אלבום התמונות של חמותי

רגיל

 

משפחות זה נושא שמרתק אותי באופן חריג. אולי כי יש בי חצי משפחתי שאני יודעת עליו מעט מאד וכבר אין את מי לשאול. אתמול בביקור שלנו חמותי שלפה את גלוית הברכה ששלחה לה דודתה מצ'ילה. ניסיתי למקם את דודתה באילן המשפחתי שבראש שלי (משפחתולוגיה זה תחום שטוליו מעולם לא הצטיין בו) ואז זרמו הסיפורים. סיפורים על חברות ועל טרגדיות משפחתיות מסתוריות . זה שנהרג בתאונה מסתורית אחרי שניסה לרוץ לתפקיד בבחירות וזה שהתאבד (היה דיכאוני) ועל הסופר המיוסר וזו שהתחתנה עם גבר שכפול מגילה. בקיצור מעיין שופע של סיפורים. אחר כך חמותי הביאה את אלבום התמונות ואז גיליתי את חמותי הצעירה מחייכת ומאוהבת (לא בכל התמונות, בחלקן היה לה הפרצוף הרציני שיש לה היום. חמי לעומת זאת הוא חיוך מהלך) ושפע של בגדים ונשים שנראו כמו שחקניות קולנוע משנות ה30 וגברים מעונבים. אלה שמחייכים ואלה ששומרים על פאסון.

מצחיק היה לראות את טוליו  ונולי וגיסתי בתווי הפנים של חמותי וחמי הילדים. מטען גנטי .

טוליו נדהם מהסבלנות וההקשבה שלי ועוד יותר מכך שהרבה סיפורים הוא בכלל לא הכיר.

אני גם מאד משתעשעת ממידת הקונקרטיות שבה חמותי זוכרת . חמותי זכרה למשל שבחתונתה היא הייתה מעוצבנת כי הביאו אותם ברכב שהדלת שלו לא נפתחה טוב.  או את אותו יום בו הלכו לפארק היא ובני דודיה כשאחת מהן הייתה חולה מאד בבית . היא גם לא נעדרת הומור עצמי. למשל על תמונה אחת שלה ושל אחותה היא אמרה: "הנה האחיות הזועפות".

 

הרגשתי שגיליתי שם באלבום עולמות שונים ומשונים. מקום אחר תקופה אחרת ואנשים שלכל אחד יש את הסיפור  שלו. עצוב לחשוב שחלק מהאנשים התאדו ויתאדו בשכחה האנושית. כל סיפור קטן כזה הוא חלק מהמטען האישי של האישה שילדה את טוליו שלי. זה מדהים כמה סיפורים משפחתיים משפיעים על חיינו הנוכחיים.

 

למשל במשפחתי אמרו תמיד שצריך להיפרד בטקסיות עם נשיקה וברכה. מקור המנהג היה דודתה של סבתי שיום אחד בעלה חיפף בפרידה ולא נישק אותה מתוך ביטחון שישוב. ונהרג  כאשר הפדאיונים ירו על האוטובוס בו נסע. הסיפור הזה השפיע על כולנו . משהו מהחרדתיות שלי מקורו באותו סיפור.

 

 

 

חמותי אמרה לי שהיא מקווה שהנכד שלה או בנו יהיו בעלי כישרון כתיבה ויום אחד יכתבו את הסיפורים.

 

ואני חושבת שאולי יום אחד אעשה את זה בעצמי.

 

 

»

  1. מקסים. אני מתה על תמונות ישנות וסיפורים מעניינים מהעבר. זה כמו לקרוא ספר טוב, ומרגש יותר כי הוא קשור גם אלינו ואל אהובינו.  
    אצלנו הסיפורים המרתקים חבויים אצל סבתא שלי, והיא דווקא מעוניינת לספר, אבל לאף אחד אין זמן לשבת ולהקשיב ולתעד. היא כבר די מבוגרת וחבל לחשוב על כך שהזמן לא פועל לטובתנו. 

    • זה באמת עצוב. צריך אורך נשימה לסיפורי חיים כי זה קצב אחר. יש הרבה סטיות מהעיקר כי הזיכרון זה לא דבר לינארי. שווה לנסות כל פעם קצת. אחרת חיים שלמים נשכחים.

  2. ג’וליאנה!
    אני לאחרונה ממש מחפשת איך לכתוב את סיפור חייהם של הורי,
    הגעתי ככה לכל מיני אנשים, שעושים את זה.
    י כל כך הרבה ורסיות וכל כך הרבה דרכים.
    ברור לי שצריך משהוו מבחוץ לכתוב כי הוא יכול לשאול את השאלות וגם לקבל תשובות….
    נראה לי שזה אחלה רעיון למתנה.

    אגב גם טווח המחירים הוא ענק.

  3. סיפורים משפחתיים הם לפעמים באמת מרתקים.
    לי יש רתיעה יפנית משהו מלחיצות ידיים.
    מעדיף לחייך ואפילו לקוד קידה על פני מגע פיזי.
    חיבוק ונשיקה שמורים עבורי לאירועים מיוחדים.

  4. וכן, כשהייתי בקובה לפני שנתיים וקצת, הכרתי חבורה של ארבע נערות מרוסריו בארגנטינה. חיכינו יחד בתור במשרד התיירות המקומי והמשכנו לשוחח זמן מה אפילו לאחר שהסתיימו הבירורים. לפני שנפרדו דרכינו הן פתחו בטקס של נשיקות וחיבוקים כאילו אנחנו מכירים כבר עידין ועידנים. 

    • מאיר, אצלנו האשכנזים מקובל היה לנשק רק בני משפחה. הכוונה הייתה בעיקר לפרידות משפחתיות. אני כבר מחבקת גם אנשים שקרובים אלי נפשית אבל זה לא טמון בדיאנאיי שלי כאקט נימוסי.

    • אני לא יודעת אם אני מאד קרובה אליה אבל אני מקשיבנית טובה והיא דברנית גדולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s