בילוי משפחתי בתערוכת א-ב-גע-דע

רגיל

החופש הגדול התחיל  ובעיתוי מושלם קיבלתי הזמנה מסקרנת לפתיחת הגלריה למשפחה בבית התפוצות.

 

התערוכה שחנכה את המקום נקראה א-ב-גע-דע הרפתקה בארץ המילים . הייתי קצת סקפטית לגבי התערוכה כיוון שניסיון העבר שלי עם נולי בן  החמש הראה לי שמוזיאונים נתפסים אצלו כמקום למבוגרים. האהבה שלי למוזיאונים ונושא התערוכה –השפה העברית משכו אותנו לבקר עם נולי בתערוכה (כמובן זה גם כיף לקבל צ'ופר שמתאים לדפוס הבילויים שלך. כאן המקום להודות למוזיאון ולטל )

 

הגענו לאולם גדול שרובו מצופה פרקט ומסתובבים עליו יחפים. באולם היה מעגל אינטראקטיבי מלא באותיות ועליו התרוצצו ילדים שצדו אותיות ומי שהצליח קיבל מילה.  נולי נהנה מההתרוצצות ומהאתגר שכן הוא כבר מזהה אותיות.היה קשה לשכנע אותו להמשיך למשחקים הבאים

 

כאן המקום לציין שהתערוכה מתאימה לטווח רחב של גילאים. יש משחקים שמתאימים לגילאים בהם רק מתחילים לזהות את האותיות, יש חידונים וחלקים שמתאימים לנוער ואף למבוגרים שקשורים כולם לשפה העברית ולשפה בכלל. התערוכה בנויה כך שאפשר לגעת בהרבה מקומות. יש בה גם מתקני טיפוס שיכולים להתאים לילדים צעירים יותר.

 

חלק נוסף שאהבנו היה משחק הפנטומימה. כל אחד שעמד מתחת לחלק מבודד אקוסטית קיבל מילה והיה צריך להציג אותה. נולי בהתחלה לא תפס את העניין וגילה לנו את המילים אבל אחר כך למד והציג לא רע בכלל. בכלל נושא השפה הורחב גם לשפות לא מילוליות כגון, שפת הסימנים וכתב הברייל וכמובן פנטומימה.

 

 

נולי משתלט על משחק הפנטומימה

 

עוד חלק נחמד היה גבעה קטנה מעליה עמדה כלבה וילדים האכילו אותה בצ'יפים של אותיות. על כל אות שהוכנסה לכלבה היא אמרה מילה שמתחילה באותה אות. המשחק כלל התרוצצות רבה והנאה מעצם היכולת לגרום לכלבה לדבר. אני לא בטוחה עד כמה הילדים התעמקו במילים שהכלבה אמרה אבל נראה לי שמשהו מהידע חדר לתת מודע שלהם.

 

נולי חיבב מאד את המשחק שכלל מסוע עליו הובלו אותיות והיה צורך לבחור אותיות שמרכיבות מילה. כאמור, זה משחק שמתאים לילד שכבר מזהה אותיות .ויש בו גם את האתגר של מציאת האות והתאמתה לתבנית.  גם ילד קטן יותר שעדיין לא מזהה אותיות יכול להיות חלק מהמשחק בתור זה שמוביל את האותיות למסוע. שוב משחק שמשלב פעולה ואולי גם מפגש עם האותיות בגודל שונה ממה שהוא רואה בשלט או בספר.

 

נולי וידידה

 

אהבתי מאד את המחשבה היפה שביקור במוזיאון כולל ילדים מכל מיני גילאים (הטווח המוצהר הוא גילאים 3-12 ). אוצרות התערוכה השכילו לבנות מקום שיכול להתאים לכולם ומאפשר למידה לצד משחק והשתוללות. מכיוון שהיינו בפתיחה נתקלנו בהרבה אנשי צוות מסבירי פנים ששמחו לסייע וגם קיבלנו שוקולד בסוף הביקור.

 

בילינו במקום כשעתיים (כולל הפסקת אוכל). בכוונה התמקדנו בתערוכה שהוזמנו אליה ולא בשאר התערוכות (שנראו מעניינות אבל לא נשאר זמן ו/או סבלנות)

 

בית התפוצות נמצא בתוך אוניברסיטת תל אביב. מקום נגיש ויחסית היה קל להגיע אליו. גם הסביבה שלו נעימה ומוקפת דשא וצמחייה מה שאפשר פיקניק נחמד על הדשא להשלמת הבילוי.

»

    • יש בבית התפוצות כמה דברים מעניינים. ובאמת הסביבה כיפית מאד. אובהת סביבות אוניברסיטאיות כי אני מרגישה שם בבית

  1. אני אוהבת הרפתקאות לימודיות לילדים – תמיד נראה היה לי שזו הדרך הטובה ביותר ללמוד. לכן אין לי ספק שנולי הפנים הרבה דברים בביקור הזה, שחלקם יצוצו רק בעתיד.

    • גם לדעתי  לימוד חווייתי אפקטיבי ומהנה לא פחות מלימוד במתכונת הרגילה והמרובעת.

    • היה ממש כיף. לא כל פעילות ילדים גם יכולה להיות מהנה להורים וזאת פעילות שכן.

    • באמת מזמן לא שמתי תמונות של נולי בבלוג. התוודעת גם לגב שלי 😉
      הוא הגיע לגיל בו לא החלטתי על מדיניות חשיפה ברורהברשת וזו הייתה הפשרה שלי ביני לבין עצמי

    • הוא באמת חמוד. ולגבי ההנאה כל יציאה עם ילד היא הימור מסוים כי מה שמהנה אותנו לא בהכרח מהנה אותם.

  2. אני חושבת שזו פעם רשונה שאני רואה את נולי, והוא כבר ילד גדול וחמוד!
    התערוכה נראית מקסים. אני אשלח את הפוסט לחברות שעשויות להתעניין.

    • מזמן לא שמתי תמונות שלו. כן הוא נראה לי כבר ממש גדול. וזו תערוכה מקסימה.

    • תודה 🙂
      אנחנו עדיין עם הקושניר כי לא הצלחנו להגיע של רצף של 21 לילות יבשים אבל רוב הלילות שלו יבשים. אני לא יודעת עד כמה זה המכשיר. יכול להיות שזה הקיץ כי גם בקיץ הקודם האו היה יבש אבל נקווה לטוב.

  3. את גם כותבת בבלוג וגם ביומן? כבוד!

    מאז שאני כותב בלוג אפילו העברתי את "זכויות" כתיבת  הברכות ,אלה שלוקחות יותר מכתיבת "מזל טוב ואושר ועושר" לזוגתי
    כאילו יבש מעייני:-)

    • ביומן אני כותבת פחות מאשר בבלוג. יש משהו מאד אחר בכתיבה ספונטנית בכתב יד בלי הצנזורה (הגם מינימלית) של כתיבה בבלוג.

  4. מזדהה איתך בכיוון ההפוך 🙂

    באויירת היום יום אני מרגישה כל הזמן כמו תחרות שאף אחד לא הגדיר אבל כולם רצים לאנשהו להיות מועילים, להספיק כמה שיותר לתקתק עניינים
    היום שלי הוא בערך כזה שאני זזה מדבר לדבר מהעבודה ללימודים לבית לבעל לילדה ללבשל ללנקות והכל ביחד ובסוף היום אני פשוט רוצה לישון מרוב המרדף המתיש והמעייף הזה…למרות שהיה מאוד אפקטיבי ….
    יש ימים שלא בא לי להיות מועילה לכולם, בא לי להיות מועילה לעצמי ולעשות מה שעושה לי טוב, להשקות עציצים ולכתוב ביומן נשמע נפלא 🙂

    • כמעט לא נשמתי כשקראתי את התגובה שלך.
      זה המחיר של היעילות שקשה לי לשלם-עייפות בלתי נסבלת.כמובן גם ליום נינוח יש מחיר כי הדברים שלא נעשים לא נעשים ותקועים בתודעה.
      קחי לך יום כזה של פחות תקתוקים או בלכל לא.. אם לא בשבוע אז אחת לשבועיים או חודש. נראה לי שאת ממש זקוקה לו.וזה לא כל כך בשמיים לפחות לפי הרגשתי.אמהות עסוקות צריכות את זה במיוחד.

    • איזה כיף זה שאת משתמשת בהמלצה שלי.
      התמונות של יפהפיות. אני הייתי מדברת על כשרון צילום

      • מה שמזכיר לי שלא קניתי אותו לעצמי (עדיין…עדין) צריכה קודם לפנות מקום לספר.

    • אני בכלל חובבת כתיבה ממוסגרת בגלל שהיא נותנת לי כיוון כשמתחשק לי לכתוב אבל אני לא יודעת מה.

  5. גם לי יש ימים כאלה. המון ימים כאלה, וזה מתקשר אצלי בעיקר לעבודה שלי, שלא מלהיבה אותי במיוחד. אז קשה לקום בבוקר עם אנרגיות טובות וללכת לעבודה. אבל אני יודעת שתמיד יבואו ימים אחרים, בהם יהיו לי קצת יותר אנרגיות, ותהיה יותר עשיה מועילה ופרודוקטיבית. 
    (ואני מבינה גם שאני בחיים לא אהיה מהתקתקניות האלה).
    מקווה שהיום שלך משתפר 🙂

    • אולי זה גם סוג של טמפרמנט.
      וזה מבאס כשהעבודה לא מלהיבה לך או מתאימה לך. לפעמים גם אני מרגישה כך.

  6. להיות קטנוני ולשאול מה קרה לע’?

    אני יודע שב"אשרי" השמיטו את הנ’ בגלל "סומך נופלים".
    אבל ע’ למה להשמיט?    ;-P

    שבת שלום, ג’וליאנה  

    • בני אני מופתעת בדיוק כמוך לגלות שלא כללתי את הע’. זה משונה ולחלוטין לא מכוון
      וחוץ מזה הזכרת לי עולם שהרבה זמן הוא מאד רחוק ממני אבל נחמד לגלות אותו שוב.

    • משה זינגר הוא (היה?) משורר ומתרגם. הכרתי את השיר דרך האתר פיוט שקישרתי אליו.

  7. זה כאילו שאני כתבתי, פרט לטוליו …, מלא ספרים, רוצה לקרוא הכל, לקנות הכל, מחזיקה את עצמי לא להסתכל בחלונות ראווה של ספרים, ערמות ספרים, לא יכולה להתחיל ספר אחרי שסיימתי,
    אז מצאתי פתרון, באמצע כל ספר מתחילה אחר, וככה יש המשכיות. בקשר לאבק, נו מצאתי גם פתרון – שאין ברירה

    • את באמת עוד במצב שפוי. גיליתי שאני קוראת במקביל שלושה ספרים בשלבים שונים ועוד התחלתי אחד באנגלית

      • לי זה נראה הגיוני לגמרי, הרי יכולנו לראות כמה סדרות במקביל, אז למה שלא נוכל לקרוא כמה ספרים במקביל ?

  8. אני בזמן האחרון בתקופה של השהייה מקריאת ספרים.
    מרגיש שאין לי מספיק סבלנות לקרוא.
    ספרים ארוכים הם בכלל מחוץ לתחום עבורי.
    אולי המשקפיים שבתקופה האחרונה התחלתי להצמד אליהם מעיבים קצת
    על חדוות הקריאה.

    • תתחדש על המשקפיים. אני בתור ממושקפת ותיקה חיה איתם בשלום. אולי זה הקיץ .

