. פשוט מאד אהבתי אותו.
איזה קטע, הספר הזה מחכה לי ליד המיטה. מההצה קלה בו הוא ממש מצא חן בעיניי, בינתיים התעכבתי כי היו קריאות לסיים. אם נהנית זו סיבה טובה נוספת לקרוא.
חיוך על נן.
הוא ספר מענג.אני כמעט מקנאה בך שעוד לא קראת אותו.
נחמד מאד, הספר אצלך? גם אני רוצה!
יש עליו תור אבל הכנסתי אותך.
נהדר
להחמיא אף פעם זה לא מזיק
בשביל מה צריך 2 בלוגים?
זה סוג של ניסוי מבחינתי. התנסות בפלטפורמה שונה ואולי הגעה לקהל קוראים שונה (בנוסף לנוכחי).
הלכתי לקרוא ואני גם לא מבינה למה את צריכה 2 בלוגים. גם כאן את כותבת על הספרים שאת קוראת.
מעכשיו על ספרים אכתוב שם ואקשר כאן.
אוי, האחים הקטנים האלה של הבלוגים הם נושא כאוב. גם לבלוג שלי יש אחים קטנים שפתחתי בפלטפורמות אחרות, אבל אני שמה בהם אותם חומרים כמו בבלוג הרגיל שלי. פתחתי אותם מתוך סקרנות איך זה עובד שם, ולא התלהבתי כל כך, וגם לי משעמם שם… אני לא יודעת למה כולם משתגעים כל כך מוורדפרס, ולא רואה מה היתרונות שלו.
אבל אני אלך לראות את האח הקטן של הבלוג שלך 🙂
וורדפרס זו פלטפורמה מעצבנת . אני כל הזמן עם תחושה שאני מפספסת שם משהו.
ובמקרה שלי אני רוצה לכתוב במקום שיכוון את הכתיבה שלי קצת לכיוון מסוים לכן לא אשים את אותם חומרים אבל תמיד אקשר.
עיצוב נהדר. אקרא אותך גם שם.
תודה
קראתי ונהניתי. אחזור לבקר גם שם.
(והעיצוב באמת יפהפה).
תודה
זו תבנית עיצוב פשוטה, לא משהו מיוחד אבל יש בזה משהו אלגנטי.
הייתי פה וגם שם, וגם שם, והמסקנה שלי ברורה: לישרא יש את הקהילה הכי חזקה. כאן כמעט כל אחד יכול למצוא לו את ה"קבועים שלו", בעוד שבוורדפרס יש את הכוכבים ויש את כל השאר.
אני מרגישה בישרא בבית. גם האינטראקציה קלה יותר וגם האפשרויות לעקוב אחרי הבלוג.
ואני עדיין בעד סבלנות, אבל במקרה כמו במסעדה באמת היה רצוי שתגשו אליהם ותשאלו מה קורה…
טוב, עשינו את זה בסוף.
סתומים בלחץ.
לא אתם כמובן
כן, לא הסתתרו במסעדה הזאת מיטב המוחות של הדור
אני מניח שקשרים עם הורים לילדים נבנים עם הזמן.
אני למדתי בחיים שעל מנת לבנות קשרים צריך לפעמים להשקיע ולחזר ואפילו לנדנד זה לא בושה. ומי שלא ממש רוצה בחברתך שישתה את הים של עזה.
אין ספק שיש גם עניין של שיקולים אינטרסנטים מאחורי המקובלות החברתית.
אני מניח שאם היית דוגמנית צמרת היית כנראה מתקבלת גם אם היית שתקנית.
איזה קטע. גם לי אין עכשיו אינטרנט בבית.
המודם של בזק נדפק מהפסקות החשמל שהיו לאחרונה.
תהליך של גמילה.
ככה אני הרגשתי שלא היה לי אינטרנט.
העברתי לך שרביט… אשמח עם תרמי אותו.
תודה על השרביט יקרה, יש לי בקנה פוסט אבל הוא יקח קצת זמן .
שבוע שקט ורגוע
מעצבן. גם אצלנו זו הייתה בעיית מודם והוא הוחלף.
כן. זה קשה כשאין אינטרנט.
אני לא רוצה לדמיין מצב כזה אפילו.
