ארכיון חודשי: אפריל 2012

מכתב לסטפני מ"מלפפונים חמוצים עם שוקולדה"

רגיל

סטפני היקרה,

אני כותבת לך אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו. היית חברה טובה שלי בגיל 16. זה גיל כזה שבו את מגלה את הצדדים המזוייפים בעולם המבוגרים ואת זה שלפעמים מבוגרים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם. כמו המשפט המזעזע ההוא שאמא שלך אמרה.

בגיל 16 הכול נראה מכוער. ההורים שלך עם משבר גיל ה40 שלהם שנראים לך פאתטיים ומרוכזים בעצמם. הדרישות של בית הספר שלא מכין אותך לחיים וגם הצער הנוראי של העולם.

אבל את הצלחת לראות גם דברים יפים בעולם כמו החתול שלך גרפונקל, השערות של ריקרדו מוטי המנצח שמתנופפות עם כל תנועה שלו ופאבלו ואחיו "ההוא".

ולמה אני כותבת לך עכשיו מתוך עולם המבוגרים? כי עכשיו כאם אני יודעת שאין אימא שלא עושה טעויות . אתם לא באים עם הוראות הפעלה ואנחנו בני אדם. אנחנו מרוכזים בעצמנו , בעבודה שלנו  בתחושת ההחמצה המסויימת שנלווית לחיינו לעתים כשאנחנו יודעים שכבר לא נהיה משהו גדול בעולם אלא נחיה את החיים הקטנים שלנו וזו הבנה מאד קשה.

ואתם המתבגרים שלנו (לי יש מתבגר בן כמעט שש) . אנחנו רוצים להעביר לכם את המסר כמה העולם הוא מקום נפלא וכמה תוכלו להיות כל מה שתרצו וכמה תהיו מאושרים בעתיד ואנחנו הדוגמא ההפוכה לכך.

ואני רוצה את הסליחה שלך על כך שאני הפכתי לבת 37 ואת נשארת בת 16. כבר גיליתי המון צדדים יפים בעולם אבל יש דברים שאני יודעת שסביר להניח שלא אהיה כי אי אפשר להיות הכול בעולם. אבל אני לא מפסיקה לאסוף דברים יפים מהעולם ולנסות ללקט את האושר בעולם במנות קטנות כי האושר הגדול דורש המון ויתורים שאני לא רוצה לעשות.

ההורים שלך אולי לא מאושרים, אולי הם סוחבים את פצעי הילדות שלהם איתם אבל הם אוהבים אותך והם עושים ככל יכולתם ועדיין צריכים לעשות יותר.

אבל כולנו ככה, אולי זו מהות החיים לעשות יותר ולא לפחד להשתנות.

 

מצחיק לחשוב שעכשיו את אישה מבוגרת ממני. את כתבת את היומן שלך ב 1984 ובכל זאת נשארת ילדה בעיני.

 

מאחלת לך חיים נהדרים ושלא תפסיקי לראות את היופי בעולם.

ג'וליאנה

 

המכתב נכתב בעקבות הפרויקט  שראיתי אצל מירי שחם

ביקורת על ההצגה רונן בארץ הסיפורים

רגיל

הוזמנתי עם נן לצפות בהצגה חדשה שמתבססת על תכנית הטלוויזיה "ספר לי סיפור" .הצגה שמטרתה הדידקטית המוצהרת היא עידוד קריאה. מטרה יפה שאני כמובן מתחברת אליה.

ההצגה עוסקת ברונן שחי ביער (קסום) ומקבל משימה ללכת לארץ הסיפורים ולפגוש שם גיבורי אגדות ולעזור לסיפור להתנהל כסדרו כפי שאמור היה להתנהל.הגיבורים אותם פוגש רונן הם : כיפה אדומה, הברווזון המכוער, בנצי והמכשפה שושה שהופכת (ספוילר) לנסיכה על העדשה ובכך משתחררת מהתפקיד המכביד של המכשפה ומגשימה חלום של כל ילדה ממוצעת בקהל.

 

גיבורי ההצגה עוברים עדכון קל לימינו, כיפה אדומה לדוגמא, היא ספיר כהן שרוצה שיבדילו אותה מחברתה שנושאת את אותו שם. היא נמנעת מלדבר עם זרים מה שיוצר כמובן בעיה בהתנהלות הסיפור ומדברת בסלולרי עם סבתא  (אולי מעודכן לימינו אבל לא ממש אהבתי את הרעיון).