  9. מדהים כמה מה שסיפרת כאן דומה למה שקורה אצלנו.
    יש יותר מדי ספרים שספק אם אחד מאיתנו יקרא מתישהו.
    ויש גם יותר מדי אבק.

    אני לא אוהב לישון. אולי אני צריך לשחק עם נולי?   😉

    • אתה יכול לעשות מזה מקצוע. להשכיר את עצמך בבקרים של שבת להורים תאבי שינה.
      תרוויח ים כסף.

  10. אני איתך בנושא האבק.  פעם בכמה זמן אני חוטפת קריזה (בעיקר לפני אירוח) ומאבקת הכל, ואז מבסוטית מכמה שהכל מצוחצח, אבל אין לי שום כוונה להרתם למאבק סיזיפי.

    וכל השאר – גם אצלי קצת יותר מדי.  אז מה שנשאר זה לשמוח שלא פחות מדי…

    • מסכימה איתך לגבי השורה התחתונה.
      לי יש קושי עם אבק שרואים. הוא מסמל אצלי סוג של ויתור והזנחה ואני גם לא נושמת טוב.
      אבל אני לא תמיד מאבקת אותו, הו לא.

  11. כל החיים דפוסי השינה שלנו משתנים לפי המציאות שבה חיים. ההבדל הגדול הוא שכאשר הייתי צעירה יכולתי להישאר ערה רוב הלילה ולתפקד גם ביום שלמחרת. היום זה כבר הרבה יותר קשה.

    • אני עוד זוכרת את המרתונים של כתיבת עבודות אל תוך הלילה. השיא שלי היה 48 שעות כמעט ללא שינה.
      כיום, אין סיכוי.

    • כנראה שאני תנשמת…
      ולגבי רוטשילד אני אוהבת את התחושות שהטיילת שם מעוררת בי. אני חושבת שזה הדימוי של תל אביב יותר מאשר באמת לגור שם.

    • זה שההורים שלך אומרים לך זה לא אומר שזה נכון.
      מצד שני הפוסטים שלך במקרים רבים נכתבים בשעות הקטנות של הלילה. תקן אותי אם אני טועה…

    • אני בטוחה שיש הבדל בין לגור בתל אביב ללפנטז עליה כמין אלטרנטיבה לשגרה.
      לא הייתי מתנגדת לחיות שבועיים בשנה בתל אביב רק כדי להרגיש את הטעם ולא כדי לסבול מהקטעים הלא נחמדים  שלה.

    • מה שמקסים בסרט זה ששמעתי עליו המלצות גורפות מאנשים בעלי טעם שונה בתכלית השינוי.אז נראה לי ששווה.אני חושבת שאת עם הרגישות שלך למילים היית אוהבת אותו במיוחד.

  12. זו בדיוק הגדולה של הסרט הזה ולכן הוא גם זכה בפרס. 
    עצם העובדה שהוא לכאורה עוסק בעניין יחסית אזוטרי, אך בכל זאת מצליח לגעת ולעורר מחשבה ברמה האוניברסאלית. 
    כל כך כל כך נהנתי מהסרט הנפלא הזה.

  13. אני כמובן מסכימה איתך לגבי הערת שוליים שהוא סרט נהדר.

    אני מתגעגעת לסרטי ילדים. כאשר הלכתי עם ילדיי לראות אותם אני חושבת שנהיניתי מהסרטים בדיוק כמוהם. עכשיו אין לי עם מי ללכת…נחכה לנכדים.

    • אולי את אומרת את זה בגלל הכוכב שלו ולא אני לא מתכוונת לליאור אשכנזי או לשלמה בר אבא.
      יש קסם בספרי ילדים ובסרטי ילדים אבל אני רמגישה שקצת משתמשים באותן נוסחאות ושוחקים אותן עד דק. ובכל זאת מבחינה אסתטית עולם האנימציה התפתח מאד

      • הלואי, אז לא היו יורדים ככה על כל ה"דתיים" גדלתי בבית של ניצש"ו אז היה להם אנטי, רק סיפורים של אימי על הווי רבני, מכל משפחתנו החדשה רק אני חשתי חסר גדול ואני כל הזמן מנסה ללמוד. כבר שנה שביעית מחש’ עי"ש

      • התכוונתי שכולנו מה שאנחנו גם בזכות חוויות הילדות שלנו.

        טוב שבבגרותינו יש הזדמנות להשלים את החוסרים.

      • מצחיק, לא הכרתי את ראשי התיבות האלה.
        אני קצת מתרחקת מזה עכשיו דווקא כי קיבלתי את זה במנות גדושות בילדותי אבל אני לא מרגישה מאויימת מזה. הבן שלי למשל אוהב לשמוע סיפורי תנ"ך.

  14. בפסטיבל המחולות שהיה לאחרונה בכרמיאל
    רוקדת באופן קבוע חבורת עיוורים וכבדי ראייה, זו השנה השניה שאני מצטרפת אליהם
    ומתרגשת איתם.
    שמעתי גם על 
    מסעדה אחת "בלאק אאוט" מסעדת חושך  שבה המלצרים  עיורים ומשרתים את הקהל במסעדה בחושך מוחלט.
     מעניין מה שכתבת.

      • זה אחרת כשהויתור על השליטה נעשה מתוך בחירה.
        כמו כן, הויתור על השליטה הוא אד-הוק ולא קבוע
        וזה מה שבונה את הפתיחות בעיניין זה.

    • אני נזכרתי בסרט על עיוור שהיה מצלם כל דבר. סרט אוסטרלי עם הוגו וויבינג בתפקיד העיוור.חושבת שקוראים לזה עדות עיוורת.

  15. שמעתי הרבה על המוזיאון הזה ועוד לא יצא לי ללכת. אני חוששת שקשה לי לוותר על השליטה ולסמוך על החושים האחרים. בטח אני אפחד.

    • חשבתי על זה שאנשים שחשוב להם מאד להשאר בשליטה דווקא חווים את החוויה בעוצמות אחרות.
      אני תוהה איך טוליו היה מסתדר שם.  יש לי הרגשה שגם הוא היה נלחץ מזה.

  16. הקושי הכי גדול שהיה לי במסלול הזה היה הסוף, כשאנחנו יוצאים לאור ומשחררים אנחת רווחה של יופי סוףסוף אור ואז אני קולטתשהמדריך בעצם ממשיך עם החושך !
    לקח לי הרבה זמן להשתחחרר מהרגשה הזאת.
    מטורף להמשיך עם חושך.

    המסעדה בתל אביב יפו מומלצת בחום.

  17. לכל אחד יש רגעים מכל מיני סוגים
    – למה צעקה עלייך הרופאה? אימטיגו זה קורה, מגירוד אפילו של עקיצת יתוש, זה עבר גם אצלנו

    • הרופאה הזאת היא טיפוס אבל מאד הערכתי אותה על האיכפתיות שלה.במובנים מסוימים אני מעדיפה את הגישה שלה על הגישה הגובלת באדישות של הרופא השני.

  18. אחח אנחנו הג’ינג’ים עם הטמפרטורה הבלתי נדלת שלא יורדת לעולם.

    את ואחותי שתי טיפות של אקמולי… אני חייב לקשר אותה לפה. אתן תמצאו נחמה מאוד גדולה אחת בזרועות השניה. אחוות ג’ינג’יות אמיתית.

    בהצלחה! ותשמרי על קור, (כי הריי לא סתם אמרו חז"ל) וגם על חיוך קטן.. אם לא בפה, לכל הפחות בלב- תראי איזה מתוק של ילד, מוצא נחמה בביתו שלו אף שאינו יוצא מעבר למפתן הדלת, ובו בעת בונה לו  בוב הקטן זירת תרחישים של ממש. 

    אני פשוט נמס מרוב אושר.

    • 🙂
      אוי אני מתה לחזור לצבע הג’ינג’י אבל השיער שלי לא קולט אותו טוב.
      ונולי הוא מצחיקול אמיתי אבל הכול במינון

  19. בחום הזה אפשר להבין למה לא בא לצאת מהבית. עדיף להישאר במזגן… אני לעומת זאת מוצאת עצמי יוצאת לעבודה כדי להיות קצת במזגן ולהתקרר…

    אתמול הייתי בהפגנה, (גם אני התחלתי להרגיש רע שאני לא שם) והיה נחמד. פתאום יש חילונים בירושלים. אפשר לדעת איפה הם מסתובבים במשך השבוע????

    • אני חושבת שבירושלים בפרט ההפגנה מאחדת מגזר מסויים למרות שהיא לא מגזרית בעליל.
      וגם אני מתפננת על המזגן בעבודה. השאלה היא מה קורה בין העבודה לבית. אתמול זה היה מכתי במיוחד בגלל פקק בלתי נגמר.

  20. ילד אחד בגן של האפרוחית הופיע עם גבס.  מה קרה?  שאלתי את אבא שלו.  הוא קפץ מטרמפולינה ושבר את הרגל, אמר האבא.  וואו, אמרתי לו, הילד בן שנה, כל הכבוד שעליתם על זה.  לקח לנו כמה ימים, ענה לי האבא.  הוא קצת בכה, אבל הם תמיד בוכים.  ואחרי כמה ימים, כשהנפיחות לא ירדה, הבנו שמשהו פה לא בסדר.
    אני בטוחה שגם לי היה לוקח כמה ימים
    מסקנה: גם הורים אוהבים ומסורים לא תמיד יודעים הכל.  נזיפות זה ממש לא במקום.  נו נו נו לרופא.

    מסיבת יום הולדת עם הורים וסבים זה אחלא (אני לא אירגנתי השנה כלום), ולא לכולם יש פנאי ואנרגיה להיות יצירתיים.  גם לי אין…

    אז בברכת "גם אני לא משהו, אבל אנחנו בכל זאת בסדר" אאחל לך קצת ויטמין D. 🙂

    • אני ממש לא יכולה לדמיין את עצמי מאבחנת שבר אצל ילד בן שנה. הם מדא גמישים בגיל הזה.
      תודה על העידוד 🙂
      שמחה לשמוע שיש עוד הורים שלא חוגגים בגדול.

    • <<אנחה כבדה>>

      מצד שני אני מההורים שיש להם פחות מה להתלונן כי יש להם גיבויים ועזרה. לא כולם בני מזל כמונו.

  21. כמה דברים לי אלייך.

    א. את לא כזו גרועה זה רק החום והלחות שגורם לך לראות דברים מעוות במראה.
    ב. ויטמין די גם לי חסר, הרופאה שלי אמרה לי שזה מכה של 3/4 מדינה למרות שיש לנו המון המון שמש, הרי שנים אומרים לנו להזהר ממנה.
    ג.מסיבה קטנה ואיכותית הרבה יותר שווה מבזבוז כסף ושאו אוף….
    ד. מה זה החיידק הזה???? לא רוצה להכיר אותו….. ולמה רופא נוזף, לא לעיניין גם ככה אנחנו לחוצים מכל שטות עםם הילדים.
    ה.דבר אחרון….
    אל תשכחי שכולנו מפרסמים וכותבים רק את מה שאנחנו רוצים לפרסם ככה שסביר להניח שיש עוד הרבה דברים שאנחנו לא כותבים, או שאולי כותבים עם חוש הומר….

    קבלי חיבוק עז לעידוד
    ליל מנוחה!