ובסמארטפון? חחח 😉
לי אין סמראט פון. יש לי טלפון טיפש ולמעשה הוא עושה את העבודה.
ובינתיים המודם סודר והאינטרנט חזר.
אם אנחנו מקבלים בתור אקסיומה שהקיום שלנו במרחב הזה תלוי רק בהפגנת הכח שלנו, ושלום לא יהיה אף פעם, אז צריך לקבל ששקט לא יהיה לנו.
גם אני לעולם אעדיף את האופציה של ההדברות אבל יש לי תחושה שהמצב מזמן איבד שליטה ולא בטוח שהדברות מספיקה פה.
זה כואב ועצוב וגם אני לא מאמינה שיהיה שקט אמיתי לאורך זמן.
השקט הוא פריבילגיה.
אני שמעתי על ילדים תל אביבים שמארגנים לעצמם מורשת קרב, כלומר לוקחים את זה בטוב. אבל זה ממש תלוי באופי הילד ויותר מזה, בגיל שלו.
לגמרי פריוילגיה. וילדים בפרט בנים אוהבים את האקשן סביב המלחמות אבל לא חושבים יותר מדי על ההשלכות המפחידות והמעציבות שלה. סה"כ מלחמה כהגדרה היא סוג של אינסטינקט טבעי וצורך השרדותי. גם ילד נלחם על המקום שלו בחברה . רק האמצעים משתנים.
אבל כן, עדיף שילד יתיחס למצב כאל משחק מאשר שיהיה בחרדות.
נקווה שכל זה ייגמר במהרה ואכן תהיה הפסקת אש.
מסכימה אתך שבשורות מפחידות יכולות לחכות, בעיקר עם ילדים קטנים. כשהוא יתחיל לשאול, וזה יקרה מתי שהוא, יהיה צריך להסביר לו, אחרת הסודיות עצמה עלולה להלחיץ אותו. נדמה לי שכשמסבירים בקיצור ובטבעיות, ילדים קטנים מקבלים את זה בפשטות.
אני נגד סודיות והסתרות. אני רק מנסה לחשוב על ההסבר הכי נכון והכי מדויק עם כמה שפחות פרטים.
קראתי כאלו מחשבות גם אצל אמא של אורי.
אני מבין את הגישה שבה לא מראים לילד שיש בעיה.
אני מאד בעד.
אבל ההורה, כאדם האחראי, לא צריך באמת להתעדכן (בשקט) מה המצב?
אני גם התעלמתי מהכל (כי מה היה כל כך לעשות?) עד שזה נהייה רלוונטי לי – ועכשיו אני דרוך מאד ומקשיב לכל רחש. כי אני יודע שברגעים המכריעים אני אולי אצטרך לפעול בהתאם להוראות.
אני מתעדכנת מתוך דחף טבעי ומובן וגם אם לא ארצה המידע מחלחל אלי . כמובן שאת הכללים לגבי התגוננות אני משננת חזור ושנן.
אני לא בעד ממש להסתיר מהילד אבל אני גם לא רוצה למלא אותו בפרטים מיותרים שיכניסו לו חרדה.
אני מאלה שנדבקים לטלוויזיה ולא מצליחים להתנתק ממנה.
לא מצליחה ללחוץ על הכפתור הזה שמביא את השקט המבורך.
הצלחתי להכניס את עצמי ואת אורי לחרדה.
אתמול הוא בנה כיפות ברזל מלגן אצל סבא וסבתא.
הם אמרו שזה באמת מאד מריגע אותה ומאד עוזר להם.
הוא נרגע.
אני לחלוטין לא.
היום חוויתי צבע אדום בתל-אביב….
שנדע רק שקט מבורך.
אני מאד מבינה את המקום שלך. גם לי יש את אותו הדחף להרגיש שליטה במצב אבל זה איום. זה מאד מחליש ופוגע במעט השגרה שנשארה.
גם אני מייחלת לשקט.
אני חושבת שהדחקה והכחשה הן האפשרויות היחידות כרגע כדי לשמור על שפיות. עבורי לפחות.
לגמרי כמוך. אני בהדחקה מפוכחת ומנסה לשמור על הבית כאי של שפיות.
