איך מכינים ילד לחיים

רגיל

אני לפעמים מתלבטת בשאלה איך מכינים את הילד שלי לחיים האמיתיים.

 

נולי בילה שבת עם בני הדודים שלו אצל ההורים שלי . כשהם חזרו מטיול הוא איכשהו הצליח ללכת לאיבוד. הוא גילה קור רוח וניסה לפנות לאנשים כדי שיעזרו לו. חלק לא התייחסו אליו, אולי לא שמו לב כי היו שקועים בשיחה. ובסוף הוא מצא מישהו שיעזור לו.

ההורים שלי סיפרו לי על זה ואני דיברתי עם נולי והחרדה געשה לי בבטן. הפחיד אותי יותר שהוא דיבר עם זרים אפילו שזה התבקש במצבו.

 

אמרתי לנולי שאסור לדבר עם זרים כי אל כל האנשים טובים אז הוא אמר לי בתום הילדותי שלו: "מה הבעיה, אני אשאל אותו אם הוא איש רע." חוץ מזה הוא הדגיש שהאנשים שהוא פנה אליהם לא התלבשו כמו אנשים רעים ולא היה להם רובה. שיניתי נושא אחרי שהרגשתי שכל השיחה מונעת מהפאניקה הטהורה שלי ולא באמת עוזרת.

 

לא מזמן כשעברתי על החומר שיש לנו בעבודה מצאתי ערכה מצויינת שנקראת סיפורי דוסו לילדים. יש שם כל מיני דמויות  של בעלי חיים והם נתקלים בכל מיני סיטואציות  מאיימות או לא נעימות ודרך הסיפורים הילדים לומדים להקשיב לתחושת הבטן שלהם ולבקש עזרה ממבוגר כשצריך. ובעיקר חושבים על פתרונות. אהבתי את היכולת לתאר סיטואציות מדוייקות עם ריחוק מסויים (מדובר בבעלי חיים ולא בבני אדם) ואת היכולת לגרות את המחשבה ולחשוב יחד על פתרון.

 

ואני לא הייתי ילדה מוכנה לחיים. זה לא שלא ניסו להכין אותי ולהזהיר אותי מדיבור עם זרים אבל אני יכולה לתאר לא מעט סיטואציות בהן הוטרדתי מינית והגבתי מתוך תמימות טהורה. וגם סיטואציות בהן לא הוטרדתי מינית אבל היו לי תחושות בטן לא טובות ולא נהגתי לפיהן.

 

אני שהייתי ילדה משתפת בסך הכול לא תמיד סיפרתי. לא סיפרתי בזמן אמת שהמורה בכיתה ד' שנותן שיעורים פרטיים לקבוצות קטנות אחרי שעות הלימודים נותן לי תחושה לא נעימה. הוא לא עשה שום דבר קונקרטי אבל כל זמן השהות איתו הרגשתי מאויימת ופחדתי להיות לבד איתו.  אני זוכרת את תחושת הבטן הזאת עד היום ופשוט לא ידעתי להגדיר אותה במילים.

 

ואני רוצה שנולי יהיה מודע וקושב לרגשות שלו ולא יפחד לשתף אותנו וידע להגן על עצמו.

 

 

 

 

 

 

»

  1. אני דווקא רואה בזה שהוא ניסה לחפש מי שיעזור לו משהו מאוד מאוד חיובי. הוא גם לא התייאש כשהיו אנשים שלא עזרו. זה אומר שהיה ברור לו מה היה צריך לעשות, והוא התנהג כבוגר. בעיניי – את צריכה להיות גאה בו.

    וזה שמי שהשגיח אליו לא שם לב שהוא נעלם, זו כבר צרה אחרת… והיא אינה אשמתו.

  2. אני חושבת שאין ילד שלא חווה את החוויה הזאת של ללכת לאיבוד. שניה של חוסר תשומת לב או ריצה ספונטנית קדימה וזה יכול לקרות.
    אני מסכימה איתך שבסיטואציה הזאת הוא נהג נכון ובבגרות ומאד הערכתי אותו על זה.
    ויחד עם זאת נבהלתי. זה מאד קשה ההבנה הזאת שהילד שלי צריך לפעמים להסתמך רק על תחושות הבטן שלו עצמו כדי לשמור על בטחונו. זו המציאות, לא תמיד אהיה לידו כדי להציל אותו עם כל הרצון והצורך לגונן.
    אני חושבת שזה קשה לכל הורה ההבנה הזאת

  3. מפחיד, ילד שהולך לאיבוד זה הפחד הכי גדול שלי מאז שאחי הקטן (שהיום כבר בן חמישים פלוס) הלך לאיבוד בעצרת של יום העצמאות לפני שנים רבות.
    כל פעם שלקחנו את הילדים למקום הומה אנשים הייתי בהיסטריה כבושה ודאגתי לוודא שיהיו נקודות מפגש במקרה שהילדים ילכו לאיבוד והשגחתי עליהם בשבע עיניים, הורסת לכולם את הבילוי.
    מזל שהכל נגמר בסוף טוב.