    • לגבי החיידק שלא תדעי אבל למדתי מזה שחשוב לחטא כל פצע ולו הקטן ביותר כי זה יכול למנוע את הברדק.
      החום הזה קשה. אני אמנם לא באוהלים אבל אני מרגישה שכל כח החיים ניטל ממני. צריכה ללמוד לשרוד במזג האוויר הזה כי הוא לא הולך לשום מקום.
      האמהות המשקיעניות  שאני מתייחסת אליהן נראות לי באמת מקסימות ואני מתפעלת מהיכולת שלהן ומהסבלנות שלהן. קצת השראה אולי וקצת תסכול. גם את אגב עונה להגדרה.
      תודה על העידוד יקירה
      ימים קרירים ונעימים

  22. אמא של אורי צודקת, אל תאמיני לכל מה שהאמהות ה"מושלמות" האלה כותבות.
    אולי לא נעים להם לכתוב דברים שלא בקונסנזוס האימהי ואולי חשוב להם לשמור על דימוי שלהם כלפי חוץ, את הרבה יותר אמיתית. לכל הורה יש רגעים כמו שאת מתארת. אני בטוחה שאת אמא נהדרת וגם בן אדם ולא רובוט.

    העיקר שיהיה במזל טוב ובבריאות.

    • הבעיה היא שאני מנסה לכתוב משהו אחר ויוצאים לי קיטורים מלוא החופניים. מרגישה קצת אשמה במיוחד מתוך הידיעה שיש אנשים שקשה להם פי כמה.
      את מקסימה בפירגון שלך . אני צריכה להפנים את הקול שלך בתוכי.
      ואיכשהו האימהות המשקיעניות שאני מדברת עליהן נראות לי ככאלה שבאמת עושות את זה בכיף לא כאיזה פוזה. לו זו הייתה פוזה לא הייתי טורחת לקרוא אותן ובטח שלא להתייחס.

  23. נראה רק טבעי לצאת מדי פעם מהכלים ולראות את הבבואה שלנו קצת עקומה. עוד לא תספיקי לומר רובינסון קרוזו וזה יעבור.

    • אני שונאת את התגובות העקומות שלי. אני יודעת שזה מצב רוח חולף ועדיין לא מצליחה להימלט מזה. מבאס…
      והפוסטים האחרונים שלך ממלאים לי את הלב במין חמימות (אבל טובה, למרות שקיץ פה). אני ממש זקוקה להרבה פוסטים כאלה ומאחלת לך שיהיו לך הרבה שמחות כאלה.

  24. לא יודעת אם זה מתאים לסיטואציה שלך…
    אבל הזכרת לי את זה…

    לקום מחר בבוקר
     עם שיר חדש בלב
    לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב
    לשמוע חלילים ברוח החופשית
    ולהתחיל מבראשית..
    [נעמי שמר]

    בהצלחה!

  25. כנראה זו עונה של קיטורים.
    כנראה החום משפיע על כולם כך.
    (אני קיטרתי מרות לפני פוסט אחד, ונכנסתי קצת לפרופורציות אחרי כן. וגם בזכות התגובות)
    אני מסכימה עם כל המילים המעודדות שקיבלת, שהן בעצם אמיתיות לגמרי.
    ובייחוד עם ההערה של אמא של אורי לגבי יום ההולדת.
    את הולכת להשקיע.
    לארח את המשפחה הקרובה. בשבילו.
    זה משהו נהדר.
    לא צריך זיקוקין דינור.
    הוא יהיה מלך החגיגה. ויקבל פינוק ואהבה ומתנות. גם מתנות.
    מה צריך יותר?
    לפני יום ההולדת של נכדתי (חמש) אמרתי לה ,שאלך איתה לחנות קסמים, ויהיה לה מותר לבחור כל מה שתרצה. הכל. ואחרי שלושה ימים הלכנו. לחנות של כל דבר בשקל. והיא רצה כמו שיכורה בחנות, ולקחה ולקחה ולקחה. צעצועים. תכשיטים. קשקושים. אני קניתי בהחבא שרביט וכתר.
    כל ההוצאה היתה כשלושים שקל. שקית ענקית של "הפתעות". היא היתה מאושרת. שעה בעולם אגדות. הכל מותר. מחיר כמו סרט קולנוע.

    • המשך

      ואחר כך הראתה והסבירה לאמא.
      ולאבא.
      ולסבא.
      וחזרה על ההנאה.
      לא מה שבעיניים שלנו, אלא מה שבעיניים שלהם הוא הקובע.
      ואני בטוחה שתהיה יום הולדת משמחת מאוד.
      פרגני לעצמך.

  26. סקרנותי התעוררה.
    אבל בשביל להבין או אפילו לנחש, אני צריכה להיר אותך יותר טוב.
    אז קראתי (ונהניתי) את "חודש יולי". ואני אקרא עוד אחורנית.
    ובכל מקרה, בהצלחה!

    • אני מאד שמחה שנהנית לקרוא אותי. כל תגובה כזאת גורמת לי לחשוב שאולי אני לא מספיק מעריכה את עצמי ודווקא עכשיו אני צריכה כמה שיורת הערכה עצמית.
      תודה 🙂

    • פה אני לא אגלה (בינתיים) בתקווה שיהיה מה לגלות בעתיד.
      אני לא טובה בלהסתיר דברים  וזה גם קשה לי נורא.

  27. אוי, אני כ"כ מכירה את התחושה שצריך לזמן לעשות את שלו… גם אני כמה חודשים מסתובבת עם רעיון בראש שאני רוצה להגשים, ויודעת שצריך לחכות "קצת" לפני שאתחיל להגשים אותו.

    בהצלחה 🙂

  28. החלמה מהירה לנולי.
    המצב אצלנו לא שונה ואנחנו עם שלושה קטנים בחופש כל כך גדול, ועם שתי הילדות שקיבלו אבעבעות רוח. כנראה שבאמת צריך לקצר את החופש. 

  29. אני דווקא רואה בזה שהוא ניסה לחפש מי שיעזור לו משהו מאוד מאוד חיובי. הוא גם לא התייאש כשהיו אנשים שלא עזרו. זה אומר שהיה ברור לו מה היה צריך לעשות, והוא התנהג כבוגר. בעיניי – את צריכה להיות גאה בו.

    וזה שמי שהשגיח אליו לא שם לב שהוא נעלם, זו כבר צרה אחרת… והיא אינה אשמתו.

  30. אני חושבת שאין ילד שלא חווה את החוויה הזאת של ללכת לאיבוד. שניה של חוסר תשומת לב או ריצה ספונטנית קדימה וזה יכול לקרות.
    אני מסכימה איתך שבסיטואציה הזאת הוא נהג נכון ובבגרות ומאד הערכתי אותו על זה.
    ויחד עם זאת נבהלתי. זה מאד קשה ההבנה הזאת שהילד שלי צריך לפעמים להסתמך רק על תחושות הבטן שלו עצמו כדי לשמור על בטחונו. זו המציאות, לא תמיד אהיה לידו כדי להציל אותו עם כל הרצון והצורך לגונן.
    אני חושבת שזה קשה לכל הורה ההבנה הזאת

  31. מפחיד, ילד שהולך לאיבוד זה הפחד הכי גדול שלי מאז שאחי הקטן (שהיום כבר בן חמישים פלוס) הלך לאיבוד בעצרת של יום העצמאות לפני שנים רבות.
    כל פעם שלקחנו את הילדים למקום הומה אנשים הייתי בהיסטריה כבושה ודאגתי לוודא שיהיו נקודות מפגש במקרה שהילדים ילכו לאיבוד והשגחתי עליהם בשבע עיניים, הורסת לכולם את הבילוי.
    מזל שהכל נגמר בסוף טוב.

    • זאת אכן חוויה מפחידה אבל טוב באמת להכין את הילד גם לאפשרות הזאת. 
      אני קצת משקשקת כי בקרוב ניסע לטיול בברצלונה ושם ללכת לאיבוד מפחיד יותר.

  32. אוי זו שאלה כל כך ענקית, אני גם כל הזמן מתלבטת בה.
    מצד אחד שיהיה ילד שמספר שמשתף שיודע לבקש עזרה.
    ומצד שני שלא ידבר עם זרים. שלא יפגעו בו חלילה.

    דוסו היא שיטה מקסימה, אצלנו בבית הספר עושים אותה וילדים אוהבים אותה,
    ומתחברים  אליה נהדר.

    ויחד עם זאת כל הכבוד לנולי שנהג בכזו בגרות בקש עזרה ולא איבד קור רוח.

    ערב נפלא!

    • הנחתי שתכירי את דוסו.
      אני חושבת שחשוב ללמד ילד להקשיב לתחושות הבטן שלו. אני זוכרת כילדה תחושות בטן מאד מדויקות לגבי אנשים. לא תמיד הקשבתי להן לצערי אבל כשלא הרגשתי נוח עם אדם מסוים הייתה לכך סיבה.
      נכון, שצריך ללמד ילד כללי זהירות ולא ללכת עם זרים אבל גם להיעזר בהם כשצריך.

  33. זה באמת נושא מסובך, כי הוא לא חד משמעי. מצד אחד לא רוצים שידברו עם זרים מצד שני לפעמים הוא צריך לבקש ממבוגרים עזרה, כמו שהוא עשה. לכי תסבירי מתי כן ומתי לא ולמי כן ולמי לא. אין לי תשובות.
    הבת שלי הייתה הולכת לאיבוד כי היא הייתה בורחת תוך שנייה. מה שאנחנו אמרנו לילדים אם זה קורה הוא לעמוד במקום ולא להסתובב. כי אנחנו נחפש אותם ואם הם עומדים במקום אחד בסוף נמצא אותם, אבל אם יזוזו ואנחנו נזוז יהיה יותר קשה להיפגש.
    בנוסף הייתי שמה בכיס של הבגד פתק עם השם ומספר הסלולרי שלנו, כך אם מישהו היה רוצה לעזור להם אז היה עליהם את הפרטים החשובים.

    • אני הולכת לאמץ את הכרטיס. זה רעיון גאוני.
      היא הייתה ילדה בעידן הסלולרי? 
      גם אני חשבתי שהאידאל הוא לעמוד באותו מקום אבל מצד שני נולי עם הביטחון העצמי המופרז שלו גילה בשלב די מאוחר שהלך לאיבוד. האו היה בטוח שהוא רץ קדימה ובהתחלה הוא חיכה להורים שלי ורק כשלא הגיעו הבין.

      • כאשר היא הייתה ילדה קנינו את הסלולארי הראשון שלנו, אבל כבר היו לפניכן.
        לפני זה לא היה לנו צורך. הם היו גדולים, כבדים ומגושמים והייתה רק חברת סלולאר אחת, פלאפון.

    • כאמור, באמת לא חסר איך. באתר של עיריית מודיעין יש פירוט על קווי התחבורה אבל מה, משנת 2009.

    • מה טוב בו? הוא עושה סיבוב ענק במודיעין ואז עוד סיבוב באיזורי פקקים בירושלים. שעה במקום חצי שעה זה הבדל מהותי

  34. גם אני חשבתי הרבה על עניין הללכת לאיבוד והעזרה מזרים.  החלטתי שכשיגיע היום לדבר איתה על זה, אני אגיד לה לחפש אישה מבוגרת, כמו סבתא.  נראה לי שהן הכי פחות מסוכנות…

    הגישה של תחושות בטן היא מצויינת ולא חשבתי עליה בכלל. 