לי זה נורא קל. אין לי שום רצון לשמוע… אם כי באוטו אני עם רדיו ואומרים איפה יש אזעקות. אבל בבית, לא העליתי על דעתי 🙂
לא שאני אטומה, מאוד מעציבה אותי המלחמה הזאת.
אני יודעת שאת ההיפך מאטומה ואם תסבלי גם את מהמצב זה לא יועיל לאף אחד.
כמה את מזכירה לי את מלחמת לבנון. הייתי אז באותו מצב. איך להגן על הילדים. על עצמי פחות פחדתי שהרי כבר השתתפתי במלחמה ובכלל אני מבוגרת ולא ככ חסרת ישע אבל הילדים איך מגינים עליהם?
כן, עם ילדים חווים את המלחמה אחרת והרבה יותר חרדים.ומצד שני כשהם גדולים הם מתגייסים ואז זה דאגות אחרות איומות לא פחות, כמו שכבר כתבת.
לדעתי זה אפילו יותר קשה.
הלוואי שישובו בשלום ושייחסך כאב לכמה שיותר משפחות.
אני לא מצליחה להכנס לפוסט המוסיקלי
תיקנתי את הבלגן. עכשיו בסדר.
כתבת יפה! ממש מסע!
ואת היית שותפה למסע 🙂
אהבתי מאוד את הסיפורים סביב הבחירות, ואת התפתחות העלילה המוזיקלית
שמחה שאהבת. הרגשתי שכתבתי וכתבתי ועדיין היה כל כך הרבה לכתוב. זה היה מהנה להיזכר.
המון תודה על השרביט!! קראתי בעניין ובעונג והקשבתי לדל אמיטרי, שלא הכרתי.
אני עוד אמשיך את המסע ואכנס לכל הלינקים ואחר כך אשתמש בשרביט שנתת לי. זה עלול לקחת לי עשרה פוסטים אבל אני בטוחה שזה יהיה מסע מאוד כיפי (מסע הקסם המסתורי).
אולי זה יתחיל בתגובות לבחירות שלך, כבר יש לי מה לומר על הביטלס ויו 2 ואריק קלפטון ומתי כספי… אבל זה יהיה לאט, בקצב של אימהות 😉
לי לקח שבוע לכתוב ואני מרגישה שממש לא כיסיתי הכול.
אבל זה מהנה להיזכר במוסיקה ולראות את הטעם המוסיקלי שלי מתעצבן ומשתנה לאורך השנים.
במיוחד שכיום אני מרגישה שהטעם שלי קצת מקובע ואני לא מצליחה להכניס הרבה מוסיקה חדשה למאגר הפנימי שלי אולי זה כמו חברויות. בגיל מסוים יותר קשה להתחבר עם חברים חדשים.
אני בטוחה שיצא לך פוסט מקסים.
בינתיים מאז שהגבתי נכנסתי לכל הלינקים שלך. אגב, שמת שוב את ליילה של קלפטון במקום טורי איימוס… היה מאוד יפה ומגוון. יפה האנלוגיה שלך לחברים חדשים וזה גם מאוד קשור, מפגשים עם אנשים, מפגשים עם מוזיקה…
אני מתחילה בקרוב לכתוב את האוטוביוגרפיה המוזיקלית שלי, אני עלולה לכתוב ספר שלם :)).
את צודקת, כשכתבתי את הפוסט אז הרגשתי עד כמה המוסיקה מתקשרת אצלי לאנשים, ליחסים, לשלבים שונים בחיים. אני מחכה בקוצר רוח לאוטוביוגרפיה המוסיקלית שלך.