    • זאת אכן חוויה מפחידה אבל טוב באמת להכין את הילד גם לאפשרות הזאת. 
      אני קצת משקשקת כי בקרוב ניסע לטיול בברצלונה ושם ללכת לאיבוד מפחיד יותר.

  4. אוי זו שאלה כל כך ענקית, אני גם כל הזמן מתלבטת בה.
    מצד אחד שיהיה ילד שמספר שמשתף שיודע לבקש עזרה.
    ומצד שני שלא ידבר עם זרים. שלא יפגעו בו חלילה.

    דוסו היא שיטה מקסימה, אצלנו בבית הספר עושים אותה וילדים אוהבים אותה,
    ומתחברים  אליה נהדר.

    ויחד עם זאת כל הכבוד לנולי שנהג בכזו בגרות בקש עזרה ולא איבד קור רוח.

    ערב נפלא!

    • הנחתי שתכירי את דוסו.
      אני חושבת שחשוב ללמד ילד להקשיב לתחושות הבטן שלו. אני זוכרת כילדה תחושות בטן מאד מדויקות לגבי אנשים. לא תמיד הקשבתי להן לצערי אבל כשלא הרגשתי נוח עם אדם מסוים הייתה לכך סיבה.
      נכון, שצריך ללמד ילד כללי זהירות ולא ללכת עם זרים אבל גם להיעזר בהם כשצריך.

  5. זה באמת נושא מסובך, כי הוא לא חד משמעי. מצד אחד לא רוצים שידברו עם זרים מצד שני לפעמים הוא צריך לבקש ממבוגרים עזרה, כמו שהוא עשה. לכי תסבירי מתי כן ומתי לא ולמי כן ולמי לא. אין לי תשובות.
    הבת שלי הייתה הולכת לאיבוד כי היא הייתה בורחת תוך שנייה. מה שאנחנו אמרנו לילדים אם זה קורה הוא לעמוד במקום ולא להסתובב. כי אנחנו נחפש אותם ואם הם עומדים במקום אחד בסוף נמצא אותם, אבל אם יזוזו ואנחנו נזוז יהיה יותר קשה להיפגש.
    בנוסף הייתי שמה בכיס של הבגד פתק עם השם ומספר הסלולרי שלנו, כך אם מישהו היה רוצה לעזור להם אז היה עליהם את הפרטים החשובים.

    • אני הולכת לאמץ את הכרטיס. זה רעיון גאוני.
      היא הייתה ילדה בעידן הסלולרי? 
      גם אני חשבתי שהאידאל הוא לעמוד באותו מקום אבל מצד שני נולי עם הביטחון העצמי המופרז שלו גילה בשלב די מאוחר שהלך לאיבוד. האו היה בטוח שהוא רץ קדימה ובהתחלה הוא חיכה להורים שלי ורק כשלא הגיעו הבין.

      • כאשר היא הייתה ילדה קנינו את הסלולארי הראשון שלנו, אבל כבר היו לפניכן.
        לפני זה לא היה לנו צורך. הם היו גדולים, כבדים ומגושמים והייתה רק חברת סלולאר אחת, פלאפון.

  6. גם אני חשבתי הרבה על עניין הללכת לאיבוד והעזרה מזרים.  החלטתי שכשיגיע היום לדבר איתה על זה, אני אגיד לה לחפש אישה מבוגרת, כמו סבתא.  נראה לי שהן הכי פחות מסוכנות…

    הגישה של תחושות בטן היא מצויינת ולא חשבתי עליה בכלל. 

    בכל נסיעה שלנו לחו"ל חששתי מה יקרה אם היא תאבד ותיפול לידיים הלא-נכונות.  זו מחשבה שמעוררת בי חרדה עצומה ושיתוק, ואני חייבת להזכיר לעצמי שהיא כאן איתי, ושום דבר רע לא קרה, והדברים הכל-כך רעים קורים לעיתים הרבה יותר נדירות ממה שמספרים לנו בחדשות.

    • קצת נשמע לי בעייתי לתת הנחיות מאד ספציפיות כי המציאות היא לפעמים שונה.
      חרדות הוריות זה דבר איום ונורא. כרגע למדתי להדחיק את רובן אבל מדי פעם הן מתעוררות.

      צריך גם מזל בחיים ולפעמים אין ברירה אלא לתת אמון.
      אני אדם שחלק מהאופי שלו הוא לתת אמון ואני לא מצטערת על זה למרות שגם טעיתי ונתתי אמון באנשים לא נכונים. יותר נעים וטוב לחיות ככה.

  7. הרי לכן קיימות מעשיות לילדים, כמו כיפה אדומה, הנזל וגריטל, פטר והזאב, ועוד, הם מפנימים את הזהירות מבלי לנצטרך להפחיד אותם. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s