בהצגה, מוזכרים גם כדרך אגב  סיפורים נוספים וגם שם המחבר כמו הכינה נחמה מאת מאיר שלו שהתנחלה על ראשה של כיפה אדומה או זעקת כאב "איה אאוץ' ואווה" שהוא גם ספר של רינת פרימו הייתה פרסומת סמויה להצגות אחרות של תיאטרון שלנו שנעשו על פי הספרים המוזכרים כבדרך אגב .עדיף על פרסומת סמויה לבמבה אבל עדיין קצת לא לעניין. בלי קשר ממליצה על המחזמר החמוד  בנצי של אותו תיאטרון.

אהבתי את המכשפה שושה ששונאת להיות מפחידה ורוצה שיאהבו אותה. היא הייתה דמות חמודה ומשעשעת. וגם את זה שאזכרו את שמות המחברים של הספרים. לא בטוח שכל הילדים ידעו למשל שכיפה אדומה נכתבה ע"י האחים גרים.

היו לי בעיות עם הצורה הלא מעודנת בה הועברו המסרים הדידקטיים. למשל רונן וכיפה אדומה פונים לקהל ושואלים אותם: "נכון שאסור לדבר עם זרים, ילדים? " לדעתי היה מספיק להראות שכיפה אדומה לא מדברת עם זרים. ילדים הם לא סתומים.

ההצגה מתנהלת בווליום גבוה(מדי) עם הרבה שירים וכאמור עם אינטראקציה רבה עם הקהל (שמשתף פעולה יפה כולל נן המופנם שלי), שתי הנסיכות המועמדות לחתונה מהנסיכה על העדשה היו אב ואם מהקהל שהולבשו בתלבושות והיו משעשעים להפליא.

הרגשתי גם שההצגה היא זפזופ מהיר בין כמה סיפורים. אולי כדי להתאים לדור הילדים של ימינו שסף הקשב שלהם יותר נמוך משלנו? אולי כדי ליצר אצלם ארוחת טעימות ולעודד אותם לקרוא סיפורים (או יותר נכון, לעודד את הוריהם להקריא להם) ואולי זה היה ניסיון להתחרות במדיומים אחרים מהירים יותר כמו הטלוויזיה והמחשב.

 

לא ראיתי את תכנית הטלוויזיה שעל פיה נעשתה ההצגה, יכול להיות ששם מתמקדים בסיפור או שניים והקצב רגוע יותר.

 

כך או כך קשה לבחון עד כמה ההצגה הצליחה במשימתה לעודד קריאה אצל ילדים שזקוקים לעידוד.

 

מבחן הילד: נן אהב את זה שהוא מכיר את גיבורי הספרים וגם חלק מהשירים.שמתי לב לנטייה לחפש את המוכר ולשמחה הגדולה כשהוא מגלה שהוא מכיר את הסיפור ונהניתי לראות שהוא מגיב להצגה . ומצד שני הוא ציין שההצגה הייתה לו ארוכה מדי (אורך של שעה וחצי, ללא הפסקות).

 

רונן בארץ הסיפורים: המחזמר  (תיאטרון שלנו)

רונן גולדפרב פלד ,  נגה מילשטיין , רועי ירושלמי, בטי קושצ'י ,אבנר נינו .  

והבובות מתוכנית הטלויזיה בדיבובן של: גילה אלמגור (בתפקיד שוף הינשוף) דורית טל שלו (בתפקיד לף העטלף), ומשי קליינשטיין (בתפקיד תולי התולעת)

 

יום כיף בתלביב

רגיל

הוזמנתי לצפות עם נן בהצגת ילדים רונן בארץ הסיפורים  (כמובן תמורת ביקורת שתגיע בקרוב) וזו היתה הזדמנות נהדרת ליום טיול של אם וילד בת"א או כמו שגבי מ"יש ילדים זגזג " אומרת -תלביב.