כיף! היא כבר בהתהוות…
נהניתי מאד מהפוסט הזה. לקח לי זמן לשמוע את כל מבחר הקטעים ובמיוחד התרשמתי מהמבחר שהבאת מדרום אמריקה. המון זמרים שלא הכרתי ושמחתי מאד להכיר. הכי אהבתי את מנו צ’או, וגם ג’ו וסקוצלוס נהדר. אהבתי את פרננדו אובירגו ומאד אהבתי את סטן גץ עם ג’ילברטו. דניס רייס נהדרת וגם סילביו רודריגז ששר שיר שהכרתי ממרצדס סוסה. את סטנו ולוסו כבר הכרתי ונהניתי שוב. בקיצור, ביליתי בוקר נהדר עם הפוסט שלך, אז תודה ואשמור אותו עם כוכב……
שמחה מאד שנהנית. זה כיף להכיר לאנשים את המוסיקה האהובה שלי.ושאחרים נהנים ממנה. מנפלאות האינטרנט
סליחה שאני מגיב כל כך באיחור. אני לא מקבל התראות על פירסום פוסטים שלך. ישרא מסננים אותי כנראה 🙂
הבעיה שקשה לשמור אותו בתוך בועה. הוא חשוף בבתים של חברים, בגן ועוד. השאלה מה קורה כשהוא מזהה את הפער בין תפיסת המצב במקומות אחרים לבין זה הקיים אצלכם בבית.
ישרא אולי מסננים, אני לא.
ועניין החשיפה למידע בהחלט נלקח בחשבון. סה"כ בינתיים הדברים מתפתחים יפה והוא לא מזהה פער. פשוט נחשף למידע בצורה מתונה.
אומרים שהמשמעת של אנשים התרופפה… נמאס להם להסתתר, מחפשים לראות את כיפת ברזל בפעולה. קצת דפוק. ומה שבטוח, חברות הסלולר דופקות קופה נאה.
אני חושבת שבמקרה שלנו מדובר באנשים לא מתורגלים.אחרי הכול זו האזעקה השניה בירושלים.
וראיתי את הכתבה על המשוגעים שבאים לצפות בכיפת הברזל. אני מבינה איך זה מרגיע אותם אבל עדיין חושבת שיש בזה מין הפסיכיות.
יופי שנן לא דואג.
זה כבר טוב 🙂
אני מקווה שלא יקרה לכם (וגם לנו) כלום בסבב האלימות הנוכחי, ושכולנו נצא בריאים ושלמים מזה.
אני מקווה שהוא באמת לא דואג. לפעמים לוקח זמן לילד לבטא את הדאגה.
ואני כמוך מייחלת לשקט. ושלא יהיה אבידות בגוף ובנפש.
בהצלחה מחר, הנה תפילותייך נענו ויש הפסקת אש ב"ה.
וטאוב שכך, בעיקר כי כל בית החולים הוא חלונות ואין הרבה איפה להסתתר.
המלחמה מרגישה כל כך רחוקה עכשיו.
בקר טוב,
אצלנו מאז האזעקה של יום שלישי ,
אורי בכל רעש חריג נלחץ..
ולא פעם משמיעה בעצמו קולות אזעקה.
כנראה שזו עוד דרך לעבד את הפחד.
הלוואי שהפסקת האש הזו תוכיח את עצמה.
יום טוב!
אני מתארת לעצמי שילד שחווה את האזעקה חווה א הצליל כסוג של טראומה. מצטרפת לתקוותך. אנחנו חווינו חויית פחד אחרת כשהמצוד אחרי המחבל מת"א היה ממש במודיעין והעיר הייתה נצורה. אני לקחתי את נן מביה"ס תחת המסוקים שחגו סביב וניידות המשטרה ופחדתי שנפגוש במחבל עצמו.
איזנ מעולה לראות איך ילדים מתאוששים מהר. שיהיה סופר בריא ושמח
ילדים מתאוששים מהר.
איזה כיף.
טוב לדעת שאתם אחרי.
המון המון בריאות.
אני שמח בשבילכם שהכל עבר בשלום.
ברוך רופא חולים לנן
נחמד שגם אתם צמתם
העיקר שנגמר
תודה לכולכם. בינתיים התלבש על נן וירוס. נעבור גם את זה .
איזה כיף להיות ילד: אתה הרבה פחות מודאג ממה שקורה לך, בוודאי בהשוואה להורים שלך
שמחה בשבילכם שעבר בשלום ובהצלחה מעבר לצפוי.
אני כל כך מסכימה איתך. ומצד שני יש לילד דאגות רק שלא תמיד הוא יודע להביע אותם בצורה שהמבוגר יבין. לפעמים אני מגלה את הדאגות של נן בדיעבד ולאחר זמן.
רפואה שלמה ותיזהרי לא להידבק.
שבת שלום
תודה שבת שלום גם לך.
רוצה כבר לחזור לשגרה.
