קראתי
פוסט מעורר מחשבה אצל אילאיל, המתקוממת נגד זה שתופסים אותה כסופר מאמא בגלל שהיא
מהאימהות המשקיעניות שמכינות קופסאות בנטו לילדים ומארגנות להם ימי הולדת לתפארת..
השורה התחתונה של הפוסט היא: ראבק אני אנושית.
כבר כמה
שנים שאני קוראת בלוגים של אימהות כמו אילאיל שמומחיות באסתטיקה ומלאות ברעיונות
משמחים בנוגע לכל פרט קטן בחיי ילדיהן (ובחייהן) ושהמשפחה אצלן היא סוג של מוקד בחיים שלהן.
האינסטינקט
הראשוני שלי היה לשנוא אותן במין שנאה קטנונית ומענגת מהסיבה הפשוטה שהן גורמות
לאימהות טובות דיין כמוני להיראות,רע . אז היה לי נוח להאדיר אותן בלבי כמין
מושלמות במובן המעצבן של המילה.
ומצד
שני, אני כל כך מעריכה תשומת לב לפרטים הקטנים דווקא כי אני חסרת סבלנות ונשברת
באמצע העשייה.
אני כותבת
על הפוסט של אילאיל כי הוא האיר לי נקודה שלא חשבתי עליה . יש יותר מדרך אחת להיות
הורה טוב. לכל הורה יש את הנקודות החזקות שלו : את הדברים שהוא ממש טוב בהם והוא
מעביר את הטוב הזה לילדיו. אני , לדוגמא, ממש טובה בלספר סיפורים וזה מוקד שאני
משקיעה בו (ככל יכולתי), אני פחות טובה בלארגן מסיבת יום הולדת לבד אבל אני יכולה
להיעזר במי שאפשר ולעשות מסיבה נחמדה לילד שלי ששמח בה כי הוא גם יודע למה לצפות
ממני ולמה לא.
לא
מזמן פגשתי אם ועד מהגן של נן. היא הכינה עוגה שמקושטת מדהים (ועוררה
בי חלחלה מרוב שהייתה מדהימה) ומהשיחה התברר שהיא פשוט מאד אוהבת לעשות קישוטים
מבצק סוכר ושמבחינתה זו תרפיה לעצמה.. זה הכול, לא תחרות העוגה המצטיינת. תחביב!
* אולי
הגיע הזמן שגם אני אצא מהפרדיגמה של "יש לי שתי ידיים שמאליות" גם אני
יכולה לנסות דברים חדשים.
אני מגלה
שאני לא האימא היחידה שמסתכלת בחשש לצדדים לבדוק כל הזמן אם היא בסדר ואם ההורות
שלה נכונה. אני גם לא האימא היחידה שלפעמים מחפפת ותוקעת את הילד שלה מול הטלוויזיה
כי הכוחות שלה נגמרים, אני מתביישת להגיד אבל אני ביני לבין עצמי לפעמים גם
שיפוטית כלפי דברים שאני רואה אצל אימהות אחרות שנתפסים אצלי (אולי בטעות) כסוג של
הזנחה רגשית. אני לפחות מספיק חכמה להצניע את הצד השיפוטי. מבחינת: גם את לא
מושלמת אז תסתמי.
ואתם
יודעים מה, אחת מהמתנות שקיבלתי עם גילי המופלג (עכשיו הרע להגיד, לא, 37 זה צעיר,
את לא נראית וכו') זה שהרבה פחות אכפת לי מה אחרים חושבים עלי.
myreaderlife 
טוב, ג’וליאנה, יש לך קנאה במי שנראה לך כיותר טוב ממך (אפשר גם להיכנס לדיון אם זה שהוא נראה הופך אותו לכזה באמת).
אניוואי, לכולנו יש את זה. העולם מתחלק לשני חלקים: אלו שמודים בזה, ולאלו שלא מודים בזה. את מאלו שכן מודות בזה 😉
זה סוג של קנאה, אני מניחה. ומצד שני זה לגמרי עניין של בחירה איפה להשקיע.
לפעמים קנאה היא דבר חיובי – כי היא מתאגרת אותך לעשות עוד דברים.
אבל רוב הזמן, עדיף בלעדיה ובלי התחרותיות.
הבנתי את זה בערך בגיל 16 אבל לפעמים זה נשכח – במיוחד בדברים שחשובים לי במיוחד. ואני מניחה שעבורך הורות היא משהו שחשוב במיוחד, לכן אין טעם להילחם בקנאה. עדיף להפוך אותה לזריקת מוטיבציה.
זה נכון מה שאת אומרת אבל יש תחומיםש אני יותר טובה בהם ויש כאלהש לעולם אהיה פחות טובה בהם ואני לא רואה טעם להיכנס לתחרות. מקסימום לנסות דברים גם בתחומים שנחשבים אצלי חלשים.
