אני מקבלת לאחרונה דש"ים מתקופה רחוקה וטובה. יש בזה משהו מאד מסתורי וחמקמק בהזכרות הזאת.
זה התחיל משיחה עם אמא של ילד בגן של נן. כבר היינו אצלה בבית (אחרי שהחלטתי לקחת את היום בקלילות ולהוסיף ליום העמוס גם ביקור אצל החבר שמזמן ניסינו לתאם) ומצאתי את עצמי מדברת איתה ונזכרת בימי האוניברסיטה העליזים. שתינו הסתובבנו באותם מקומות והבעלים של שתינו למדו באותו חוג (בשנים אחרות) וזה מצחיק להיפגש עכשיו בפאזה כל כך שונה בחיים.
ואחר כך בא השיא. אני לומדת קורס אחת לשבוע ואחת הבחורות שהתיידדתי איתה הייתה מוכרת לי ואני לה ולא הצלחנו להיזכר מאיפה. אתמול גילינו שגרנו באותו בניין (אני הייתי "השכנים החדשים" והיא הייתה מ"הזוג עם הכלב").
היום הוזמנתי למסיבת פרישה של הבוס היקר מאד שלי. אני חושבת שהוא היה הבוס שידע את הדרך הנכונה לאפשר לי לצמוח. הוא לא עשה לי חיים קלים אבל הוא ידע בדיוק ללחוץ על הכפתורים שיאפשרו לי להתפתח מקצועית ועל כך אני אסירת תודה לו עד היום. הוא היה בשבילי מורה במובן האמיתי של המילה.
באותה מסיבה פגשתי הרבה אנשים מהעבר המקצועי שלי (וגם חברה טובה שגם עבדה אצלו). אני לא יכולה להגיד שעם כולם היו לי קשרים שמחים ובלי מטענים אבל חלקם הגדול אנשים שאהובים עלי עד היום.
myreaderlife 
זכית!
בוס שרק אפשר לשאוף לכזה
שנה טובה ופוריה
גם אני חושבת שזכיתי. הוא אדם מדהים. גם שנוי במחלוקת ולא תמיד קל להסתדר איתו אבל לי הוא ממש התאים.
נחמדות הפגישות האלה
אני נהנית מפגישות כאלה אבל הן קצת מביכות אותי כי לפעמים אני מרגישה שאין לי מספיק "קבלות" להציג. החיים שלי משתנים יותר לאט בהשוואה לאחרים. יש לי ילד אחד ואין לי תפקיד מרשים או מזהיר. אבל אלה הם חיי ובחירותי.