    בכל נסיעה שלנו לחו"ל חששתי מה יקרה אם היא תאבד ותיפול לידיים הלא-נכונות.  זו מחשבה שמעוררת בי חרדה עצומה ושיתוק, ואני חייבת להזכיר לעצמי שהיא כאן איתי, ושום דבר רע לא קרה, והדברים הכל-כך רעים קורים לעיתים הרבה יותר נדירות ממה שמספרים לנו בחדשות.

    • קצת נשמע לי בעייתי לתת הנחיות מאד ספציפיות כי המציאות היא לפעמים שונה.
      חרדות הוריות זה דבר איום ונורא. כרגע למדתי להדחיק את רובן אבל מדי פעם הן מתעוררות.

      צריך גם מזל בחיים ולפעמים אין ברירה אלא לתת אמון.
      אני אדם שחלק מהאופי שלו הוא לתת אמון ואני לא מצטערת על זה למרות שגם טעיתי ונתתי אמון באנשים לא נכונים. יותר נעים וטוב לחיות ככה.

      • מה, באמת? דווקא הייתי שם עם אחותי לפני כמה שבועות, הקטנים ניהנו מאוד והיה ניפלא!

        מכל מקום אם זה יום חופשי בלעדיו זה לא באמת רלוונטי. 

        אני אומר פינוק עצמי/שופינג/מנוחה מצאת החמה (לא שלו) ועד צאת הנשמה (של כולם.) 

  35. קוסמטיקאית, פדיקור, מניקור, תספורת (אם הגיע הזמן). שופינג. פגישה עם חברה שככה לא יוצא להתראות..

    רביצה בבית: ספר טוב, השלמת פערים בסדרות השונות 🙂

    תהני, ותזרמי, אל תעשי בכח. גם לא לעשות כלום זה מעולה בעיני. מי אמר שצריך להיות יעילים?

      • אמא שלי השבוע התלוננה על הרעיון שלי לנוח בניו יורק. אמרה שחבל על הכסף, ולנוח אפשר גם בארץ…  פולנייה אמיתית זאת. אז אני על אפה וחמתה (למרות שהיא מימנה את הכרטיס) אנוח כמה שארצה בניו יורק, כי פשוט שם זה הרבה יותר כף!!! כמו בשיר של חוה אלברשטיין על לונדון.. "היאוש הרבה יותר נח בלונדון"

        אז תהני איך שבא לך.. 🙂

      • בינתיים את היום הראשון ביליתי בלארגן את הבית ולהשלים פערי כביסות אבל נהניתי והרגשתי חופש וזה מה שחשוב.

    • את כל כך צודקת!

      משום מה זה הזכיר לי קטע של קישון בו אמא של הילד אומרת לו שהוא חייב לאכול את התרד והילד עונה לה: "אבל אני אוהב תרד" והיא ממשיכה: "אתה תאכל את התרד או שתקבל עונש…"

  36. למזלם של הילדים היום יש כבר משקפיים עליזות וצבעוניות וזה לא בהכרח גורם להם להיראות רציניים מידי, ואפילו די קוליים

  37. הרי לכן קיימות מעשיות לילדים, כמו כיפה אדומה, הנזל וגריטל, פטר והזאב, ועוד, הם מפנימים את הזהירות מבלי לנצטרך להפחיד אותם. 

  38. נפלא שהוא מקבל את זה בקלות.
    בני קיבל את המשקפיים הראשונות שלו בכיתה ג’ וסבל מאד
    מהצקות של ילדי כיתה עד לידי כך שדרשתי מהמחנכת שיחה בנושא.
    יחס סביבתי מאד חשוב במקרים כאלה.

    • אני רואה יותר ויותר ילדים שמתחילים עם משקפיים בגיל צעיר. יש הרבה יותר מודעות ומעקבים.
      עם זאת אני לא יודעת איך זה יהיה בגן. בכוונה עשיתי לו את זה בחופש כדי שהמשקפיים יהיו עובדה מוגמרת כשיחזור לגן.

    • משקפיים עגולים וחמודים מאד עם מסגרת ירוקה.
      רק חמותי התבאסה שלא בחרנו מסגרת בהירה.

  39. נהדר!!!
    ילדים רוצים להדמות להורים שלהם וזה נפלא שבמקרה שלכם למבוגרים יש משקפים…
    אורי כל הזמן אומר שהוא מחכה שהוא יהיה גדול ויצטרך משקפים…

    והכינויים…
    אוי אני  לא מקנא בך.
    זה אכן סימן לבגרות..

    • זה הולך להיות רב מכר 🙂
      נולי כבר הציע גם לאייר את הספר (אני מהמרת על איור אבסטרקטי משהו)

  40. נפלא!!!
    אני אוהבת סיפורים כאלה, שאין בהם הגיון של זמן מקום אבל הם כל כך מקסימים!
    גם אנחנו זוכים בסיפור עם המון אבירים וסוסים…
    רק אצלנו אין שלווה של דייג. רק מלחמות.

    ערב נפלא!!!

    • מיהרתי להקליד את הסיפור כדי שלא אשכח אותו. הם אוצר אמיתי הסיפורים האלה.
      יום נפלא 🙂

  41. נולי יקר!
    יומהולדת שמח לך! הרבה שמחה והרבה כייף.
    אתה מורה נפלא לאמא ואבא!!!

    ולך ג’ולי יקרה!!
    מזל טוב על חמש שנים של אמהות.
    כל כך מרגש ונוגע ללב כתבת.
    מורה נפלא יש לך, ונראה לי שהוא עושה עבודה מצויינת,
    בללמד אותך להיות אמא.

    יום הולדת שמח לשנכם.
    נראה לי שאתם צוות מנצח!

  42. כתבת מקסים. מרגש וכל כך מדויק.
    לא מפסיקים אף פעם ללמוד והתפקיד שלנו כל הזמן משתנה עם הגיל של הילדים.
    יום הולדת שמח לנולי ולהוריו. מזל טוב.

    • אני מאחלת לעצמי שתהיה לי הפתיחות ללמידה הזאת. לא תמיד יש לי וההבדל מורגש.

      תודה על האיחולים

  43. בתי עם משקפיים מגיל מאד צעיר, אבל אצלה זה בגלל שהיא לא רואה מרחוק.
    היא שמחה איתם כי פתאום היא ראתה את העולם, ייתכן מאד שגם נולי שמח כי הוא לא צריך כל כך להתאמץ עם העיניים.

    • מאיזה גיל היא עם משקפיים?
      עכשיו נולי קצת פחות מרכיב אותם כי איכשהו למרות שחיזקו לו אותם הם לא יושבים מספיק טוב.

      • מגיל 7. אבל לפי המספר הגבוה שהיה לה כנראה שהיא הייתה זקוקה להם לפניכן רק לא שמנו לב לכך. היה לה מספר גבוה על ההתחלה. המורה אמרה לנו שהיא לא רואה טוב על הלוח ולכן הלכנו לבדיקה. היום יש לה מספר 7, אבל היא רוב הזמן עם עדשות.

    • ממש לא רק את.
      היו לי כמה שבועות מאד מדכדכים. צריך לזכור שגם הדכדוך זמני ולכן אני משתדלת לכתוב על הטוב.

  44. אני בעד תקופות חיוביות בחודש 😉 אבל חיובות באמת, כי אם יש את המבאסות, אז למה שלא תהיה קונטרה קבועה?

    לפעמים ספורט באמת נותן אנרגיות לכל השבוע. לא תמיד אנחנו שמים לב לכך שזה בזכותו

    • אני מעריכה במיוחד את התקופה החיובית הזאת כי היא באה אחרי תקופה ממש לא חיובית.
      ואז יש לי אנרגיות אפילו לעשות ספורט מה שמחזק את ההרגשה החיובית.

  45. גם לי הלך הדיסק בעבודה לפני כמה חודשים והדברים החשובים לעבודה היו מגובים, אבל הדברים הפרטיים  ה-"לא חשובים" ירדו לטימיון.
    בוכים יומיים ושוכחים, עד הקראש הבא.
    אז את הולכת לחגוג את רווקותך הזמנית? 🙂
    תעשי חיים מאמי

    • ומה שמדהים אצלי שלמרות אובדן הקבצים בעבר אני עוד לא למדתי לגבות.
      בינתיים זו לא כזו חגיגה ולא כזאת רווקות כי יש גם את נולי. אבל ככה בקטנה.לעשות דברים קצת שונה. לשבור תבניות מוכרות. יהיה בסדר.

  46. תחושת השחרור הזו כשהכל נעלם ואין באמת את מי להאשים… כנראה שמישהו צריך לעשות את המחיקות בשבילנו כי לבד זה לא ילך.

    ובעניין שבועיים לבד – תמיד יהיה לך הבלוג לקיטורים וגם לחוויות המעניינות!

    • אני מאד מקווה שהפעם לא איגרר לקיטורים. פשוט נמאס לי מהדפוס החוזר הזה בחיי: נסיעה-קיטורים-נסיעה-קיטורים

  47. מתרגלים לכל.
    בזמנו , עבודתו של בעלי דרשה נסיעות רבות ולפעמים ארוכות.
    התרגלתי לחיים שרוב החלטות אני מחליטה .
    אחר כך בני יחידי בגר ויום אחד החלטתי שאני מצטרפת לנסיעותיו (על חשבוני)
    ומאז כל נסיעה הייתה משותפת אפילו שעלתה לא מעט.
    למדתי הרבה מנסיעות אלו והכרתי עולם שונה והעיקר  בעלי ואני
    אהבנו את "זמן איכות" שלנו בחו"ל.

  48. לקחת ילדים לחו"ל זה בזבוז זמן וכסף.
    הם יהנו באותה מידה אם לא יותר מסתם טיול בשכונה. מה שחשוב להם ומעניין אותם שונה לגמרי ממה שמעניין מבוגרים.
    רוב הילדים יעדיפו מקדונלד על מסעדה מפוארת, משתעממים מנופים מרהיבים ונהנים יותר מגן שעשועים מאשר ממוזאון.
    הם יהנו בחו"ל רק כשיתחילו להתבגר ויהנו עוד יותר להשאיר אותנו בבית

    • אני איתך בעניין הזה.
      ובכל זאת היו לנו גם רגעים יפים והיה לנו הביחד.
      אבל אין את תחושת ההתאווררות הנפלאה של אחרי חופש.

  49. גם אנחנו מוצאים שהאטרקציה הכי מרהיבה לאפרוחית בכל טיולינו בחו"ל היא הזמן שהיא מבלה עם אבא ואמא.  כל השאר נחמד, אבל הרבה יותר כיף ללכת לפארק ולחזור הביתה למנוחת צהריים :-).

    אבל אם הטיול לחו"ל גורם לאבא ואמא לקחת פסק זמן ולהיות רק איתה, ומאפשר לאבא ואמא להרגיש שהם עושים משהו מיוחד, ולא סתם הולכים לאותו הפארק, אז כולנו הרווחנו.

    יפה שנהניתם ויפה שהיה מדהים 🙂 ובתקווה בבר-מצווה יהיה עוד יותר.

  50. טוב שלקחתם את נולי לחו"ל, כך לפחות אתם מבינים ושלמים עם כך שלחו"ל עדיף לנסוע בלי ילדים קטנים.
    ברצלונה, עיר מקסימה. נולי לא התלהב מהילדותיות המופגנת של גאודי?

    • דווקא לא הלכנו לאתרי גאודי.היינו שם בביקור הקודם ורוב האתרים היו רחוקים מאד מהמסלולים שלנו וחשבנו שזה לא יהיה שווה את הניג’וס.
      בטיול הבא אני מניחה.

