ילדה על אופניים

רגיל

החלפתי את התמונה המדכאת משהו בבלוג (האנשים באוטובוס) כי היא הזכירה לי את הצדדים היותר כבויים וכבדים בשגרה. אני רוצה שגרה צבעונית ,פרועה ושמחה כמו התמונה של הילדה שרוכבת לתוך עדר האווזים. הילדה קצת שמחה וקצת מבוהלת אבל מלאת תעוזה. אני תוהה מתי אנחנו מאבדים את התעוזה הזאת להיות מי שאנחנו. לנסות דברים בלי לחשוש מכישלון.

אני לפעמים חושבת שאנחנו עושים ילדים כדי לשחזר במשהו את הילדות הדמיונית שלנו דרך הילדות שלהם. הילדות שאנו זוכרים היא לא הילדות שהייתה לנו באמת .

גם לי היו אופניים כשהייתי בת חמש. הם היו ירוקים ואהבתי לרכוב עליהם בסמטה ליד הבית של הסבים שלי, שם גרנו אמי ואני. רכבתי עליהם מהר ונפלתי מהם לא מעט (ואז סבא היה חובש לי את הפצעים בברכיים ונותן לי ספר במתנה כי ספר בבית הסבים שלי היה ועודנו מצרך חיוני ולא חפץ מותרות). הרכיבה הייתה מאד מהנה ומעוררת קנאה כי לרוב הילדים באותה סביבה לא היו אופניים. הם היו מבקשים לרכוב ואני הייתי נותנת תוך תחושת חרדה עמומה שהאופניים לא יחזרו אלי. הילדים באותה סביבה היו חרדים ושונים ממני מאד ולכן לא באמת התחברנו אבל אופניים הם אופניים לכל ילד שהוא.


הכי אהבתי לרכוב לבד.

התמונה היא איור של מאייר בלגי בשם Marcel Marlier ומצאתי אותה בבלוג שמוקדש כולו לציורים בנושא ילדים.יש באיור הזה משהו נוסטלגי שמזכיר לי ספרי ילדות ישנים.

מודעות פרסומת

»

  1. יאללה ,איך אני אוהבת את הציורים האלה מהספרים הישנים.
    אוהבת שגם החיות נאנשות או מואנשות..

    את הבעות הפנים.

    מקסים.
    ושוב, את כמו מתארת אותי בכל פוסט שלך.  אז אני סותמת.

  2. מתי מאבדים את התעוזה את שואלת?
    אחרי שהחיים והאנשים נותנים לך אכזבות ואת לומדת להיות זהירה.

    כמובן שזה גם עניין של אופי. אני רואה את זה אצל הבת שלי, אין לה פחד ואני לעומת זאת נולדתי פחדנית.

    • אני לא חושבת שאת פחדנית.  פחדנית לא הייתה עושה את כל מה שאת עשית כולל הקמת המשפחה העליה לארץ והטיפולים. ואת גם אדם שלא חושש להגיד את דעתו וזו תכונה שאני מאד מעריכה אצלך.
      מה שכן גודלת ע"י הורים שחוו איום קיומי וזה בטח השפיע במשהו על ההתנהלות שלך כילדה.
      בתך בורכה בכך שגדלה במקום אחר ובתקופה אחרת ואולי היא דומה לך ביותר דברים ממה שאת חושבת.

  3. הילדה שם נראית לי מבועתת מן האפשרות לפגוע באווזים.
    לי יש ניסיון מר עם אווזים מציקים שרדפו אחריי ואפילו קצת ניקרו אותי.
    יוצא לך לרכב על אופניים מדי פעם? 

    • אני דווקא חושבת שיש לה משהו מאד הרפתקני בהבעה שלה. ניסע ונראה מה יקרה.
      אולי היא קצת מופתעת לקבל פתאום את עדר האווזים.
      לצערי אני לא רוכבת . לא התקדמתי ברכיבה מעבר לרכיבה עם גלגלי עזר כך שאני  לא יודעת לרכוב על אופניים של גדולים.
      (קצת מביך להודות בזה, אני יודעת)

  4. לא כולם מאבדים את התעוזה אבל אחרי כמה נסיונות וכמה כשלונות חושבים כמה פעמים אם רוצים לחוות כשלון צורב נוסף.

  5. אני רוצה דווקא להתייחס לשווה בין שתי התמונות.
    בשתי התמונות יש תיאור של אנשים בדרך.

    את מרגישה שחלק מרכזי בתיאור הבלוג הזה הוא תיאור של איזושהי דרך?

    • לא חשבתי על זה אבל זה רעיון ממש יפה. אני מניחה שהבלוג הוא תיעוד של דרך. מסע אל עצמי.
      בכלל אני חושבת שלחיות זה סוג של דרך. אנחנו לא נשארים באותו מצב גם אם נדמה לנו שכן.

  6. אני דווקא גם חשבתי בימים האלה בשבילמה אנחנו עושים ילדים, והגעתי למסכנה שזה כל כך נפלא, אנחנו בעצמינו יוצרים בן אדם נוסף  בעולם שאנחנו אוהבים.

    • את יודעת, בדיוק דיברו על זה בק’ורס שלי. ילדים למעשה מפחיתים את רמת האושר שלך ובכל זאת הם גורמים לאושר והסיבה לכך היא המשמעות הגדולה שאנו רואים בגידול ילדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s