 

מה שאני אוהבת בתל אביב זה שאפשר ללכת שם לאיבוד ועדיין להרגיש בטוחים. הכי מהנה לטייל אותה ברגל (כשמזג האוויר מאפשר, כמובן)  וכשלא בטוחים שואלים אנשים את הכיוון הכללי (רק מישהי כמוני מסוגלת לשאול  מישהו מה הכיוון הכללי של הים), בכל פינה יש מקומות לשחק ולנוח וגם התחבורה הציבורית עושה רושם טוב מבחינת התדירות שלה (אם כי הצלחנו לתור את ת"א בלי תחבורה ציבורית בכלל)

 

טוב נתחיל מזה שאם מבטיחים לילד ארטיק עוד ברכבת הופכים את הילד לניג'ס. נוווו מתי כבר תקני לי את הארטיק? הבטחתי לנן שאחרי ההצגה.

ההצגה היתה במוזיאון ת"א שם היה פסטיבל ילדים מלא בדמויות מהאגדות בצבעים פסיכדליים. למזלי זה לא הקטע של נן ולכן לא נאלצתי לעמוד בתור לתמונה עם פיטר פן, שלגיה או הגמד של דן חסכן(דמות ידועה מסיפורי האחים גרים). היה נחמד לראות את הגמד (1.80) הולך לשירותים  ואיזה מיקי מאוס שוכב שבוז ומנסה בכוח להצטנן (נן לא הבין למה אני מגחכת גיחוכים מרושעים).

 

אחר כך הצלחתי לדחות את קניית הארטיק ולקחת את נן לראות כמה תמונות במוזיאון. מצאתי אולם ובו ציורים של אירועים שונים מהתנ"ך אז בחרתי כמה תמונות להתמקד בהן (לא דויד מחזיק את ראשו של גוליית, יותר משהו בסגנון אדם וחווה) . צייר גרמני אחד צייר את בת פרעה מושה את משה מהמים. בת פרעה של אותו צייר נראתה כמו איזו בוורית שמנמנה ומשה היה בלונדיני. משעשע.

 

אחר כך הלכנו לאכול הארטיק של angry birds נקנה (ונן קיבל ציפור שעוד אין לו והוא התייחס לזה כאל התגלות אלוהית וכל הזמן אמר שאלוהים הציל את חייו שהשאיר לו ארטיק אחרון מהסוג שרצה במקרר הארטיקים). והחלטנו שהולכים לים.

 כאמור המוזיאון הוא בשדרות שאול המלך ורק משוגעת כמו ג'וליאנה מאמינה שאפשר להגיע משדרות שאול המלך לים ברגל. לשמחתי נן משוגע הליכה ומראש החלטתי שבכל גינה ציבורית עוצרים להפסקה והשתעשעות וכך עצרנו בשדרות חן, הגענו לדיזנגוף ושם עלינו על הגשר לראות שמזרקת אגם הפכה לגוש בטון מכוער ואפור, עצרנו בסטימצקי והסתכלנו על ספר מקסים (ויקר כך שלא קניתי) שריכז איורים לספרי ילדים וגם גיליתי שרינת הופר כתבה ספר חדש. איכשהו הצלחנו לא לקנות כלום (ארונות הספרים בבית מתפקעים), המשכנו ובעיקר הסתכלנו על חלונות הראווה של חנויות מיוחדות. ואז הגענו לשדרות בן גוריון והרגשנו את הים.

 

הגענו לחוף המטקות. לא היה צריך  שלט שמכריז עליו כעל חוף המטקות כי קו החוף היה חסום כולו בשחקני מטקות(לא ראו חול מרוב אנשים) אבל נן רצה נורא לאסוף צדפים ואני רציתי לטבול את הרגליים אז תמרנו בין המטקות ואספנו צדפים ונרטבנו מהגלים (תזכורת, בכל פעם שנוסעים לת"א לקחת בגדי החלפה), אחר כך אכלנו פיצה כשרה לפסח והלכנו הלכנו הלכנו. בדרך שיחקנו במשחקים של נחש על מה אני מסתכל ונחנו על ספסלים ואז הגענו לכיכר רבין. שם הסתכלנו על הבריכה החמודה. נן עשה תרגילי קפואירה על הדשא והפחיד את היונים כהרגלו (עוד מברצלונה) . משם כבר קצת הסתבכתי אבל אז הגענו לרחוב דובנוב ושם שאלנו גברת נחמדה איך מגיעים לרכבת והיא הזכירה שיש בדובנוב גינה נחמדה שכדאי לבקר בה אז עשינו שם פינאלה ומהגינה ראיתי את מגדלי עזריאלי וזו נ"צ מצויינת.