  51. הייתי מוסיפה לטיפים:
    1. לשתף את הילד כמה שיותר
    2. לזרום איתו. כאשר הואעייף למצוא מקום מנוחה, כאשר הוא רעב שתמיד יהיה איזה נשנוש שהוא אוהב
    3. לזהות דפוסי התנהגות הרסנים בתחילתם, כשהילד מתחיל להתפרע להגיד לו: עכשיו חוזרים למלון. ההתנהגויות הקשות באו תמיד כשהיה עייף מדי.
    4. להוציא מהסיסטם את הצורך להספיק

  52. את יודעת, מאוד מעניין אותי לדעת איך נוליו היה כותב את זה. כלכך מעניין אותי עד כדי כך שאני מסוגל פחות או יותר לדמיין לעצמי איך זה היה כתוב. זה יכול היה להיות כלכך מצחיק.

    בכל מקרה, גם הפוסט שלך מאוד הצחיק אותי. ובאופן קצת יותר אישי- אני לא  זוכר בדיוק בן כמה הוא אבל אם בתור ילד בגיל 13 בקושי הצלחתי לזכור משהו מטיול הבר-מצווה שהיה עצום, אני בספק מאוד גדול עד כמה האירוע הזה יהיה משמעותי מבחינתו בשלב הזה.

    אמרת משהו מאוד יפה ומעלה שאלות למחשבה- 

    "זה מתסכל לגלות שלילד נסיעה לפארק הירקון ונסיעה לברצלונה עומדים באותה רמה."

    אני חושב שמכאן נובעת עיקר המחשבה שלי שטיסה לחול וביקור בגן ציבורי עומדים בקנה אחד. היכולת שלהם להעריך דבר כזה, בשלב כה מוקדם, היא כלכך קטנה ואולי אפשר שבלתי אפשרית כלל.

      • יואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

        אין, אני כלכך אוהב אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

        *מתרגש*

  53. ברוכים החוזרים.
    העיקר שאתם כאן בריאים ושלמים.

    נ.ב. האם את זוכרת שיש יום צוות של הספרייה ב-14.9? אנחנו מצפים ממך להשתתפות מלאה כמו בכל שנה. תצרי קשר ביום א’ עם המזכירה של הספרייה כדי לתת לה תשובה אם את באה או לא. שאלו אותי ולא ידעתי מה לענות.

    • אני באה, מצטערת שבכל הבלבלת שכחתי לענות למייל. יש לי אסיפת הורים באותו יום אז אני מקווה שזמן הסיום המשוער יאפשר לי לחזור.

  54. לייק!!!!!!

    כל-כך לייק שאני מיד עושה מנוי כדי לקבל את הימים הבאים עם כפית של זהב ישר לפה!

    נשאר לי טעם של עוד. 

    אחלה יום! 🙂

    • עכשיו סיימתי את החלק הרביעי.
      תודה על הרעיון לכתוב מנקודת מבטו את הטיול. זה רעיון גדול!

      • קרדיט בפוסט הבא!!! 

        ואחוזים!! אני דורש אחוזים!!  דיוידנד על כל פוסט וחצי על כל תגובה! 

        חחח

        בהצלחה~ אמתין פה לבאות בקוצר רוח.

        "למה המזוודות כן ואני לא?" הרגת אותי(!!!)

  55. בסך הכל נשמע שהיה די כיף לנולון…. האם לאבא ואמא שלו לא היה כל כך כיף?
    אני תמיד מדמיינת לי שגיל חמש הוא בהחלט גיל הולם להתחיל ליסוע עם הילדים ולדלות את העולם, ועד אז אני מסתפקת בביקורי חברים. אני כל כך מקווה שזה יתגלה כמנון במקרה שלי….

    • הייתי מגדירה את זה כיף לפרקים. מצד אחד ברצלונה ומצד שני ילד בן חמש שהיה יכול להתחבר באותה מידה לדברים דומים בישראל.
      במילים אחרות הייתי מחכה.

    • אני מאד אוהבת ספרים שנכתבים מנקודת מבטו של ילד.
      היו דברים שבאמת התפרשו אחרת מנקודת מבטו של ילד. למשל המלצר הזה נראה לי מאד נחמד ולנולי הוא נראה כמו נודניק. הוא לא הבין למה איש זר מרשה לעצמו לגעת בו.

  56. נולי,
    נראה לי שבסך הל נהנת מהטיול הראשון לברצלונה.
    האמת זו חוויה לנסוע לארצות רחוקות, ולהכיר ולראות אנשים חדשים.

    ולך אמא,
    מקסים….
    כתבת פשוט מקסים ממש כמו ילד מתאר…
    ואז… ואז.. ואז…

    שתהיה יופי של שבת!!!

    • חייבים. ולגבי תמונות אין לי כל כך זמן להוריד את האיכויות של התמונות ולהעביר לבלוג . אולי בעתיד.

  57. אני מגיבה כאן על כל הפוסטים הקודמים גם.
    כתבת נהדר. אני מתארת לעצמי שהארטיסט יהיה שמח.
    נשמע שהיה טיול מאד יפה וגם אני מחכה לתמונות.

    • מדי פעם יש בית קפה
      אנחנו לא עושים ממש טקסים של הדלקת נרות וקידוש.
      אבל אוכלים יחד ואני מבשלת טיפה חגיגי וזה נחמד.

    • אני חושבת שהעיקר פה זה להרגיש שזה לא יום רגיל
      פעם הייתי עושה לנולי אמבטיה מפנקת ביום הזה (בימים רגילים מקלחת) אבל בגלל בעיות המים הפסקנו את הנוהג לצערו

    • אני חושבת שמצאת אותי לא מעט פעמים עם לב מכווץ וערימת קיטורים.
      אבל משתדלת להרפות.

  58. זה היום שאני מחכה לו כל שבוע, מזמן החלטתי שהוא רק שלי ולא שייך לא לילד ולא לבעל ולא לטיפוח הבית.

  59. אצלי זה היה הפוך. אני רציתי ללכת עם המשקפיים כל הזמן, כי הפריע לי שאני לא רואה טוב, אבל אמא שלי לא נתנה לי. לא מסיבות של יופי אלא אמרו שמי שהולך כל הזמן עם משקפיים גורם למספר לעלות. אני לא יודעת כמה זה נכון, אבל גם היום אני שומעת טענה כזאת.

    כל הכבוד לנולי!

    • פעם האמינו בזה. היום הבנתי מהאופטיקאי שזה לא מזיק אם הוא כל הזמן עם המשקפיים אבל שזה לא הכרחי.

    • את זוכרת את המריבות שלנו היו על המשקפיים? זה מאד משונה לי שזה עובר כל כך חלק איתו.

    • גם עלי. רק שלאחרונה אין בו כל כך הרבה נינוחות בגלל שבית הספר מסתיים מאד מוקדם.

  60. אני מכירה ילדים שלא אוהבים לשהות  בצהרון,
     אבל מחוסר ברירה של ההורים הם שם
    ובעצם מדוע הם לא אוהבים להיות שם ?
     הרי משחקים שם רוב הזמן- לא?
    אולי השעות הארוכות מחוץ לבית מכבידות עליהם ?

    • נולי שונא את הריח בצהרון (אני לא הרחתי כלום . אוליז ה הריח של האוכל שהם מקבלים). אני מאד מבינה את הצורך שלו לסיים את יום הלימודים בשתיים ובמיוחד כשהוא רואה ילדים שעושים את זה.
      אני שוקלת לשלוח אותו בשנה הבאה לצהרון פרטי שמאפשר מסגרת ביתית יותר.

    • לצערי אני לא יודעת קטלנית אבל בברצלונה הצלחנו לקלוט כל מיני מילים.
      וקטלן כשם  משפחה זה אומר שכנראה אחד מאבות אבותיה מקורו בקטלוניה

  61. התרגלתי לנולי, עכשיו נצטרך לזכור ששינית.
    שם פרטי זה עניין מסובך, הרוב תמיד חושבים שההורים היו יכולים להחליט על משהו מוצלח יותר אבל למי יש כוח לשנות.

    • גם לי יהיה קשה לזכור. עניין של זמן.
      ואני מכירה היטב את המורכבות של להיות עם שם שאני לא אוהבת. בלי תחושה שאני יכולה להסתגל לשם אחר

  62. נן זה נפלא.
    הוא עדיין ילד. וזה מדגיש את זה.

    את מכירה את הספר "תגידי לי איך קוראים לך??"
    ספר ילדים חמוד חמוד.
    הפוסט הזכיר לי אותו.

    דש ובקר טוב לנן.

    • אני צריכה את הפוסטים האופטימיים כתזכורת לכך שלא תמיד עצוב ורע כי כשאני מדוכדכת אני ממש לא מרגישה ככה.
      שנה טובה גם לך יפה ירוקה

    • קשה גם לחיות בכלל. ובכל זאת כנראה שצריך להמשיך לעשות את זה. כיהודי וכאדם בכלל.

    • הם יודעים יפה מאד. שום דבר לא משפיע וכנראה שהתמונה הגדולה מסובכת יותר ולשום מנהיג אין אומץ לקבל החלטות כואבות.

      אני שמחה שאני לא במקום המנהיגים.

      אני חושבת שזה עגום מאד שנושאים כאלה מגיעים לתודעה של ילדים בני חמש אם כי בעולם יש ילדים שהילדות נשדדה מהם באופן יותר חמור.

      אולי בכלל אין דבר כזה ילדות מוגנת?

    • הלוואי שאני אמשיך להרגיש את האופטימיות הטובה הזאת.
      אני אוהבת את הסקרנות של לפני תחילת השנה. איזו מין שנה תהיה לי.

    •  שנה נהדרת גם לך
      גיליתי שאופטימיות ואינטואיציה הם בחינם אז אני נוטה להשתמש בהם

  63. זה מאד מרגש לראות שנולי כבר חלק מן החברה, אני מבינה את רצונינו כהורים להגן על ילדינו ולא לחשוף אותם לדברים כאלה, אבל מה לעשות אלה החיים, ואולי לא כדאי לפחד מהם

    • גם אני חושבת שזכיתי. הוא אדם מדהים. גם שנוי במחלוקת ולא תמיד קל להסתדר איתו אבל לי הוא ממש התאים.

    • אני נהנית מפגישות כאלה אבל הן קצת מביכות אותי כי לפעמים אני מרגישה שאין לי מספיק "קבלות" להציג. החיים שלי משתנים יותר לאט בהשוואה לאחרים. יש לי ילד אחד ואין לי תפקיד מרשים או מזהיר. אבל אלה הם חיי ובחירותי.

    • הוא לפחות לא רוטן ברוסית בהשוואה לעוזרות מסוימות.  סקרנית לנסות את חית המחמד החדשה

  64. זה מצחיק שהקטנטנים האלה חוזרים אחרי מה שאנחנו אומרים, ויודעים לקשר את זה כל כך נכון.

    שתהיה שנה נפלאה מלאה בכל הטוב.
    וכל מה שאתם צריכים ורוצים יהיה.

    חיבוק!

  65. מה לומר ? אחלה בן .בלי עין הרע .
    בקשר לאני צריכה שלך .
    אבא שלי היה אומר :צריכים    רק למות 
    כל היתר    זו בחירה .
    תבחרי יקירתי , מה שבא לך לעשות . כל פעם מחדש . מותר גם לשנות החלטות 
    האמיני לי , השמים לא יפלו .
     
