ארכיון חודשי: מרץ 2012

מי את קלואה נגרס פיליו

רגיל

קרה לי משהו מוזר. חלמתי חלום ובו פגשתי דמות של אישה נוודת. איני זוכרת הרבה מהחלום אלא רק שהייתי בו בנחלאות עם אמי ואחותי וישבנו על ספסל.ואז היא הצטרפה. אחותי ואמי היו חשדניות כלפיה ואילו אני הסכמתי ללכת לביתה הקטן כוך נחלאות טיפוסי. והיא אמרה לי את שמה.

 

בפעם ראשונה אני חולמת שם. שם שלא שמעתי מעודי. שם שלא ברור מה מקורו.

 

כנראה שהצדדים היצירתיים בתת מודע שלי עובדים כשאני ישנה.

 

 

מודעות פרסומת

שעת חסד

רגיל

בתור ספרנית היה ברור לי עוד כשנן היה ברחמי שהוא יגדל מוקף בספרים. והוא אכן גדל מוקף בספרים שקיבל מאמא, סבתא, וסבתא רבתא. כולן אוהבות ספרים. עדיין יש לנו כמה ספרים שנן אהב בדרך בה ידע לאהוב.עם פינות מכורסמות ודפים קרועים. אנחנו בית שמחזיק כמה עותקים של "האריה שאהב תות".

 

ועכשיו אני מבינה פתאום שעוד שנה שנתיים הילד יקרא לבד וצריך לנצל את זה שהוא עדיין אוהב שאני מקריאה לו סיפור לפני השינה.

 

כשהוא היה קטן יותר הקראתי לו שלושה סיפורים יותר. היום כשהוא מתמקח אז אני קוראת לו שניים אבל ארוכים יותר מבעבר.

 

וזה כל כך מהנה להתחיל את הטקס בנשיקות ולתת לנן לזהות מילים בספר ולקלוט שהוא מכיר את הסיפור מבית הספר והוא יודע את פירושן של מילים שאנחנו לו משתמשים בהן בשגרה.

 

אבל קונים וקונים ומקום אין וכאן נכנסת לתמונה הספרייה שבעבודתי.

 

בורכתי במקום עבודה שלו ספריית ילדים עשירה ומעודכנת ואני מוצאת כל פעם פנינים חדשות וגם ספרים שאני זוכרת כילדה וספרנית מדהימה עם זיכרון קטלוגי והבנה מעמיקה בספרות ילדים. זה אמנם קצת לוקח מנן את התענוג של הביקור בספריה אבל מעשיר את שנינו מאד.

 

 

היום הקראתי לנן את תיק הפלסטיק הסגול של לילי /קווין הנקס,  ספר שמראה כמה קשר בין מורה לתלמיד יכול להיות נפלא, מעשיר ומעצים.הספר היה מהנה ומצחיק ומזכיר סיטואציות שכל ילד הורה ומורה מכיר. ואני חשבתי כמה אני יכולה עוד ללמוד על הכלה של כעס רגעי של הילד שלי.

אני חושבת שספר ילדים טוב יכול לתת המון גם להורה וגם לילד.

 

ואם כבר המלצות אז נונה קוראת מחשבות /אורית גידלי הוא ספר יפהפה שמלמד המון על תקשורת אנושית . את הספר הכרתי דרך הבלוג של האישה הנפלאה והמוכשרת הזאת שהיא גם משוררת אדירה.

 

מבטיחה להמשיך להמליץ.

 

ואם כבר מדברים אני קוראת קריאה חוזרת את לב לבן כל כך /חווייר מריאס. ספר שעוסק במורכבות של הזוגיות ובשפה המילולית והלא מילולית שזוגות מתקשרים ביניהם. הוא ספר ששווה להתענג עליו בקריאה איטית ולסמן קטעים. גם מקצועו של הגיבור – מתרגם חיבב אותו עלי עוד יותר. אני מוקסמת מאנשים שיש להם רגישות לשונית מיוחדת.

 

 

מי שמתכנן ילדים כדאי שיקח בחשבון את הגורם הבא

רגיל

*מועצת ההורים של נן החליטה פה אחד שאף אחד מהם לא כשיר לעשות הפעלת יום הולדת לכיתה בת 34 ילדים שרובה בנים. אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו מחפשים מפעיל שישאיר לנו כסף כדי לחיות.