כן, יש גם מתיקות בהורדת הילוך הזאת ומוזר כמה זה מרגיש שונה משבת, למשל.
מאד שונה משבת.כבר עברתי את שלב המתיקות ואני מייחלת לקצת שגרה.
אינשאללה בקרוב
אני השבוע הזה הייתי ממש עייף.
שזה גם מוזר.
אני לא אדם עייף בדרך כלל…
אולי זה משהו עונתי. גם אצלי זה ככה.
(סליחה על האיחור בתגובה)
כיף שזה מאחוריכם. החלמה מהירה למנותח המצטיין 🙂
נשמע מתיש מאד. מאחלת לכם שגרה נעימה וארוכה (עד חופש חנוכה, כמובן).
תודה 🙂 אני מרגישה שיצאתי מהמסלול ומאד קשה לחזור.
שיהיה לך בתאבון 🙂
בשביל זה יש הליכון
ההליכון מתגעגע אלי
את מרגישה פרה ללעוס הרבה?
המשפט נכתב לי באופן פרתי משהו. עם הלעיסה עצמה יש לי פחות בעיה.
מותר לאכול, אפילו חובה עלינו לעשות זאת אחרת נמות, גם פיצה
אחריי אובדן של 34 קילו אני יכול לומר לך שהכל בולשיט, תאכלי מה שאת רוצה ומה שבא לך, לתוצאות תדאגי אחר כך 🙂
ברוך הבא לבלוג 🙂
אני מקווה שהאובדן של 34 קילו היה רצוני ולא כתוצאה מנסיבות אחרות.
אני חושבת שהסוד הוא בכמות ובזיהוי מצבים של אכילה רגשית.
שואפת להגיע למצב של לאכול מה שאני רוצה אבל בכמות סבירה.
אפשר להתייחס לכל אכילה של משהו לא ממש בריא, כשלא ממש רעבים, כאכילה רגשית – לא?
אני דוקא נכנעת לה לאחרונה, לאכילה הרגשית. אני שמה לב שדוקא כשאני נכנעת לה ולא נלחמת בה אני מצליחה לשלוט יותר בכמויות שלה.
פיצה ותותים זה ממש בסדר, וגם חצי סופגניה, אפילו אם היא מגעילה 🙂
אני חושבת שאכילה רגשית היא גם אופן האכילה ומידת ההנאה שמקבלים מהאוכל.
אני בעד מזון מנחם בתנאי שאני נהנית ממנו ולא אוכלת באופן אימפולסיבי ועצבני.
הקטע עם פיית השיניים…
ילד רגיש נן!
🙂 הוא באמת רגיש ומאד שם לב לסביבתו.
ניסית תחליף מלח ?
יש כל מיני תחליפים אבל הם לא מדהימים אז המדיניות היא שכל אחד ממליח או לא ממליח לעצמו
תשלחי את נן לאורי,
אורי טוען שהוא ראה אותה את פית השיניים…
היא מאד יפה ויש לה שמלה סגולה שרביט מזהב ונעלים יפיפיות…
שמחה שהמשבר עבר.
שלי בעיצומו…..
אההה כן, גם אנחנו אוהבים להסתכל על העננים ולהמציא סיפורי עננים.
מבאסים משברי הכתיבה האלה.
נראה לי שאת נן מפחיד לדמיין. מאד חשוב לו לקבוע גבולות מוגדרים בין מציאות לדמיון.
עכשיו סתיו? לא חורף?
תמיד כשהיינו נתקלים בדברים מזעזעים כמו אותו ילד שתיארת ההורים שלי אסרו עליי להסתכל עליהם, והיו מבקשים ממני לעזוב את הסביבה.
מעניין. לך יש גישה אחרת.
עד 21.12 סתיו.
אני מכירה את הדחף ההורי לגונן על הילד מפני המציאות כאשר היא מפחידה או לא נעימה אבל אני מאד נלחמת בדחף הזה כי חשוב לי שהילד יכיר את המציאות כמו שהיא. מה גם שברור לי שילד קולט גם את מה שרוצים להסתיר ממנו ולפעמים הפרשנות שלו מעוותת בגלל שלא הוסבר לו.