    שנה טובה

    • במקרה שלי לפעמים הצורך והרצון מתערבבים יחד.
      התגגובה שלך מקסימה ומאד שמחה שהגעת אלי.
      רק טוב ובשורות טובות.

  66. כשהילדים שלי היו בגן היתה שם תזונאית שאמרה שילדים חייבים לאכול בשר לפחות פעם בשבוע. יש בבשר חומרים חיוניים שאין במוצרי מזון אחרים. ברזל זמין רק בבשר ויטמין B12 יש רק בבשר.

    • אני חושבת שכיום אפשר למצוא גם תחליפים מהצומח אבל זה עדיין לא אומר שהילד יאהב אותם ומדובר בטרחה לא קטנה. בינתיים ננצל את זה שהאידיאולוגיה לא מגובשת ואחר כך נשבור את הראש.

      • עד כמה שידוע לי אין תחליפים מהצומח. נשים בהריון שמחליטות להיות צמחוניות עם כל התחליפים הידועים סובלות מאנמיה קשה. היתה אצלנו בעבודה אחת כזאת שכמעט התפגרה בגלל צמחונות בהריון ונאלצה בסוף לאכול בשר. יש אמנם צמחים שמכילים ברזל אך הוא לא זמין. אין שום צמח שמכיל B12

      • במקרה הזה נכנסות כמוסות הויטמינים השונות אבל ברור שזה לא אותו הדבר. נראה לי שכמעט כל אחד צריך תוספים ממשהו בגלל שהכמות שמקבלים באכילה לא מספיקה ולפעמים לא נספגת.

  67. אהבתי את העצה של נן אימוץ חובה.

    ורובוט רצפות – בבקשה תעדכני אחרי כמה שימושים, כי אם זה מוצלח, אני רוכשת לעצמי אחד במהירות האפשרית

  68. גם אני הייתי צמחוני תקופה מסויימת בחיי. דווקא בהמהלך השרות הצבאי. החיספוס הצבאי הוביל אותי לכיוון של רכות וחמלה. כעבור כמה שנים תקפו אותי געגועים עזים
    לטעמו של בשר עסיסי ואז נפלתי בדרגת המוסריות שלי.

    • אני הייתי צמחונית בערך מכיל 11 עד גיל 23. אז נסעתי לדרום אמריקה ושם אחרי חודש לא יכולתי יותר. יצאתי משם עם אנמיה קשה כך שלא נראה לי שזה היה צעד כל כך מוטעה בשבילי להפסיק עם הצמחונות.

    • לא מדוייק. כשאני ממשיכה את היום לתוך הלילה המציאות מכה בי ביום שלמחרת.
      כשאין יקיצה טבעית כדאי לא לישון מאוחר מדי.

  69. נדמה לי שהתנצלות היא תמיד ממקום של בגרות, מודעות, וכוח ועצמה רבים. לא הייתי נבהלת מכך. תמיד יש מקום שאפשר לראות בו גם את הצד השני, וזה יפה ומבורך.

    • ברור לי שלא הייתי רוצה להגיע לקצה השני של לא להתנצל כשצריך אבל הייתי רוצה את החוכמה לראות מתי התנצלות תורמת ומתי היא בעיקר מחלישה.

  70. זה דווקא יפה שאת מודעת לזה, והתנצלות שבאה ממקום של הכרה בטעות ורצון לשפר ולהתקרב, היא מעולה ואין לך מה להתנצל על ההתנצלות 🙂 לגבי המקום הקטן שאת מרגישה שאת בו לפעמים ולדעת מה מגיע לך – אני חושבת שזה משהו שצריך ואפשר לעבוד עליו. וזה חשוב, אז בהצלחה 🙂
    וגם אני מהמתנצלות, ולפעמים אני פוגשת אנשים (גברים בעיקר) שלא יודעים להתנצל וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.

    • לי קשה מאד עם אנשים שמתקשים להתנצל ולהודות בטעויות אבל הייתי רוצה לזוז קצת בסקלה ולא להיות תמיד זו שמתנצלת.כמובן שזה דורש הרבה עבודה נפשית.

  71. אהבתי מה ששמעתי אתמול בערוץ 11 עם דב אלבוים: שסליחה היא אפשרות לחיות עם העבר שלך, שמחילה – מהמילה מחול, (ולא זחילה במחילה, כמו שחשבתי)  ושכפרה – זה לעשות משהו ’במקום’ (אם הבנתי נכון. אבל אינני זוכרת את שמו של הדובר ששוחח עם אלבוים בסירה, חבוש הכיפה הלבנה והזקן שהיה פעם ב’חיפושים’ בהודו)

    • זה באמת יפה. זה מראה שהרבה דברים בחיים ניתנים לתיקון  בצורה מסוימת. כמובן שאני מתייחסת בעיקר לטעויות האנושיות הרגילות שאנשים עושים ולא לדברים קיצוניים.

    • אני כן בעד להתנצל כשצריך אבל לא כשלא צריך רק כדי לרצות ובשם ההרמוניה. לפעמים יש בזה הגזמה.

  72. אני לא יודעת אם זה ריאלי, אבל אם תציבי לעצמך אבני דרך כאלו, אז בוודאי שתצליחי יותר מאשר בלעדיהן. אולי יקח עוד יום, פחות יום, אבל תצברי כמויות נאות של ספרים. בהצלחה רבה!!!

    • אני מרגישה צורך לתחום ולמסגר  פרקי זמן כדי לבצע דברים.
      מאמינה שאני יכולה.
      בהצלחה גם לך עם הריצה. ההתמדה שלך מעוררת  אצלי הערכה רבה.

    • אפשר להצטרף ובכיף.
      אני מקווה שהקריאה שלי תהיה ממוקדת ויסודית יותר.
      ואני מוצאת את עצמי קוראת יותר מדי ספרים במקביל.

  73. גם הנכדה שלי מתמודדת הרבה עם נושא המוות. היא בת חמש.
    בעיני זה מאוד טבעי (כי אין לה סבא וסבתא מצד אביה).
    וזה מאפשר לשוחח איתה על מוות. היא מספרת מה מציק לה, ומקבלת תשובות מרגיעות. מרגיעות, שהמוות הוא חלק מהחיים, ושאנשים מאוד מבוגרים וזקנים מתים מתישהו. שזה טבעי. עצוב אבל טבעי. ואם, לרוע מזלה, תיתקל במוות שלא בעיתו, אפשר יהיה להתמודד עם העובדה הזו כשתגיע..

    • ככה בערך גם אני מעבירה לו את הנושא.
      אני חושבת שזה הגיל בו הם מתחילים לגלות את מגבלות העולם.

  74. בדיוק על זה דיברנו היום, מה שכן אני חושבת כמה מדהים ששימחה כזאת כאילו ממלכתית כן משפיעה על החיים האישיים הקטנים שלנו, ודרך אגב, אני עדיין מצפה מנעם חיוך רחב, דומה לזזה של אביבה

  75. גם ספר בשבועיים זה מעולה. חלה ירידה דרסטית בכמות הספרים שאני קורא. הספר האחרון שקראתי היה "אדום החזה", ספר מתח מעולה ואחד לפניו "תש"ח" של יורם קניוק. פעם הייתי קורא את שני הספרים הללו בשבוע או פחות. העניין שאני עדיין קורא מהר יחסית, אבל לא מוצא זמן לשבת ולקרוא בפועל. טוב שיש טיסות. 🙂

    • אתה ממליץ על אדום החזה?
      בינתיים אני רואה שלא קל לי לעמוד בו. זמן קריאה ללא הסחות הוא נדיר.

  76. ספר בשבוע נשמע לי מאוד יומרני… צריך משטר פנימי מאוד גבוה יכול לעבוד לתקופה מסוימת, לא יותר משנה להערכתי.

    רק התחלתי לקרוא את רשימת המומלצים – וכבר מצאתי שדורון נשר וירמי פינקוס מסקרנים אותי. מה שאומר: עדיף להתרחק מהמשך הרשימה, אחרת אצטרך לצאת לחופשה של חודשיים

    • לגבי הרשימה לגמרי!
      בינתיים הצלחתי ספר בשבוע אבל ספר צ’יק ליט קליל כנוצה שאני לא מצליחה ממש לכתוב עליו.
      עכשיו אני קוראת את "החלילן" של ג’ודי טל והוא יפה ובא לי טוב.

    • אני אכן שמחה שבשלב הזה אנחנו יודעים שכנראה שיש לו את הליקוי (אם זה לא המקרה אז רק הרווחנו יכולת התארגנות) ולאט לאט נלמד את הדרכים להתמודד יחד.
      אבל בהחלט זה חוסך שנים קשות בבית הספר.

  77. בגיל כזה עדיין לא מאבחנים. כשיתחיל כיתה א’ רצוי מאוד לעקוב אחר המוסחות שלו ולקראת כיתה ב’ על פי הצורך כדאי לקחת לאיבחון דידקטי וגם פסיכולוגי.
    אני מניח שהוא לא היפראקטיבי כך שאם הוא יאובחן כבעל הפרעות קשב וריכוז זה יהיה ADD ולא ADHD . אל תדאגי, זה לא כזה נורא. תראי איך עם השנים למדת לעשות כל מיני מעקפים על מנת להתמודד עם הלקות.
     

    • לגמרי ADD ואני בהחלט יכולה להגיד some of my best friends
      אני דואגת כי אני אמא אבל במקביל אני יודעת שנתמודד אם וכאשר.
      הבנתי גם מהגננת שלא מאבחנים בגיל הזה.הוא תחת מעקב בבית ובגן.

  78. הכי חשוב זה לדעת שלא הילד אשם או עצלן או רוצה לעצבן אלא שמדובר במשהו שאין לו שליטה עליו. מכיוון שאת מכירה את התופעות מעצמיך בטוח תוכלי להזדהות איתו ולעזור לו למצוא כלים להתמודד עם הקשיים.

    • ולמרות שגם אני הייתי כזאת האשמתי אותו לא פעם בעצלנות.
      אנחנו הכי מתקשים לקבל בילדים שלנו חלקים שדומים לנו.
      אבל עכשיו עם במודעות והזכרונות שצפים אני מאד משתדלת להתנהג אחרת.

      הוא בטח ימצא דרכים אחרות להוציא אותי מדעתי וזה תפקידו 😉

  79. ג’ולי יקרה,
    מודעות והכוונה לליד עושה פלאים.
    הם בסופו של דבר לומדים להתארגן, לומדים לסיים משימות.
    אם תרצי בשמחה אתןלך כל מיני טיפים.
    חבקי אותו חזק, חיבוק של תמיכה עושה טוב בלב לשני הצדדים.

    יום נפלא!

    • אני חושבת שזה חלק מהיתרונות במצב.
      אמנם למדתי שיטות כדי להסתדר אבל אני עדיין לא במצב האופטימלי.

  80. מעולה שאת מודעת כבר מגיל כזה ומוכנה להתייעת ולטפל במידת הצורך. אני בטוחה שביחד תתגברו על הקשיים האלה 🙂

  81. ממה שאני זוכר הגיל של נולי הוא אותו גיל של הבת הבכורה שלי. אבל בניגוד למה שאמרו לך לנו אמרו שאפשר לאבחן בגיל הזה. בנוסף, הבת שלנו מקבלת בגן שעות חינוך פרטניות ממורה שבאה בדיוק בכדי לעזור לתלמידים עם קשיים. כך שהייתי מציע לך לבדוק בשנית את דברי המורה ולבדוק אפשרות להיעזר במורה שתתן שעות פרטניות במסגרת הגן.