אוי בחייך ג’וליאנה 37 זה ממש צעיר ואת ממש לא נראת……
וחוץ מזה, כל אחד טוב במה שהוא טוב ומבקש עזרה במה שפחות, ככה זה מתחלק.
ברגע שקיבלתי את זה הפסקתי לריב איתי על כל מיני דברים שבכל מקרה לא הצלחתי להשתלט עליהם….
ומה שאחרים חושבים.
שיחשבו.
גם אני רוצה להפסיק לריב איתי וגם לדעת להיעזר יותר.
נו, הגיע הזמן שתגיעי למסקנה הזאת. אני שמחה בשבילך.
כנראה שזה סוג של התבגרות הורית.
ג’וליאנה, מה זו התמונה שיש לך מצד שמאל מתחת למרובע האדום שבראש הבלוג?
אתה מתכוון לאווטר שלי? זו תמונה של <a target=_blank href="קלימטhttp://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%91_%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%98">קלימט</a>
לא. המרובע האדום מכסה משהו.
יש מעליו תמונה של ילדה מתנדנדת, ומתחתיו בצד שמאל עוד תמונה.
זו תמונה של ז’ואן מירו.
אני יודע שמציק, אבל למה היא שם?
אוח… מירו שלנו. תמיד מחביאים אותו.
אם זה לא מפני פיקאסו, אז זה מאחורי טאפטים של בלוגים.
את יודעת שאפילו כשהייתי במוזיאון ישראל באיזושהי הזדמנות ראיתי שהתמונות של מירו מוחבאות יחסית? ואחר כך עשו במקום הזה שיפוצים והזיזו אותן משם.
למירו היה מקום כבוד בראש הבלוג:) רציתי רקע נחמד ונזכרתי בצבעוניות ש ל התנמונה אבל לא היה לי זמן למקם אותה טוב .
מסכימה לגמרי גם עם התובנה וגם עם המסכנות. גם אני כל הזמן שואלת את עצמי ובודקת את עצמי וגם מלאה ברגשות אשם. בדיוק היום חשבתי על התלונות של אימא שלי ש"אתם לא מפתחים את הילד". ואז נזכרתי את המשפט הקבועה ששמעתי בילדותי : "למה את כל הזמן צריכה ליצן לצידך? למה את לא יכולה לשחק לבד." זאת אומרת גם הם לא שיחקו עם הילדה שלהם, גם להם לא היה יותר מדי זמן עליי ובכל זאת הם חינכו אותי וגם פיתחו אותי ואני לא דינוזאורוית בג’ונגל, אז הכל לא כל כך נורא.
וגם מ ישכל הזמן מתמקד בלפתח את הילד יכול לפגוע ביכולת שלו להעסיק את עצמו.
לכל דבר יש תיאוריה ולכל הורה יש סגנון הורות שונה.
לדעתי מספיק שיהיה להורה רצון להיות הורה טוב, גם אם הוא עושה טעויות הילד יוצא בסדר.
הבעת שיפוטיות כלפי אחרים יכולה להיות קונסטרוקטיבית אך גם הרסנית ופוגעת.
צריך לדעת איך לעשות את זה על מנת שהשיפוטיות תשא פרי ולא תכזיב.
טקט זו מילת המפתח.
יפה לך שאת נראית צעירה מכפי גילך 🙂
אני לא רואה מצב בו הבעת שיפוטיות יכולה לתרום למישהו. אני סותמת כמדיניות אבל זה לא אומר שאני מוצאת את עצמי במקום שיפוטי כשאני רואה דברים שנוגדים את מה שאני מאמינה בהם.
אבל שוב, ברור לי שברוב המקרים זו לא תמונה מלאה ואני גם לא בעמדה לשפוט.
יש שיפוטיות בריאה, בונה ומאירה ויש שיפוטיות נלוזה, קנטרנית והרסנית.
השאלה היא מה עומד בבסיס כוונת השיפוט.
אני לא רואה שיפוטיות כדבר בונה בשום מקרה. שיפוטיות אינה ביקורת בונה וגם ביקורת בונה זה דבר שצריך להיות מאד זהירים איתו ולהגיד רק אם האדם רוצה לשמוע.
גם אני מסתכלת מסביב כל הזמן על אמהות אחרות 🙂 לא ממש בחשש, חלק מסקרנות חלק מתחרותיות 🙂 וכן, לכולם יתרונות וחסרונות ואף אחד לא מושלם. והכי מדהים זה שנן יאהב אותך הכי בעולם על מה שתעשי. ללא תנאי, לא? מדהים.
אני מקווה שנן יאהב אותי הכי בעולם. אבל אני יודעת שאני תמיד אוהב אותו הכי בעולם. קראתי איפשהו (אולי רוני?) כמה טוב זה להשתמש בילדים שלנו ככלי שיכיל את אהבתנו ולא לצפות מהם לאהבה כי עצם הציפיה יכולה לפגוע ביחסים.
מנסה לעמוד בזה.