 

*מי אמר שצריך להזמין 34 ילדים? הגננת אמרה. תחגגו עם כולם או לא תחגגו בכלל. כדי שאף נפש רכה (בדרגות קושי שונות) לא תיפגע. ואני האחרונה שתפגע בנפשות רכות (בדרגות קושי שונות)

 

 

*מצב הביש הנ"ל  התחיל מהבטחה, הבנתי שאי אפשר יותר לחגוג לנן רק בחברת מבוגרים ובני משפחה והוא צריך לחגוג חגיגה עם בני גילו.טוליו אגב עדיין משוכנע שנן יעריך חגיגת יום הולדת שלושתינו בצימר משפחתי ולא כן היא.  

 

*נן, הנ"ל נולד באוגוסט מה שאומר שאם נחגוג לו בתאריך תהיה לו חגיגת "הקיץ של אביה".

 

*ולמה את כותבת את כל זה במרס, או. מסתבר שמפעילים צריך להזמין הרבה זמן מראש אחרת הם נתפסים ע"י הורים חכמים ומאורגנים יותר. אני גם רוצה שתהיה לנו את האפשרות לבחור בין מפעיל פושט עור לסתם מפעיל לא זול.

 

 

*הנן כבר יודע שהוא רוצה מסיבת פיראטים ושהוא רוצה לחגוג לבד ללא שותפים (כאן יבוא הקטע על ילדים יחידים מפונקים).

 

*במילים אחרות אני צריכה עכשיו להתקשר למפעילים שאני לא יודעת את שם הלידה שלהם אלא רק את שם הבמה שלהם. מביך להתקשר לזיק הליצן, פיצי גמדת הקרקס או לוציפר הפיראט.

 

 *אני זוכרת בחלחלה מסיבת יום הולדת אחת שלי בה דחסנו כיתה שלמה לסלון הזעיר של הורי . אירוע פיגוע שהסתיים במלחמת אוכל. אה, וזו הייתה כיתה של בנות בלבד. אני מניחה שאם הייתה כיתה מעורבת אז הבית של הורי היה הופך למחנה פליטים. לפחות פעם אחת אני לומדת מהניסיון של אמא שלי.

 

*הצלחנו להתחיל עם השגעת רק בגיל שש אז באמת שיצאנו בזול. מכניסה לפורומים אני קולטת שיש סטנדרטים איומים יותר כמו לחגוג עם מפעיל בגיל 3.

 

 

 * עוד חודש ויומיים לי יש יום הולדת. רק אומרת.

תובנות נקיות על בית מלוכלך

רגיל

כל בחירה היא ויתור על דבר אחר. 

 

כשאני בוחרת לשמח את הילד שלי ולטייל איתו בגבעה (שוב) וגם להזמין לו חברים הביתה אז אחר הצהריים יהיה כאוס ואני לא אספיק את מה שרציתי להספיק אבל הילד שלי יהיה שמח וגם אני אהיה שמחה.

 

הרבה יותר נעים כשלא אכפת לך מה חושבים עלייך

 

ילדים לא רואים לכלוך והורים שמביאים ילדים רואים לכלוך אבל זה גורם להם להרגיש יותר טוב עם עצמם כי אצלם בטח נקי ויש עוזרת אז בעצם כשהבית שלך הוא בלגן אחד גדול את גורמת להם להרגיש טוב.

 

כל בחירה היא ויתור על בחירה אחרת

 

מה עדיף? אוכל טעים או בית נקי. לפעמים צריך לבחור בין השניים.

 

גם בית כאילו נקי הוא בית נקי דיו

 

 

בשדה

רגיל

למדתי מנן שלמד מסבתי שלפעמים השדה פשוט קורא לך ביופיו. אנחנו חוצים את הכביש והולכים לצידו ופתאום אני מוצאת את נן בשדה ובאה אחריו. מקבצים ענקיים של רקפות ודם המכבים וחרציות וקחוונים. אני שמחה לגלות שיש שמות של פרחים שאני עוד זוכרת. ומתנגן לי השיר של עלי מוהר . זה עם היונה והצוצלת כי כל כך כיף ללמד את הילד את שמות הפרחים.ולגלות לו פטנט נחמד להפוך את השיבולים ושיבולת השועל לחיצים קטנים ונדבקים. ואנחנו יורים חיצים כאלה על הסלע של הרקפות וקוטפים חרדל שנן למד שמותר לאכול ואני גם קוטפת שקדים בוסריים מהשקדייה ושנינו יורקים אותם בגועל. כנראה שאדון משה שלא מרשה לאכול שקדים מהעץ כי הם מרים ידע מה הוא אומר אבל אנחנו צריכים לגלות את זה לבד*.