    • תודה על התגובה  שלך (מעריכה אותה במיוחד בגלל הקונטקסט של הפוסט שלך), אני אבדוק את זה אם כי יש לי עדיין משהו שעוצר אותי סביב העניין. אני רוצה לתת לו קצת זמן להתמודד ולראות שזה לא קשור  למעבר לחטיבה הצעירה. (הוא בן 5). הבנתי מגננת אחרת שעובדת איתי ומאד מנוסה. שהמוסחות הזאת אופיינית להרבה ילדים.

      איך בדיוק הולך תהליך האבחון?

      • הם אכן באותו גיל.
        אנחנו לא עשינו לה אבחון, אלה שזו הייתה התרשמות של המורה שלי ושל אשתי (שגם היא מורה), והחלטנו לוותר בשלב זה על אבחון מסודר וללכת ישירות לכיוון קבלת סיוע על ידי מורה פרטנית בגן. זה מאוד עזר לילדה והיא התקדמה במהירות מרשימה.

        אבל אני כן יודע שיש אבחונים בגיל הזה כי צפיתי בזה בתוכנית משפחה 10 בערוץ עשר שדנו בנושא הזה .

      • אני יודעת שבחלק מהמקומות עזרה פרטנית תלויית אבחון.
        אני אזכור בכל מקרה שיש את האופציה הזאת.

    • רק שלא ברור אם זה היה עכביש ואיפה הוא נעקץ. החשוד העיקרי הוא ארגז החול שהם מתפלשים בו על בסיס יומי.
      והוא מרגיש מצוין כמו שילד אחרי יומיים חופש עם אמא יכול להרגיש. אבל תודה 🙂

    • בעיני זה מראה על איכפתיות גדולה.אני מעדיפה זהירות יתר מצידה .
      מה שכן עד התגובה שלה לא חשבתי שמדובר במשהו רציני ואחר כך הרגשתי אחרת.

  82. באמת שאלתי את עצמי איפה את ועפרה חשבה על מחלה. היא צדקה.
    מסכן הילד, אני ממש מצטערת לשמוע שיש לו נטיות אלרגיות.

    טוב שאת גם רואה את הצדדים החיוביים של המקרה הזה.

    אכן לא בכל מקום יקבלו בהבנה העדרויות בגלל מחלת ילדים. גם את זה צריך לקחת בחשבון כאשר את מהרהרת על תנאי העבודה שלך. אני הפסקתי בגלל זה לעבוד כאשר ילדיי היו קטנים.

    רפואה שלמה לספיידרנן (גדול השם החדש שלו)

    • רציתי לאסוף את הברקודים, באמת שרציתי…;)
      והוא אכן בעל נטיות אלרגיות קלות כמו אמא שלו כלומר האף סתום והעיניים קצת אדמומיות מסביב כל עונת מעבר ובישראל הרי כל העונות הן עונת מעבר.
      בחיי שעדיין אין לי מושג מה היה שם עם העקיצה אבל הרופאה שיערה ונתנה טיפול נכון ואת זה אני מסיקה כי המצב משתפר .

      עם או בלי קשר היה לנו ממש מהנה יחד. מתיש ומהנה.

  83. אצלנו זה הרבה פחות מצליח לאימהות. הציפייה מהן שיגיעו תמיד. ילד חולה? בשביל זה יש סבתות. או, לחלופין, האימא עובדת מהבית. מי שלא עושה זאת מרגישה אשמה עוד לפני שהעירו לה.

    • יש הרבה מקומות עבודה כאלה, וזה עצוב כי בסך הכול כשיש ילד זה טבעי לגמרי שלפעמים הוא יזדקק להורה גם בשעות העבודה.
      אני חושבת שמקום עבודה צריך למדוד עובדים לפי התפוקות שלהם ופחות לפי הנוכחות הפיזית שלהם. במיוחד כשהיום אפשר לעבוד גם מהבית ברוב המקצועות.
      הבשביל זה יש סבתות היא תפיסה בעייתית. לסבתות של היום יש הרבה עיסוקים  ולא מובן מאליו שהן תהיינה זמינות.

    • הייתי די משועשעת מהעניין וחשבתי כמה טוב שבני אדם במצוקה יודעים לעזור לעצמם. אין יותר מדי כאלה והמצוקה שלה נראתה לי אמיתית.

  84. אולי באים מלמעלה להגיד לך שהתחושות הטובות לא צריכות להיות תלויות בחפצים. אם כבר "רוחניות", אז עד הסוף.

    המשיכי להרגיש טוב ולגבי השאר "כפרה" יקירתי.

    • ברור שהחפץ הוא אמצעי אבל הוא יכול להיות גם תזכורת למשהו. לא ברור עדיין למה. אולי שאני צריכה להיות אקטיבית יותר כדי שיהיה לי מעניין.

    • אני לא ממש מצטערת כי לפעמים אני מרגישה שדברים פשוט צריכים לקרות וכנראה שהייתי צריכה לשלם מחיר מופקע כדי להרגיש שאני עוזרת לה.

  85. אני לא בטוחה שצריך לצאת מגבולות האני ולכתוב משהו עם ערך מוסף. האני שלך מעניין, ומי שמתחבר, ומי שמזדהה, או לחילופין מי שממש לא מזדהה ומי שממש חושב ההיפך – לומדים, חווים, משתתפים בחוויה שלהם דרך שלך. זה ממש ממש מה שצריך וכדאי לכתוב לדעתי.

    וכדאי אולי שתשני קצת. וקצת שוקו חם יכול לעזור גם כן.

    • עקרונית את צודקת. כתיבה טובה האי כתיבה שיוצרת הדהוד אצל הקורא שמוצא את עצמו בחוויה שלך.

      אבל לפעמים אני משעממתת את עצמי ויש לי תחושה (אולי כוזבת) שפעם כתבתי יותר טוב.

  86. מזדהה מאוד עם חוסר הרצון לבשל, ובכל זאת חייבים כי כשיש שלושה בחורים רעבים בבית אין ברירה.
    צריך אוכל בשפע ובגדים נקיים ורמת ניקיון סבירה, מתחשק או לא
    התאומות ספר מרתק וחביב מאוד, קראתי לפני כמה חודשים ואהבתי.

    • אני תוהה איך המחברת הצליחה ליצור דמויות בבעלות עומק רגשי ומצב מיוחד כל כך.

      בסוף אחרי הקיטור היו לי דווקא הספקים מטורפים בסופ"ש ואפילו הספקתי להחליף סוף סוף לארון חורף.

      (ושמתי לב שכשאני עובדת אז גם טוליו עושה יותר וזה מצא חן בעיני)
      שבוע טוב

  87. השורה האחרונה כל כך מוכרת,
    אבל אז מגיע החיוך והחיבוק של הילד שלך וממיס אותך
     ואת שוב רוצה את הביחד…

    (עם הגיל למדתי להנות מהבישול, מה שמבאס זה הצורך לנקות כל הזמן את הבית…)

  88. ספיידרנן…. צחקתי!  מסכנון קטן.

    כיף כזה מקום עבודה אנושי וחם.

    אגב, אצלנו נשיכת עכביש יכולה להגמר בהרבה יותר גרוע מסטרואידים.  אז יצאת בזול מבחינתי, וכל הכבוד שטיפלת בזה מהר.

    • האוזן שלו נראתה כמו ש ל אחד הגמדים של שלגיה.
      אני מתארת לעצמי שאצלכם יש עכבישים ארסיים מאד.
      ובאמת אני מאד מעריכה את הסובלנות של מקום העבודה שלי ואת ההתעניינות.

  89. אומרים שמשהו בתאורה החלקית של החורף משפיע לפעמים לרעה על מצב הרוח של אנשים.  אבל בשבוע הבא אני חושבת שיש סיכוי שהשמש תצא ממחבואה ותרגישי טוב יותר.

    איך שלא יהיה  –  נראה לי שאת דווקא כן יודעת לספר את סיפור חייך ואת הסיפור של נולי,  שיוצא לעתים קרובות מתוק ומלא חוכמת חיים וכיף לקרוא אותו.

    • ברור לי שחלק מהתחושה זה הורמונים ומחסור בשמש.זה מוזר שלמרות הידיעה הקושי נשאר אותו קושי.
      ותודה על הפירגון. 🙂

    • נולדת בדצמבר ובבלגיה כך שזה באמת מפתיע אותי. אולי לכן המשיכה לאילת 😉
      ולגבי הכתיבה זה קטע סובייקטיבי. אני כותבת הרבה על החוויות הקטנות בחיים אבל לפעמים מרגישה יותר מדי במקום הקטן הזה.
      שבוע טוב

  90. היי ג’ולי,
    תארי לעצמך שאת היית חיה באיסלנד או בפינלנד למשל?
    אז נכון שהורמונים מסויימים מופרשים על פי אור וחושך אבל 
    זה עדיין לא אומר שענני קדרות ורוחות קרות מובילים לדכאון.
    אם את אוהבת לספר סיפור ורק מחפשת את הדרך לעשות את
    זה בצורה טובה אז אני יכול להמליץ לך לעבור קורס לכתיבה יוצרת.
    יש כזה בבית אריאלה בת"א אבל אני בטוח שיש גם בעוד הרבה מקומות.
    התעודדי יקירתי 🙂

    • כשאגמור עם הקורסים לגמול השתלמות קורס כתיבה יוצרת בהחלט בתכנון.
      אם הייתי חיה באיסלנד או בפינלנד הייתי מהגרת לארץ חמה יותר (ספרד?) או לחילופין נכנסת לאחוז המתאבדים הגבוה…
      סתם סתם… לא להיבהל.
      שמעתי אגב שיש גם שיטות טיפול באור לדכאון חורף.

  91. את כותבת מצוין ג’ולס, דיברת מגרוני!
    ביום שישי הסתובבתי בבית מיואשת, מכל פינה חיכו לי ערימות של דברים לטפל בהם ובמקום לעשות משהו הצלחתי רק לבכות מתסכול..
    קורה, עובר.

  92. איזה קטע.
    בדיוק גם אני כתבתי על כמה אני מתקשה עם עבודות הבית (או יותר נכון, כמה התקשיתי).

    בכל מקרה, אני מאחל לך שההרגשה שלך תשתפר.
    אני חושב על זה לפעמים… ההרגשה שלנו "מחורבנת", כפי שאת מכנה את זה, כל כך הרבה פעמים… זה בסוף גורם לאנשים שמסביבנו לזכור אותנו ככאלו מרחוק. ואני לא הייתי רוצה שיזכרו אותי ככזה. זה נכון שזה בלתי נשלט, אבל הייתי רוצה לשדר למי שחי בסביבתי דברים שונים. שאני אדם יותר שמח… שככה ייזכרו אותי. לא?   😉

    • בני, הזדהיתי עם כל מילהש כתבת. ואני מאד משתדלת שיזכרו אותי כאדם שמח.חבל שאני יותר מתאמצת להיות נחמדה כשאני לא בסביבה המשפחתית שלי.
      אבל אני מקווה שבכל זאת הרגעים הטובים גוברים על הרגעים הרעים.

      אני יכולה להגיד לך שכילדה אמא שלי הייתה מאד לחוצה  מסיבות אובייקטיביות ובכל זאת רוב הזכרונות שלי מילדותי איתה הם זכרונות טובים. ולמרות הטעויות שהיא עשתה במהלך השנים (ומי לא עושה טעויות) אני חושבת אותה לאמא טובה ושמחה עליה. כנראה שהטוב גובר על הרע.