 

אני חושבת שזה שהילד שלך אומר לך שאת האמא הכי חמודה בעולם ולא פעם אחת זה הסימן הכי טוב לכך שהיה יום מוצלח.

 

 

והתמונה של היום היא של טולוז לוטרק.

טופולינו

רגיל

היום דאלי.

 

היה ליל סדר נחמד עם הוריו של טוליו. נן החמוד עמד יפה במשימת הקושיות וגם שלט ב"אחד מי יודע".

קריאת ההגדה היא תמיד עניין מורכב שכן רוב יושבי הסדר מתקשים לקרוא את ההגדה בעברית ומצד שני קריאת ההגדה בספרדית קצת מעקרת את הרעיון של והגדת לבנך כי מה לעשות שבנינו  לא בדיוק שולט בספרדית.

 

הפעם קצת השתלטתי על עניין ההגדה. זה לא הפריע לאיש כי אני חושבת שאצלם זה היה נהוג יותר לקרוא בהגדה כחלק מהכבוד למסורת אבל היה בזה משהו מכביד גם להם.

אז קראתי קטעים נבחרים (ודילגתי לרוב). נתתי עדיפות לקטעים הברורים יותר ולקטעים ששרים אותם וההרגשה שקיבלתי היה שזה מתאים לכולם. לקח לי זמן להרגיש בטוחה לעשות את זה בלי לפגוע באיש כי ברור לי שכל משפחה נוהגת שונה ואני כאורחת צריכה לכבד.

 

נן המסכן קיבל ממני כינוי חדש ולא כל כך אהוב עליו-טופולינו. משמעות הכינוי עכברון באיטלקית. מי שאחראי לשם הזה הוא ידידי הטוב יוטיוב שהכיר לי את חד גדיא בגרסה האיטלקית בה הגדי הוא עכברון.

 

 

ועוד גרסה מאויירת.

 

 

 

בשני הסרטונים  הזמר הוא Angelo Branduardi

 

חוץ מזה יש מסעדה איטלקית מצויינת בשוק מחנה יהודה שקוראים לה טופולינו

רגיל

היום בחרתי ציור של פרנץ מרק

 

ושיר של ojo de brujo

 

(להקה ספרדית שאני מאד אוהבת)

 

 

אין לי הרבה מה לכתוב . אני בחופש בבית עם נן, ובינתיים הוא רוצה להסתלבט מול סרט ואני זורמת עם זה כי באמת יש לי כל מיני דברים שאני מתכננת לעשות כבר מזמן.

 

ויש לחברה ותיקה שלי יום הולדת היום אבל מרגיש לי קצת מלאכותי להתקשר אליה כשאנחנו ממש לא בקשר וכל שיחה אני מרגישה יותר עד כמה תפסנו כיוונים שונים ושיחות איתה די מעצבנות אותי בסך הכול היא מהאימהות המשקיעניות האלה שתמיד מספרות כמה הכול מוצלח (עם דוק של התנשאות)ואני לא מתחברת לשיח הזה. במילים אחרות למרות שיש לנו ילדים באותו הגיל השיחות שלנו לא מעניינות במקרה הטוב ומעצבנות במקרה הרע.ופעם דווקא היה לנו הרבה על מה לדבר.

 

בקיצור אנחנו חברות פיקאסה ששולחות את התמונות של הילדים. אגב לא ראיתי את ילדיה שלא בתמונות והיא ראתה את נן אולי פעם אחת כתינוק.

 

מתנות או דילמת האסירה

רגיל

כשאני מחפשת מתנות יש בי שני צדדים שכל הזמן מתווכחים אחד עם השני.

צד אחד אומר לי, את רוצה שיאהבו אותך אז תשקיעי ואל תצאי קמצנית.אבל אני מסתכלת על הפריט המדובר וחושבת שלא יראו שבאמת השקעתי הרבה כסף בו והוא לא שווה את המחיר ואז אני מחפשת פריט אחר ולא מוצאת.ואז אני מוצאת פריט שאני הייתי שמחה לקבל מתנה וחושבת, וואלה אבל אז אני חושבת על מקבל המתנה שהוא לא אני ושוב עולות הספקות.