אני מאד מסכימה איתך, וגם אני משתדלת לתאר את המציאות בצורה מדוייקת ככל שגילו והבנתו מאפשרים. הפנטזיות של ילד לגבי דברים שלא מוסברים לו הרבה פעמים נוראות יותר מהמציאות. לרוב אני מגלה שהפשוש מתעניין מאד אבל הרבה פחות נרתע ממני מדברים כאלו.
גם אני נהנית מהעננים רבי הצורות והגוונים.
ואולי הילד מבין ששונא מתנות יחיה, לפחות מתנות מזרים….
הילד רחוק מלהיות שונא מתנות.הוא רק חושש שהוא לא יקבל את המתנות שהוא רוצה.
מי זה הרופא המומלץ? אולי אאמץ אותו.
הוא בירושלים. עדיין רלוונטי?
לא, זה לא בכיוון שלי.
תודה 🙂
יש מצב שאסע לחו"ל כדי למצוא כזה!
ירושלים יותר קרובה מחו"ל.
שם וכתובת בבקשה…(:
תמיד אמרתי שאני רוצה להיות ספרית. כולם נכנסים עם מצברוח רע, ויוצאים עם חיוך.
דוקטור חנוך הזה.
<a target=_blank href="http://www.d.co.il/15268540/46230/http://www.d.co.il/15268540/46230/">http://www.d.co.il/15268540/46230/<br />אני חושבת על מקצועות כמו מעסה, ספרית קוסמטיקאית (שם לפעמים הן קצת מכאיבות אבל עדיין יוצאים עם חיוך). באמת כיף לעבוד בעבוןדה שמשמחת אנשים.
נו. אז מי רופא השיניים המהולל?
אולי תפרסמי את שמו ברבים?
סתאם… זה בטח לא יעזור.
אבל גם אני מחפש אחד לפעם הבאה שאצטרך.
ראה תגובה קודמת. 🙂 שלא תזדקק.
אבל אני מחייכת. תיארת יפה ונכון, אני מזדהה עם רבים מהסעיפים, כבר הרבה זמן 🙂
🙂 אני חושבת שאני בנקודה בה אני מרגישה את המעבר לשלב אחר בחיים. וזה כל כך מוזר!
ממש המחשבות שלי לאחרונה.
לדוגמא, התכשיטים שמוצאים חן בעיני לאחרונה, הם תכשיטים שבעבר הייתי מזדעזעת מהם.
מתי זה קרה לנו? 🙂
באמת מתי זה קרה לנו? החיים הפכו להיות משהו שחולף כל כך מהר.
גם אני מסכימה עם חלק גדול, לא מסכימה עם 15
ופעם כתבתי אצלי בבלוג כש’מתחילם’ איתך ואת רואה שזה שהביט אחרייך ברחוב ממש מבוגר….
או, זה גם נכון. אני חושבת שפחות מתחילים איתי (ולאו דווקא בבריכה) אבל זה פחות מפריע לי.
ג’ולי מאמי, זה הכל בראש. לא בחזות ולא בגיל הכרונולוגי.
אפשר לזרום עם הגיל ולחיות לצד המאפיינים שלו ואפשר גם אחרת,
כלומר להפנות עורף לזמן שמחרבש לנו את הצורה ואת המחשבה ואת ההנאות ואת ההעדפות. מה שחשוב זה לא לזרום או להפנות עורף לפגעי הזמן אלא היכולת להיות שלם עם עצמך ולבחור את הדרך שתרגיש טוב איתה.
אני לא נלחמת בגיל או בזמן. אני מתארת אותו ומנסה להבין מחדש איפה אני עומדת עכשיו.
אני פשוט לא יכולה להתגבר על זה שקוראים לי גיברת. כאילו מתי הפכה מ"היי את" ל"גיברת"?
אני רואה מלא ייתרון ושלווה ברשימה הזאת וכנראה שהיא מקבלת משנה תוקף כשאת אמא, משהו שהצלחתי להתחמק ממנו עד עתה.
מתערבת את ה"גיברת" . הרשימה קצת עושה לי סדר ועוזרת לי להבין איפה אני עומדת היום.
