ארכיון חודשי: נובמבר 2011

הכול בגלל עכביש קטן

רגיל

אני מרגישה שוב את ההרגשה המחניקה הזאת של חיים במירוץ. החיים טסים להם, הימים קצרצרים, אני אוספת את נן מהגן וכבר חושך וזה מעציב אותי.

אבל קיבלנו יומיים במתנה.

 

אתמול אספתי את נן מהגן וראיתי שיש לו פצע מוזר על תנוך האוזן שהיה גם אדום ונפוח בהשוואה לאוזן השניה. בגלל ניסיון רע עם פצעים שהוזנחו בגלל שלא נראו מספיק חשובים קבעתי לו במקום תור לרופאה.

 

ברגע שהרופאה ראתה את הפצע היא הגיבה בזעקת שבר. מסתבר שכנראה שעכביש מנוול או  חרק אחר עקץ את נן בשתי אוזניו והוא פיתח אלרגיה חריפה.

התוצאה, יומיים בבית, אנטיביוטיקה וסטרואידים(!!!). כנראה שצריך לקרוא לו מעכשיו ספיידרנן.

 

בסופו של דבר נן תיפקד בסדר במהלך היום. ושנינו הרגשנו שקיבלנו במתנה יומיים של מנוחה מהלחץ להספיק ולעמוד במשימות החיים השונות. וזה היה טוב.

 

בזמנים כאלה אני מעריכה מאד את מקום העבודה שלי שמקבל בהבנה היעדרות על רקע מחלת ילד. הקולגות שלי מעודדות ושואלות לשלום הילד ואני רואה כמה זה משמעותי וכמה זה לא מובן מאליו בכלל

דור שלישי

רגיל

הייתי ילדה מעופפת שהפוטנציאל שלה זרח מעליה. הייתי מוכוונת להקבצות א' בזכות הפוטנציאל הזה אבל לא הבינו למה אני לא לומדת.

הייתי אומללה בבית הספר כי הלימודים לא הצליחו להגיע אלי. הרגשתי כאילו אני מתחת למים ושומעת את הכול במעומעם. לפעמים הגיע אלי דבר או שניים שעזרו לי לתת אשליה שאני בכל זאת בסביבה.

הורגלתי לחשוב על עצמי כעצלנית . מתחילה בהתלהבות משימות ולא מסיימת אותן. יוצרת רושם של הבטחה עצומה שלא מתממשת. מתעניינת בהמון תחומים ולא מתמקדת ומתמסרת באמת.

הבקרים שלי היו סיוט. הייתי רצה כאחוזת תזזית ממשימה אחת למשימה אחרת והכול ביחד התערבב לי כמין מערבולת בלתי אפשרית. וכל דבר קטן היה מסיח את דעתי.

דוגמא: הייתי צריכה לשים את הכלים בכיור ובדרך ראיתי גרב שצריכה ללכת לכביסה ואחר כך הייתי מגלה ששוב לא הכנסתי משהו לתיק ואז בדיוק היה לי טלפון או שמישהו קרא לי וכלים נשארו על השולחן והגרב נשארה לי ביד.

 

אני עובדת במסגרת חינוכית ונחשפתי יותר לעומק למונח הפרעת קשב וריכוז . אני מרגישה כמו דור שני לא מאובחן כי אימא שלי דומה לי מאד . ועברתי תהליך. למדתי לסלוח לעצמי על פגמיי וליצור כל מיני אסטרטגיות התמודדות כדי להחזיק את הראש מעל המים ועדיין זו מלחמה.

 

ואתמול בעקבות שיחה ממש טובה עם הגננת של נן גיליתי שיש גם דור שלישי.

ואני אסירת תודה שהגננת ידעה כבר עכשיו לשים את האצבע ולהגדיר את הקושי של הבן שלי ולראות אותו מעבר לקושי. לראות את היכולות המדהימות שלו ולהבין שהוא לא מבצע משימות בגלל הקושי ולא בגלל היעדר יכולת.

 

בינתיים לא מאבחנים, כך אמרה לי הגננת. הוא צעיר מדי ואולי בעזרת עבודה ועזרה לא יהיה צורך באבחון פורמלי. היא לא מאבחנת אבל היא רואה את הקושי שלו ואת המוסחות שלו .  והיא נתנה לי גם רעיונות איך לעזור לו להתארגן.

 

ואני מרגישה שאני עומדת בפני משימה גדולה וחשובה לעזור לילד שלי למצוא את מקומו בעולם ולמצוא את הדרכים שיעזרו לו להתגבר על הקושי שלו.

 

והכעס על תופעות מעצבנות כמו הפסקת פעילויות באמצע ואיטיות נעלם אצלי מהמערכת כשאני יודעת שזה תוצאות של הקושי הזה.

 

 

ועדיין, קשה לי. קשה לי להיות במקום שיודע שהבעיות של הילד שלי לא נעלמו, קשה לי לחיות בהבנה עד כמה לי ולמערכת שהוא נמצא בה יש השפעה על חייו ועל עתידו.

ועם זאת האהבה שלי אליו חזקה מהקושי. ואני רוצה שהוא ימצא את מקומו מהר יותר בהשוואה אלי שלקח לי זמן רב למצוא את מקומי.

 

ולשמחתי אני מוקפת באנשים עם ידע מדהים שאני יכולה להתייעץ איתם ולשמחתי נן קיבל גננת קשובה ומכילה.

 

אני מקשרת להרצאה בנושא. עוד לא צפיתי בה אבל אני חושבת שהיא יכולה לתת המון להורים ואנשי חינוך כי כל כך חשוב לראות את הילדים השקטים האלה שלא עושים בעיות אבל מסתבכים מבפנים.