 

כל הפרפקיוניזם הדפוק שלי בא לידי ביטוי בחנויות ואני מתחילה לכעוס על המעצבנים האלה שצריכים לקבל מתנה ממני  ואני עוברת חנות חנות חוזרת ומרגישה מפגרת מול המוכרות ואז אני קונה משהו שהייתי שמחה לקבל ומצד שני לא תוקע מדי את מקבל המתנה (ויש פתק החלפה, כמובן) ואז אני נזכרת שאולי צריך לקנות עוד מתנה ושוב נכנסת לאותה סחרחרת.

 

אגב מתנות פסח שלנו הן תמיד דברים לבית ומוצר טיפוח. זה גורם לי לחשוב שהגברים בחבורה יוצאים מקופחים ומצד שני אני לא אשקיע בגדג'טס למחשב כי אני לא מבינה בזה וזה יותר כל כך הרבה יותר יקר וטוליו אחר כך מגויס ללמוד את הוראות ההפעלה ולהפעיל.

 

 

ועכשיו יש גם מתקפת ימי הולדת. ולא רק שלי(מיינד יו 20 באפריל, תרשמו.!) . גם במשפחה וגם להמווון ילדים בגן של נן וכזכור מזמינים את כל הכיתה.

(סעמק)

קניתי כבר שני ספרים לילדים (כן, 1+1 תירו בי. אותו ספר אגב) ואז אני חושבת, הנה שוב נפלה לקלישאה של הספרנית ויש ילדים שבכלל לא אוהבים ספרים.

 

במתנה יש כמה אלמנטים מעצבנים:

1 התפיסה שהמתנה מאפיינת את נותן המתנה.

2. מתנה כופה את עצמה על מקבל המתנה. אני חייבת להגיד שקיבלתי מתנות מבאסות בחיי .

3. הדילמה בין לחשוב ייצוגי ללחשוב פרקטי. אני אישית מעדיפה מתנות פרקטיות.

 

במשפחה שלי אגב יש נוהג מקסים. פשוט שואלים את מקבל המתנה מה הוא רוצה.זה מבאס מהכיוון השני-אין הפתעה ולפעמים המתנה גם באה מאותו כרטיס אשראי אז זה בכלל מפגר. החולצה שקניתי היא מתנת יום הולדת או חולצה לפסח? כאלה מין.

 

ומתנות לנן זה בכלל סיוט כי מצד אחד הילד רוצה את כל מה שהוא רואה אצל החברים שלו (לא שימושי בעליל וחולף כעבור חודשיים כשהאופנה חולפת)ומצד שני אנחנו רוצים מתנות שגם ישמשו אותו ויחזקו אצלו את הטעון חיזוק(למשל משחקים שממליצה עליהם המרפאה בעיסוק) ובקוגן למשל לא עושה את העבודה.

 

היום ראיתי ילד חמוד שמעיין באדיקות בקטלוג צעצועים תוך שהוא מתעכב על הפורענות החדשה-נינג'גו. שאלתי אותו מה הוא קורא והוא אמר לי: "לא משהו שמעניין אותך" אז עניתי לחצופון , למה שנינג'גו לא יעניין אותי? ואז הוא פער אלי זוג עינים: את מכירה נינג'גו? אמרתי לו שאין לי ברירה יש לי ילד בן חמש. אז הוא אמר בחשיבות שהוא בן חמש וחצי . למעשה נן היה מתבאס שאמרתי חמש כי הוא בן חמש ושבעה חודשים. הדברים שחשובים לילדים.

בקיצור אדון נינג'גו התחיל לפרט לי מה ההורים שלו יקנו לו לפסח והרגשתי שאנחנו מה זה קמצנים עם משחק הדגים (שנן רוצה) וטושי הקסם שנקנה לו לפסח.

 

 

אולי אני אתחיל לאמץ המלצה שראיתי בפייסבוק ולהסתפק בזר למארחת ובקופסת מקס ברנר בינונית? לא שימושי אבל משמח.

 

(ואגב למה דילמת האסירה ? כי מאזן המתנות זה סוג של משחק חברתי  שבו צריך תמיד לא להיות זה שממצמץ ראשון).

טבע

רגיל

אחת מהמתנות היפות שמודיעין נותנת לנו היא גבעת התיתורה.

מדובר בגבעה ענקית שיש בה מסלולי הליכה מסודרים . נן ואני הולכים בה מגיל אפס. לאחרונה כל פעם שאני לוקחת אותו מהגן הגבעה מפתה אותנו להיכנס אליה וללכת דרך השדה הביתה. כמו כשהיינו קטנים.