אוי אל תדכאי אותי. אני זוכרת את היום שהפכתי מבחורה לאשה, יש שם אישה שמחכה ככה אמרו. אני??? אישה???? אני זוכרת איך תמיד הייתי הכי צעירה ופתאום היו צעירים ממני. לא רוצה לחשוב על זה אפילו
כל שינוי בי גורם לי לתחושה משונה כאילו אני הפכתי לאדם אחר פתאום. זה גם מדכא וגם לא כי יש דברים שברורים לי יותר בחיים עכשיו בהשוואה לעבר.
לצחוק לצחוק!
אהבתי במיוחד את האחרון : )
החיים כחלום, מדרגות נעות אל who knows where…
הבעיה היא שככל שמתבגרים יותר מבינים את הכיוון של החיים (ספוילר, בסוף יש מוות).
ובאופן כללי יש לי רגשות מעורבים סביב השלב אליו אני מגיעה בצעדי ענק.
שלב המוות?
המוות עצמו נראה לי נחמד.
רגע שבו כולם מורידים את המסכות ואת בגדי המשחק ולוחצים ידיים זה לזה בכבוד על משחק ששוחק יפה.
הבעיה היא עם מי שאנחנו משאירים מאחור כמובן. שם החרדה.
אני אעבור לכתוב פוסט בעצמי, לפני שאגלוש לשרעפים על כל מרחב התגובות שלך…
אולי שלב המודעות למוות. גם אם הוא לא יהיה בזמן הקרוב.מקבלים יותר תזכורות.
עוד לא גיבשתי דעה
ממש מזדהה….
רק אצלנו מגרדים את ה-50….
כלומר אני מעל והוא מתחת…
50 יוו זה המון
ו.. עוד מסימני הגיל…
שכחתי, לצחוק רק לצחוק.
ולחבק כל תופעה, קמט וסימן גיל.
גם אני מעדיפה לצחוק הרי הגיל שלי לא ישתנה. אבל אני צריכה לנסות לראות מה אני עושה עם המקום בו אני נמצאת כרגע.
יאללה. בואי אלי לסדנא של נשים באמצע החיים. תראי כמה הכל נראה טוב ותלוי רק בזווית הראיה וההסתכלות.
אני מזדהה עם חלק ממה שכתבת, אבל מרביתם של הדברים לא מציקים לי בכלל…
זה מעולה שהם לא מציקים לך. גם בעבר הם לא הציקו? מהיכרות עם עצמי כל מעבר הוא תהליך שלפעמים קשה לי אבל אחר כך באה ההבנה וההשלמה.
ובאמת אפשר לחיות טוב בכל גיל.
זה כל כך לא הוגן, בראש אנחנו עוד מרגישים צעירים כמו לפני עשרים (ובמקרה שלי שלושים שנה) ואז עוברים ליד ראי ונבהלים
עוד תראי שבעוד עשר שנים תתגעגעי לגיל ארבעים
אאוץ’!
פתאום גיל 30 נראה לי כל כך חיוני ומלא אנרגיות. לפעמים אני קצת מתגעגעת אליו.
באמת הקטע של הבריאות הוא הקטע הכי מעצבן בשלב הזה .
אני חושבת שרק העניין הבריכה בעייתי באמת (זה מבעית אותי, שפעם באמת אשכח, לפעמים יש לי סיוטים מזה בלילה).
בעייתי למדי. מזל שחורף ובאים בעיקר זקנים ואני בעיקר בתוך המים.
הילד חכם!
פוסט דיכאוני משהו.
את לא מאמינה במה שנהוג להגיד שבכל שלב בחיים את הדברים היפים שלו?
יש בהתבגרות היבטים מדכאים אבל ברור לי שזה לא כל התמונה. מדובר גם ובעיקר בשינוי. החיים משתנים ואנחנו משתנים ולפעמים לא קל עם זה.
תשמעי, המעבר לזקנה הוא בלתי נמנע.
השאלה מה הספקת עד אז.
את הספקת לעשות ילד.
אני לא, למשל (וזה מאד חבל).
אתה צעיר ממני. בכלל אני נגד השוואות. לאנשים יש צרכים שונים מהחיים והם בפאזות שונות.אתה מרגיש צורך בילד בשלב זה של חייך?
אם לא עכשיו – אימתי?
