תגובות בבלוגים

רגיל

מצחיק שבפוסט הקודם התפתח מיני דיון על הנושא ועכשיו הוא הגיע לנושא החם.

 

אני מרגישה שהתגובות שאני מקבלת לפוסטים הם סוג של דלק שמניע את הבלוג. לפעמים כשאין לי מוזה יש בי דחף בכל זאת לכתוב משהו כדי שהבלוג יתפקד. לפעמים אני מרגישה כאילו אני שולחת מכתב לנמען שאיני מכירה ויש משהו מענג בציפייה לקבל תשובה.

 

אמפתיה אני אוהבת מאד אם כי לפעמים יש בה משהו צפוי. אני לפעמין מעדיפה תגובות מפתיעות  ובלתי צפויות.

 

אני אוהבת לקבל תגובות מבלוגרים שאני קוראת.אני אוהבת לקבל רעיונות ועצות.אני רואה בזה גם סוג של מחמאה כשאנשים שאני אוהבת את הכתיבה שלהם משהו בכתיבה שלי נגע בהם.

 

זה מוזר אבל לא זכורות לי תגובות מעליבות או חוצפניות ואני כותבת בבלוג כבר לא מעט זמן. כנראה שהכתיבה שלי לא מעצבנת אף אחד (לפעמים בא לי קצת לעצבן אבל אני לא טובה בזה).

 

לבלוג יש סטטיסטיקות. אני יכולה לראות כמה תנועה יש בבלוג אבל אני מרגישה את התנועה דרך התגובות. אני בטוחה שזה לא כלי נכון אבל זה הכלי שלי.

 

אני גם מגיבה בבלוגים אבל יש לי תקופות שאני קוראת דוממת ואת זה אני מזכירה לעצמי כדי לא לצפות לתגובות בכל פוסט. הרי יש לי גם פוסטים לא הכי מעניינים . אני יכולה להרשות לעצמי פוסטים לא מעניינים אם אני כותבת הרבה בבלוג.

 

פתחתי עוד בלוג אבל לא יכולתי לשאת את הדלילות של התגובות שם, מאחר ומדובר בפלטפורמה הרבה יותר מסורבלת אני מתארת לעצמי ששם לא יהיו לי תגובות ולכן הבלוג ההוא מוזנח.

 

ועוד נקודה לציון: אני כותבת כל יום כבר ארבעה ימים. גאה בעצמי.

»

  1. הציפייה המענגת לתגובה מוכיחה עד כמה את זקוקה לאינטראקציה אנושית.
    אני קורא אותך כל כך הרבה זמן ובאמת המסרים שלך הם אף פעם לא מקוממים ומקנטרים כפי שמאפיינים את כתיבתם של בלוגרים אחרים  שיש כמותם בשפע בישרא.
    אגב, אני קורא עכשיו את "נוילנד" וממש נהנה.

    • גם אני אהבתי את נוילנד.
      אני לא טיפוס מקנטר מטבעי אבל לפעמים אני חושבת שזה עושה אותי קצת משעממת.
      ואני בהחלט זקוקה לאינטראקציה אנושית. אף פעם אין לי די ממנה.

  2. אני עדיין חושבת שהאינטרנט מרגיל אותנו לפידבקים מיידיים ושזה לא תמיד טוב בשבילנו,  אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם ההרגשה.  אולי יותר מעצם התגובה חשוב לי לדעת שיש מי שקורא,  והסטטיסטיקות במובן הזה הן לא מספיק אמינות,  כי הרי עלול לקרות שמי שנכנס לפוסט לא קרא אותו,  למשל.  לכן יש כזאת ציפייה לתגובות.
    נזכרתי באמילי דיקינסון שכתבה,
    This my letter to the world/Who never wrote to me
    נראה לי שכך כתבו פעם  –  ובכל זאת הם הסתדרו איכשהו 🙂

    • יש גם תגובות שאני חושדת שלא באו אחרי קריאה אלא כדי לגלות נוכחות .

      אני מסכימה איתך שיש בעיה עם הציפייה לתגובה מיידית. לפעמים צריך לתת לדברים לשקוע.

      הציטוט משגע!!!! אני דווקא חושבת שהעולם כותב לנו רק בצורות אחרות.
      אבל גם אני חושבת שהאידאל הוא כתיבה לשם כתיבה.

      • עכשיו אני רואה ששכתי את ה-is אחרי המילה הראשונה בציטוט…  ובקשר לכתיבה של העולם אלינו  –  נזכרתי בכמה פוסטים יפים של לי על "מכתבים מאלוהים".

