ארכיון חודשי: אפריל 2011

פסח

רגיל

מרגישה נורא אנתיפטית בגלל שהשנה לא בירכתי כמעט אף אחד בחג שמח. לא שלחתי סמס קולקטיבי ולא עניתי למברכיי.

 

למען האמת הייתי ממש בלחץ לפני הסדר כי הייתי צריכה להכין לא מעט אוכל ומה לעשות שבהתחלה אני מתנדבת וחושבת שיהיה לי ממש כיף להכין אוכל אבל אז מגיעים הימים שלפני ובדיוק אז נופל עלי מצב רוח כזה של מיאוס וחוסר חשק להיות הכוח המניע והמתכנן (זהו תפקידי במשפחה). חוסר התכנון הוביל אותנו להמון ביקורים בסופר ובקניון, ביקורים שרק עשו אותי יותר עצבנית. ברצינות זה ממש להוציא לעצמי את הנשמה בכפית. בסוף בשלוש שעות הכנתי את העוף החרוסת והגלידה (עם עזרה צמודה של טוליו) מה שגרם לי לשאול את עצמי על מה היה כל הסיפור.

 

 

בסדר אהבתי את החגיגיות והשמחה ולא אהבתי את ההתעקשות לקרוא בהגדה באופן טכני בלי להסביר או אפילו לנסות להבין מה קוראים או להסביר לנולי מה קורה שם (במיוחד שאצל ההורים של טוליו קוראים מההגדה המתורדמת לספרדית מה שיכול להרוג ילד  שלא מבין ספרדית משיעמום), מצד שני במשפחה שלי מתעכבים על כל אות בהגדה  ובכללי הטקס וזה מוציא את הנשמה בצורה אחרת.

טוב, האפיקומן בהחלט עזר לנולי לאסוף את עצמו.

 

המתנה שהכי שמחה אותי הייתה מוט שמחובר אליו וו. חמי זכר שהתפעלתי ממוט כזה אצלם כדי לתפוס את האטבים שנפלו למסתור הכביסה והכין לי אחד כזה במיוחד. היום חנכתי אותו. זה משהו שניתן להגיד לזכות החמים שלי. הם זוכרים כל דבר שפעם אמרתי להם.

 

טוליו התחיל פרויקט חדש, אירגון כל קטעי הוידאו של נולי לדורותיו בדיוידי. זה היה נפלא לצפות בהתפתוחות החיה שלו, בדרך בה ביטא מילים. היו שם קטעים מקסימים בתכלית כמו הקטע שהוא "קורא" מתוך ספר שהוא ידע בעל פה או הקטע שהוא רוקד מול הטלוויזיה אחוז תזזית. תזכורת לעצמי-להחליף לנולי ספר. הספר הקודם עשה לו תספורת קצת ארוכה והנוכחי כל פעם מכסח למרות מחאותי.

 

מרחק הזמן מראה כמה תקופות שמחות היו ויש לנו כמשפחה. כמה אני שמחה שהתעקשתי על תיעוד.

 

חוץ מזה היום אחרי שיעמום קל מצד נולי שיחקתי איתו במשחק מגניב ביותר  שהוא המציא (שמתי טיימר כדי לא לשכוח את עצמי כי היו לי משימות לעשות אבל הגבלת הזמן גרמה לי להתרכז רק בנולי לאורך המשחק) הוא בנה רכבת מהספונת שלו, שרפרפים, קערת כביסה ועוד. הרכבת נסעה למקומות שווים ביותר כמו ברצלונה. שם קנינו טורונים לאבא שלו (לגו), היינו פסלים חיים שזזים כשזורקים להם מטבע, טיילנו ברממבלס וביקרנו בסגרדה פמיליה עם ראשים מורמים כדי להסתכל על התקרה המרשימה. אחר כך הרכבת נסעה גם ללונדון כדי לראות את הביג בן (מיני אובססיה אצל נולי) ואחר כך גם שטנו בגונדולה  בונציה(טוליו היה הגונדולייר), נסענו גם לבריכה ולים.

 

 

מחר יומולדת. אני אהיה בת 36 ואין לי מושג איך לציין את זה אבל זה נחמד לי לראות שטוליו דרוך ומזכיר לי כבר שבוע את יום ההולדת שלי. הייתי שמחה אולי לקנות איתו תכשיט של אורנה לאלו וללכת לנמל ת"א. אף פעם אי אפשר לדעת איך ארגיש באותו יום עצמו. אני מנסה להפסיק להיות מלאת ציפיות מהיום עצמו  ובכל זאת לעשות דברים שאני אוהבת.

 

 

 

 

 

 

הצעד הראשון

רגיל

יש סיפור לתחרות. עוד לא שלמה איתו ובטוחה שיש עוד הרבה לעבוד עליו (זו התנסות חדשה לי, לקרוא שוב דברים שכתבתי ולערוך אותם) אבל יש סיפור, יש חומר גלם, הצעד הראשון נעשה.