🙂 מעולה ומחייך ועצוב כאחד… כמות הסמפטומים היא ביחס יש ר לגיל, ומצבי עגום:-)
אותי מנחם לדעת שאני לא לבד עם זה 🙂
יש לי יש לי יש לי!
כשריחות של בשמים שפעם חשבת שהם של זקנות עם רגל אחת בקבר ממש מוצאים חן בעיניך.
ואגב, קוראים לזה משבר גיל הארבעים (לעיל, סעיף 9).
זה עוד לא קרה לי
גדול! אני מזדהה עם כל מילה ומכיוון שאני 20 שנה יותר מבוגרת ממך גרמת לי להרגיש צעירה, כך שאני בהחלט צוחקת.
אם גרמתי לך להרגיש צעירה אז כבר עשיתי משהו טוב
אני כל כך, כל כך מזדהה עם כל כך הרבה מהסעיפים שלך. אבל לצד הגעגוע, יש משהו מרגיע ומנחם בשינוי הזה… מין שלווה שלא היתה בי, כשהייתי צעירה יותר. כשהגעתי עם הבן שלי לים באחד הבקרים וגיליתי פלומה על הירכיים, ממש חייכתי, בעיקר כשנזכרתי איך נהגתי לשבת שעות עם פינצטה לפני כל ביקור בבריכה.
מסכימה איתך לגבי השלווה. אולי יש יותר פרופורציה בהסתכלות שלנו על החיים בכלל.
עם חלק מהסעיפים אני מזדהה ועם חלק לא ממש
לגבי פוקס, זה לא רק את זה כולן
כי fox women מדבר לנשים – בעיקר אם הן מתחת לגיל 20
אני לא מכירה אף אחת שתלך עם הבגדי ניאון המזעזעים שלהם או עם צבעים דהויים או עם חולצות בטן, ואם יש להם משהו נורמלי, אז זה סתם טי שירט סתמי
יש גבול לבגדי ה-BASIC שאנחנו צריכות בארון שלנו
מסכימה עם כל מילה. והמחירים של הטריינינגים נראו לי מופקעים. בקיצור לפוקס אני הולכת בשביל הילד וגם לא תמיד.
מזכיר לי את הרופא שיניים שלי
אחרי יותר מ20 שנה שלא הייתי צריכה טיפולי שיניים (אורתודנט לא נחשב), הלכתי כדי שיסתמו כמה חורים (בשיניים)
ואני מפחדת מרופאי שיניים
וזה ממש לא היה כל כך נורא, אפילו בטיפול הראשון נסתמו 2 חורים (בשיניים נפרדות) תוך פחות מחצי שעה
רק מה, לא ידעתי שזה כל כך יקר
כן, זה בהחלט מכאיב בכיס.
כשהרופאים בקופת חולים כבר לא נראים לך זקנים אלא בגילך או צעירונים.
כשאת מתלוננת על הצעירים ששומעים מוזיקה בפול ווליום.
כשאת חושבת שהחצאיות של הבנות קצרות מדי.
כן, כן.
בינתיים זה קרה לי פעם אחת עם רופאה שנראתה לי צעירה ממני.
די הלם
אגב כשאושפזתי בבוליביה גיליתי להפתעתי שרוב הרופאים באותה קליניקה היו בערך בגילי או קצת יותר מבוגרים וגם זה היה מפתיע. ככה זה כשמתחילים ללמוד בגיל 18 (הייתי אז בת 24)
פוסט מעולה,זה ברור שנעשה ממנו נושא חם
תודה , טליק ,הוחמאתי מאד 🙂
אותי חייכת. אני חושבת שהרגשתי ככה לפני גיל 40. יש משהו בגיל בזה שמצמית כל מי שמגיע אליו. אני חושבת שכמו שכתבת לרות למעלה – בכל שלב כזה יש משבר וקושי והסתגלות, אבל אחרי ההשלמה יש משהו בשל וחיובי שהוא שלך ולא היה שם קודם. בהחלט לצחוק, או לפחות לחייך.
אם יש משהו שלמדתי בגיל 37 זה שהחיים לא רציניים כמו שעושים מהם.
חבל שלא ידעתי את זה בגיל 18.
אז כן, בהחלט לצחוק.
ההתבגרות מבאסת לאללה.
אבל האלטרנטיבה עוד יותר מחורבנת