        הצרה היא שגם בכתיבה לשם כתיבה אנחנו זקוקים לידיעה שיש מי שקורא.  כנראה מכאן התלות הזאת בתגובות.  אחרי הכל,  גם כתיבה היא סוג של תקשורת.

  3. אני אישית לא מסתכלת כמעט בסטטיסקות, אלא במספר התגובות
     ונדמה לי שככל שמגיבים יותר יש יותר תגובות ( הדדיוּת)

    • תצחקי אבל לפעמים הייתי רוצה להיות יותר ישירה ולהיות מסוגלת להגיד גם דברים לא נעימים לאוזן.
      אבל אין לי את היכולת הזאת.

  4. אני לא חושב שהייתה מבחינתי איזושהי משמעות לכתיבה שלי בלי שאנשים היו מגיבים. כי מה שאני משתף – זה תובנות שידועות לי, ואני גם זוכר אותן. אז אין שום משמעות לזה שהן כתובות סתם כך (ב-word, למשל). המשמעות מתקבלת רק אחרי שאנשים אחרים מעשירים אותי ברעיונותיהם, או שזה גורם לך שנהייתה לי אינטראקציה חברתית עם אנשים אחרים.
    אני יודע שהרבה מסרבים להודות בזה שאם אתה כותב בלי להראות לאף אחד מה כתבת – אז זה חסר טעם. אבל לי אין בעיה להודות בזה שלפחות מבחינתי – התגובות זה הדבר היחיד שנותן משמעות לכתיבה.

    • מסכימה חלקית. אני כותבת גם לא בבלוג כדי לזכור שיש לי גם את היכולת לכתוב וליהנות מזה בלי קשר.
      ועדיין אני מכורה לתגובות באיזה אופן.

      • לפחות אצלי אני לא מרגיש צורך לכתוב אם אין אף אחד שייקרא את זה אחר כך. אני כל כך לא כזה שאני לא מצליח לחשוב ולדמיין שום סיבה הגיונית שמישהו כן יהיה כזה. אני נוהג להגיד את זה הרבה לאחרונה: כשהייתי ילד פחדתי להגיד לפסיכולוגים ששאלו אותי למה אין לי חברים שיש לי צורך בזה בכלל. אמרתי להם שאני לא צריך חברים, כי פחדתי שההודאה שלי בזה שאני צריך חברים – תיתפס כחולשה. הרי בגלל זה הגדירו אותי בסופו של דבר כאספרגר.
        אבל היום אני כבר לא מפחד להודות בזה שאני רוצה חברים, ולא מפחד להודות בזה שבלי אינטראקציה אנושית – אין כנראה שום משמעות לחיים של אדם. הטיעון שלי הוא לא רק בעניין הכתיבה, אלא גם בקשר לכל עניין רוחני. באף עניין רוחני אין משמעות אם אתה לא משתף בזה את האחר תוך אינטראקרציה אנושית    🙂

      • בלי קשר לאבחון שלך (שיכול להיותש הוא היה לא מדוייק או מוטעה), אני חושבת שיכול להיות שאספרגרים זקוקים גם הם לחברים אבל האינטראקציה החברתית קשה להם יותר כי קשה להם לפענח קודים חברתיים.
        ואני מסכימה איתך, גם אני מאד זקוקה לאינטראקציה האנושית ומעדיפה לעבוד בעבודות שמחייבות את זה.

      • וחברויות זה דבר גדול, למעשה יצא שדיברתי על שני דברים שונים.

  5. ג’וליאנה, אני מאחחלת לך שתמיד תמשיכי לכתוב- אני מבינה את הצורך הזה בכתיבה, באינטראקציה, ומרגישה ממש כמוך. כנראה שיש תקופות יותר אינטנסיביות לכתיבה, וכאלה שפחות. ולמרות זאת, צריך להמשיך.

  6. הרבה פעמים אני קוראת ואין לי משהו חכם להגיד או להוסיף לתגובות של אנשים לפניי ולכן אני לא מגיבה.
    ולפעמים אני מגיבה, למרות שאין לי הרבה מה להגיד כי אני יודעת שמי שכותב כן מצפה לתגובה. בקיצור, העניין מסובך ולא תמיד יודעים מה לעשות.

    • אני חושבת שבאמת תגובה צריכה לבוא מתוך דחף פנימי ולא כצורך לרצות. גם אני כמוך בדרך כלל מגיבה כי יש לי מה להגיד ולפעמים אני לא מגיבה.
      ומצד שני אני מכירה גם את הצד המצפה לתגובות יש בי גם אותו ;ׂ
      במילים אחרות קיבלת אישור בכתב להגיב רק כשמתאים לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s