 

 

מקורות השראה

רגיל

אני רוצה מקצוע שקשור בכתיבה. כשאני כותבת אני מרגישה במקום הבטוח שלי. המקום שלי. אני רוצה להתאמן בסוגים שונים של כתיבה ולא רק בכתיבה לבלוג. אני רוצה לכתוב סיפור קצר לתחרות השנתית שעושה הספרייה שלנו. יש בי קול שאומר שזה יומרני להגיש סיפור שעוד לא נכתב לתחרות.

אני מנסה להשתיק את הקול הזה ולמצוא את הדרך הנכונה לכתיבה שלא תהיה "רק על עצמי לספר ידעתי" אבל לא תהיה רחוקה מעצמי עד לרמה שאני ארגיש אליה ניכור. אני לא רוצה לחקות אחרים. אני רוצה למצוא את הקול הייחודי שלי.

 

הכתיבה היא הרבה עבודה קשה ויעידו על כך ספרי הכתיבה השונים ובמיוחד הלבן ההוא עם הנוצה של ג'וליה קמרון . אני לא מזכירה את שמו בגלל שכרגע אני נהנית להתחבר דווקא לצד החזותי של הספר. אני נהנית להתפעל מעטיפות. התחברתי אליו קשות עד כדי כך שאני אקנה אותו. מזמן לא קניתי ספר. הספריות השונות הן מגרש המשחקים שלי מילדות ויש לי ערימות ספרים שעונים להגדרה ספרים שרציתי לקרוא כי…

אבל בסוף אני מוצאת את עצמי עייפה מכדי לקרוא. ואפילו בבקרים שהם שלי אני עושה דברים אחרים.

 

 

 

חמותי ואני קראנו את אותו ספר בו זמנית. היא בספרדית ואני בעברית. כיכר היהלום של מרסה רודורדה. ספרדיה קאטאלנית. מזמן לא הייתי מסונכרנת עם מישהו בקריאה ויש בזה משהו מקרב. לראות מישהו, אפילו זר שקורא את אותו ספר שאני קוראת.

 

מענג אותי לשמוע אנשים משתמשים במילים שאני מכירה את פירושן אבל לא שמעתי אותן שנים. הליצן הרפואי אצל רופא השיניים של נולי השתמש במילה אמודאי וגרם לי ממש להתמוגג ממנו. אולי מהטבעיות בה המילה יצאה לו מהפה.  הוא גם הכיר בעל פה שירים מ"והילד הזה הוא אני". אדם עם נפש של ילד.

שפה משותפת קוראים לזה.

 

אני אוהבת אנשים שאוהבים את מה שאני אוהבת. למשל הפוסט של יעל סלע שפירו שעוסק בספרייה הביתית שלה.

 

וגם הכשף היומיומי של רוני

 

 

וחוץ מזה אחת מהתלמידות שבאות אלינו לסדנה תמיד מחייכת, תמיד חוגגת את החיים ובלי להתכחש לכאב ולצער. ותמיד נותנת אנרגיות טובות וחיבוקים. כל כך טוב לי לראות אותה.

 

 

 

 

חיובי

רגיל

עדיין סוחבת עייפות כבדה מהשעון קיץ אבל אני כל כך נהנית מהשמש המתמשכת שיוצרת מין תחושה כוזבת שיש עוד המון זמן. הגוף שלי עוד צריך להתרגל ובכל זאת.

היום קיבלתי במתנה מעצמי את התיק האולטימטיבי שכולל את המרכיבים שאני תמיד מחפשת בתיק: צבע מגניב (כחול טורקיז) , בטנה עבה (אני קורעת בטנות סדרתית), וחלוקה נכונה של תאים.

וכל זה בחנות מתנות קטנה במרכז המסחרי.

 

חוץ מזה קיבלתי במתנה שעה וחצי לאחר שילדה בגן של נולי ממש רצתה שהוא יבוא אליה. כל כך רצתה שהתקשרה אלי לסלולרי ובקול הצפצפני שלה רצתה לדעת אם נולי מוכן לבוא אליה. הבייביסיטר שלה אישרה ונולי אישר ובשעה וחצי הזאת הרווחתי מקלחת ומנוחה.

 

וגם קניתי לי פלאפל טעים עם רוטב פטרוזיליה ושום. אני מגלה במודיעין פלאפליות ממש טובות.

 

וכבונוס קיבלתי פריחה יפהפייה בחצר העבודה שלי, פינת כלניות סגולות ולבנות משגשגת, ואחר כך גם את גבעת התיתורה צהובה ואדומה מחרדל, חרציות וכלניות.

 

קיבלתי עוד פרח ורוד שנולי צייר בעצמו. בדרך כלל נולי לא מצייר פרחים אז זה היה ממש משמח לראות את זה.

 

טוב בשביל יום ראשון.