 

היום נכנסנו בין החיטה הגבוהה (כמעט בגובה שלי) ופגשנו דבורים, חיפושיות וחגבים וגם חרקים לא מזוהים אבל כמו שנן אומר: "לא חייבים לדעת הכול". ילד חכם יש לי.

 

ופתאום על השביל הפתעה: צב! נן ראה רק צבי ענק בגן החיות ובניגוד אלי שגידלתי לא מעט צבים כילדה.

הסתכלנו איך הצב מוציא את הראש ומלחך עלים, פה שולח רגל ושם עושה צעד קטנטן וזה היה כל כך מרתק. נן לא ראה צב קטן ונורמלי ואני לא ראיתי צב בסביבתו הטבעית. תמיד בארגז מוקף עלי חסה וגזר.

 

הצב נתן לנו השראה ובחרנו בשביל חדש וגילינו עצי אורן ענקיים (נן הזהיר אותי מזחלי התהלוכה, משהו הוא לומד בגן) ועצי שקד וכמובן שטעמתי את השקד כדי לגלות שהוא חמוץ אבל חמוץ אני אוהבת ומצאנו גם שרידים ארכיאולוגים ומערות קבורה (נן התאכזב ושמח לגלות שלא היו שם שלדים).

 

 

ואני שוב מודה לסבתי שלימדה אותי מגיל צעיר להתפעל מהטבע ולחקור אותו.גם מהטבע הפראי והלא מתורבת.  אני לא אשכח טיול שלי איתה גם כן סמוך לפסח בו עלינו על אוטובוס לא נכון וירדנו בשורש סמוך לירושלים ושם הלכנו קילומטרים בשדות. קיבלתי ממנה מתנה ענקית וזו יכולת ההתבוננות וההתפעמות.

 

קיבלתי ואני גם מעבירה אותה הלאה.

 

 

 

 

 

הדרך

רגיל

בהתחלה חשבתי שזה מתסכל מאד לעבור בשני שווקים ולא לקנות כלום ולא לצלם כלום ולא לתייר בהם בצורה המוכרת. ועכשיו אני חושבת שיש משהו משחרר בלעבור במקום בלי לרצות לקחת ממנו משהו מעבר למילים והזכרונות.

 

וכך נותרו בשוק עגבניות יפהפיות וצעיפים מקסימים וחולצת angry birds שרציתי לקנות לנן וממתקים מזרחיים וגם המון קלוריות שבנסיבות אחרות היו מגיעות אלי ישר לבטן.

 

ומצד שני הארונות שלנו נשארו מאווררים וארגז הצעצועים נשאר עם קיבולת סבירה ואפשר לראות מה יש במקרר

 

לקחתי איתי את חיוכי הרוכלים שניסו לעזור ולכוון, והצחוקים המטורפים שהיו לנו כשגילינו שחנות התבלינים שחיפשנו כחלק ממשימה הייתה ממש מתחת לאף ואנחנו עברנו את כל השוק בשבילה והמאפים הצהובים המוזרים שלא הצלחנו לקבל הסבר על טיבם ובליל השפות בשוק בעיר העתיקה וגם הולוגרמות מזעזעות של ישוע שפוקח את עיניו בהתאם לאור.

 

האגס 1, גם שם היינו .

 

יוהו אפריל!

רגיל

היום הייתי ביום גיבוש מטעם העבודה שכלל משימות בסגנון "המירוץ למליון". צוותתי לקבוצה בה לא הכרתי אף אחת אבל זה התאים לצד הסקרני שבי שרוצה להכיר אנשים חדשים. זו הייתה קבוצה צעירה ומגניבה והן היו בשוק גמור לגלות שאני בת 37. ההפתעה שלהן הייתה כה אוטנטית שבאמת הרגשתי צעירה. הגוף שלי צווח מרוב כאבים ומאמץ ובכל זאת זה היה כל כך טוב ומשחרר להרגיש את הגוף.

 

ועכשיו  אנחנו אוכלים ארוחת ערב במרפסת כי השכנים שלנו משפצים ורעש.

 

 

 

 

אבטיחים/פרידה קאלו. זו התמונה של היום. נשאיר אותה גם מחר.