 

נן מלא באנרגיות קפואירה ועושה גלגלונים כל הדרך הביתה על המדרכה וגם בכניסה. השכנה עוברת ומתפעלת מהגלגלונים של נן. אני מרגישה מזמן שמצאנו משהו שהוא ממש טוב בו. כל כך טוב בו שהוא רוצה כל הזמן רק לעשות את זה. קצת מקנאה ,למען האמת.

 

 

 

*

אדון משה / חיה שנהב

אדון משה, אדון משה.
אינו מרשה, אינו מרשה.
לילדים, לילדים.
לקטוף שקדים, לקטוף שקדים.

אדון משה, אדון משה.
אולי תרשה, אולי תרשה.
לילדים, לילדים.
לקטוף שקדים, לקטוף שקדים.

אני מרשה, אני מרשה.
אומר משה, אומר משה.
לילדים, לילדים.
קיטפו שקדים, קיטפו שקדים.

קוטפים שקדים, קוטפים שקדים.
הילדים, הילדים.
עכשיו לטעום ממהרים,
אך השקדים כולם מרים.

משבר כתיבה

רגיל

פעם היו יוצאים לי פוסטים בקלות ובספונטניות. הייתי נהנית מהכתיבה בבלוג ומהשיתוף והציפייה לתגובות ובשבועות האחרונים כל פוסט יוצא לי בקושי רב. אני פותחת את דף העריכה ולא יוצא כלום. זה לפעמים כואב עד דמעות, התחושה הזאת שאיבדתי את היכולת לכתוב. יכולת שהיא כלי ביטוי מרכזי אצלי והיא חלק מהאני.

מעורר שאלות. האם אני צריכה לכתוב? האם אני טובה בכתיבה? האם זה מצב זמני או שגמרתי את כל מה שיש לי להגיד . אני אפילו פוחדת לשאול את השאלה הגדולה. האם מיציתי את הבלוג אחרי שש שנים של כתיבה?(התחלתי במרס 2006)

 

אני יודעת שאני לא ממש חייבת להחליט אבל אני כן חייבת לזהות את הפחד שאני מזייפת ולא מביאה את הג'וליאנה האמיתית לבלוג אלא דמות אחרת. ולא מוצלחת ביותר.

 

אולי אני צריכה לחפש ערוצי כתיבה אחרים? להתנסות בכתיבה אחרת.

 

ואני לא מצליחה למצוא משבצת זמן שתתאים לי. זמן עושים, כמאמר המשורר אבל אני לא מצליחה לעשות כי החיים מלאים במשימות וכשאין משימות יש ואקום שאותו אני לא מצליחה להגדיר כזמן כתיבה. 

 

שוב מתחילה לחשוב על הצורך שלי במסגרות . מסגרות כתיבה מלאכותיות ואולי לוחצות אבל כאלה שמכריחות אותי לשבת ולכתוב. כי הכתיבה עושהלי טוב גם אם היא כתיבה לשם כתיבה.

 

אני תוהה איך אנשים ממלאים דפי בוקר כשהם קמים. כשאני קמה הראש שלי מלא במחשבות אבל אין לי שום יכולת אמיתית להעלות אותם על הכתב. אין לי הצדקה מוסרית לעשות את זה כשכולם סביבי מתכוננים ואני צריכה גם. ובכלל, לא יכולה להתרכז בזה כשאני לא לבד.

 

אז דפי בוקר זה טוב כאמצעי ניקוז מחשבות אבל לא משתלב בחיי ואני לא רואה איך אני אצליח לשלב למרות שיש לי הרבה צורך בניקוז מחשבות. הראש שלי מלא מחשבות כשאני קמה ולוקח לי זמן לקום ולהשתחרר מהן.

 

 

מכירים את הצורך הבאמת חזק הזה לכתוב ואת המעצור שלא מצליח לשחרר את הכתיבה?

 

 

דחיפה מהקן

רגיל

אני מרגישה שלפעמים צריך לתת לגוזל שלי דחיפה קטנה מהקן.

 

אני מרגישה איום ונורא אחרי שאני עושה את זה וזאת למרות שאני יודעת שזה נכון.

 

היום הוא ירד מהאוטו ב"נשק וסע" (מיזם כזה שמטרתו למנוע פקקים ואי סדרים, יש הורים שעומדים בכניסה ועוזרים לילדים לצאת מהמכוניות לתוך בית הספר).

 

הוא נראה קטן מבולבל ואבוד אבל הלך.

 

הוא עוד יעוף.

 

אבל ברצינות, מתי זה נכון לעשות את זה, מתי לא? והעיקר, איך?