  93. גם אצלנו החלוקה במשימות הבית היא כזו, וזה מאוד לא יעיל, כי המון דברים נשארים מוזנחים במשך זמן רב. עד שאין ברירה, או עד שיש מבקרים שחשוב לנו מה הם יחשבו על הבית שלנו

  94. יעיל זה לא אבל רגוע זה כן.
    ברצינות, יש נושאים הרבה יותר טובים לרבים עליהם מאשר סדר וניקיון…

  95. ואגב מבקרים פחות שמים לב לבלגן שלך. הם שמים לב לבלגן שלהם וחושבים מה את תגידי על זה.

    •  וואי הרגת אותי עם  אחמדינג’ד. לדעתי הוא יכול להתגייר להתנצר ולהתאסלם חזרה. טיפוס הפכפך.

      הוא פשוט ממש טוב. קשה לי להסביר את זה אבל יש לו טכניקות, יש לו יד קלה והתוצאה יפה ומחזיקה מעמד להרבה זמן.
      אה והקפה טעים. לא סיבה ראשונה במעלה אבל עדיין

    • אני כל הזמן נכנסת ויוצאת מהמקומות הרעים. אני לא בטוחה שאני תמיד יודעת אבל המציאות דינמית ומשתנה.
      חיבוק ענק. ותודה ענקית  על המייל. קיבלתי ולא עניתי עדיין פארשית שכמותי.

  96. חמוד, הנן הזה   😉

    אני תמיד עושה הליכות כדי להירגע.
    כנראה שזה ממריץ את הדם, מביא חמצן למח, וגורם למחשבות קצת אחרות…

    אבל אני לא כותב לעצמי מחשבות ביומן. זה נראה לי חסר טעם.
    רק אם אני מרגיש שאני יכול לשתף מישהו אחר – אני עושה את זה.
    אחרת, זה נשאר בדיאלוג הפנימי.

    אני מקווה שהתספורת יצאה טוב…    😉

    • התספורת בעוד חודש.
      הליכה זה נהדר.
      וגם הכתיבה.א ני חושבת שטוב להוציא רגשות שליליים גם אם זה נשאר במקום חסוי וסודי ץ אםשר אפילו לקרוע אחר כך את הדף.
      יש משהו מצונזר בכתיבה שלנו לעיני אחרים.

  97. איזה כיף לשמוע דברים כאלו מהבן שלך – תענוג צרוף.
    מקווה שתתמידי עם הצעידות. אני מתמיד עם הריצות
    פעמיים בשבוע – כל פעם 10 ק"מ במהירות של 52 דקות.

  98. ושוקולד …יותר טעים…
    טוב, לא פייר, אני אוהבת מתוק אך לא מכורה…אז אשתוק
     ואוסיף שירקות/פירות זה עדיף.

    כתבת יפה 🙂

  99. אני לא אכלתי ירקות מאז גיל 3.
    אני מאד לא אוהב את הארומה והמרקם שלהם.
    וגם לרוב אני לא אוהב את הטעם.

    בכל אופן, אני תמיד קורא על הבעיות שלכם ואף פעם לא מרגיש הזדהות כי אני מרגיש שהנושא רחוק מאד ממני. אני מאד אוהב לאכול (בעיקר דברים חדשים), אבל אני לא מרגיש שאני אוכל יותר ממה שאני צריך מתישהו.

    תרגישי טוב   🙂

    • כידוע אתה ממש לא חייב לאמץ את הבעיות שלי או להזדהות איתן 😉
      וזה מצויין שאתה אוהב לאכול אבל יודע מתי לעצור.
      ולגבי הירקות זה מאד בריא אבל אני מכירה כמהש לא מסוגלים לגעת בהם. כדאי שתבדוק שלא חסרים לך ויטמינים (שניתן כמובן להשלים באופן מלאכותי)

  100. אני מאד מזדהה עם הפוסט הזה. תמיד שרע לי אני מוצאת נחמה באוכל.

    לגבי הירקות, יש לי משהו מצחיק לספר לך. זיס מנסה לעזור לי להרזות ולכן מכין לי סלט לקחת לעבודה. משום מה, כאשר אני גומרת את הסלט אני עוד יותר רעבה. סיפרתי את זה לבנות בחדר ואז פ’ אומרת: "בטח לא משביע, ידוע שסלט פותח את התיאבון!". זהו, אז גם סלט ירקות זה לא פתרון מושלם.

    • אצלי זה גם כשרע וגם כשטוב.
      והקטע של הסלט די נכון. גם טוענים שכמויות של ירקות מרחיבות את הקיבה.
      אבל עדיין אני אוכלת סלט כי זה בריא ולשם שינוי ירקות זה דבר שגם טעים לי למרות שהוא לא משמין 😉

  101. יאללה ,איך אני אוהבת את הציורים האלה מהספרים הישנים.
    אוהבת שגם החיות נאנשות או מואנשות..

    את הבעות הפנים.

    מקסים.
    ושוב, את כמו מתארת אותי בכל פוסט שלך.  אז אני סותמת.

  102. מתי מאבדים את התעוזה את שואלת?
    אחרי שהחיים והאנשים נותנים לך אכזבות ואת לומדת להיות זהירה.

    כמובן שזה גם עניין של אופי. אני רואה את זה אצל הבת שלי, אין לה פחד ואני לעומת זאת נולדתי פחדנית.

    • אני לא חושבת שאת פחדנית.  פחדנית לא הייתה עושה את כל מה שאת עשית כולל הקמת המשפחה העליה לארץ והטיפולים. ואת גם אדם שלא חושש להגיד את דעתו וזו תכונה שאני מאד מעריכה אצלך.
      מה שכן גודלת ע"י הורים שחוו איום קיומי וזה בטח השפיע במשהו על ההתנהלות שלך כילדה.
      בתך בורכה בכך שגדלה במקום אחר ובתקופה אחרת ואולי היא דומה לך ביותר דברים ממה שאת חושבת.

  103. הילדה שם נראית לי מבועתת מן האפשרות לפגוע באווזים.
    לי יש ניסיון מר עם אווזים מציקים שרדפו אחריי ואפילו קצת ניקרו אותי.
    יוצא לך לרכב על אופניים מדי פעם? 

    • אני דווקא חושבת שיש לה משהו מאד הרפתקני בהבעה שלה. ניסע ונראה מה יקרה.
      אולי היא קצת מופתעת לקבל פתאום את עדר האווזים.
      לצערי אני לא רוכבת . לא התקדמתי ברכיבה מעבר לרכיבה עם גלגלי עזר כך שאני  לא יודעת לרכוב על אופניים של גדולים.
      (קצת מביך להודות בזה, אני יודעת)

  104. לא כולם מאבדים את התעוזה אבל אחרי כמה נסיונות וכמה כשלונות חושבים כמה פעמים אם רוצים לחוות כשלון צורב נוסף.

  105. אני רוצה דווקא להתייחס לשווה בין שתי התמונות.
    בשתי התמונות יש תיאור של אנשים בדרך.

    את מרגישה שחלק מרכזי בתיאור הבלוג הזה הוא תיאור של איזושהי דרך?

    • לא חשבתי על זה אבל זה רעיון ממש יפה. אני מניחה שהבלוג הוא תיעוד של דרך. מסע אל עצמי.
      בכלל אני חושבת שלחיות זה סוג של דרך. אנחנו לא נשארים באותו מצב גם אם נדמה לנו שכן.

  106. בוקר טוב!
    ראשית תודה על הבלוג הנפלא עם תמונות הילדים.
    בעיניין הבגדים של הבנים, את כל כך צודקת… אני כבר די התייאשתי מלקנות סוודר נורמאלי, אני בעקר מלבישה לו כל מיני טרנינגים, די נמאס….
    מה שכן יש לנו כל מיני בגדים ירושות מהאחיינים שלי, ששם יש דברים מארה"ב ושם המצב הרבה יותר טוב.
    מעניין גם אורי בעיניין של כתיבה וכל הזמן שואל אותי איך כותבים ומה כתוב , זה מרתק לראות א זה.

    אני אנסה את המתכון, ואספר לך איך היה.
    בכלל גיליתי שהמתכונים שלך מוצלחים.. כלומר אלה שרשמת כאן.

    אני גם בעד סתיו, נקי לי ונעים.

    יום נפלאה יקירה!

    • זה נכון. בארה"ב ובאירופה יש בגדי ילדים מקסימים. גם אנחנו רוב הזמן בעניין טריינינגים (וגם יש לנו תלבושת אחידה אז בכלל אין טעם להשקיע) אבל גיליתי שאין לו בכלל בגדים יותר חגיגיים במידה שלו.
      אני לא חשובת שצריך יותר מדי להשקיע בבגדים חגיגיים כי ילדים נוטים להתלכלך (וכך צריך) אבל כאב הלב גדול יותר כשמדובר בבגד מושקע.
      ולכן כשאני כבר קונה לו בגד יפה אני מתוסכלת מהשעמום בעיצוב בגדים לבנים. בגזרת התינוקות הבגדים יותר יפים.

      ותודה על המחמאה לגבי המתכונים.

  107. שייתחדש נן.
    גם אני קניתי סריג חדש וכתבתי על זה.
    איזה קטע שבדיוק באותו יום שנינו כתבנו על זה שקנינו סריגים/סוודרים.

    אניוואי, בכל עונה יש את הקסם שלה.
    הסתיו באמת מקסים.
    יש משהו מקסים בכל העצבות הזו, והקור באוויר…
    כאילו שאתה בהמתנה להצגה האמיתית (החורף).
    דצמבר שמח   🙂

    • אני זוכרת את עניין הפסים. אני מסכימה שגם לקנותב גדים לגברים זה לא תענוג גדול.

      ולפעמים נראה שאנחנו ממתינים להצגה הגדולה של החורף עד שמגיע האביב ; )

      דצמבר שמח  גם לך.

    • יש די הרבה במודיעין. נכון, זה לא טבע סוער כמו בארה"ב או קנדה אבל עדיין זה יפה.
      שמעתי שדווקא בצפון ליד גדרה יש שלכת יפה מאד וגם ברמת הגולן.

  108. סליחה שאני נתפסת לקטנות ולא לחגיגות – אני מרגישה כישלון אדיר עם פולנטות. פעם אכלתי אחת קריספית מצוינת, ומאז רק נפילות. מה הטריק? זה צריך להיות דק-דק?

    • גם לי יצאו כמה פעמים יציקות. אני לא יודעת מה עבד הפעם. אולי עדיף לעשות את זה עם מים ולא עם חלב וזה יוצא פחות כבד. אני מניחה שזה גם תלוי בעובי הקמח ביחס בין הקמח למים . האמת, אין לי מושג. אחד מהטיפים הטובים סביב הפולנטה היא לערבב במסה קצת צנוברים ועלי בזיליקום. זה מוסיף.

  109. גם אני אוהבת מאד את הסתיו. אבל בתנאי שלא יהיו בו יותר מדי חמסינים.
    השנה בינתיים יש לנו סתיו נהדר. ימים יפים כל כך, רק לטייל כל היום……

    • 🙂
      מה שהכי מעיק עלי שזה הופך למלחמה פנימית עם האוכל. והרי אוכל יכול להיות דבר כל כ ך משמח.

  110. אני דווקא גם חשבתי בימים האלה בשבילמה אנחנו עושים ילדים, והגעתי למסכנה שזה כל כך נפלא, אנחנו בעצמינו יוצרים בן אדם נוסף  בעולם שאנחנו אוהבים.