עור דק

רגיל

יש לי עור דק מדי. המצוקות של האחר מחלחלות אלי וממאירות לי את הנשמה.

ילדה בגן של נולי נפגעה ממכונית בתאונת דרכים ממש ליד הגן. היא בטיפול נמרץ אבל הבנתי שמצבה משתפר קלות.

 

לא ישנתי כל הלילה. טרגדיות מדומיינות הן אורחות של קבע בראש שלי מאז שהפכתי לאמא. טרגדיה אמיתית של מישהו אחר מעוררת אותן ומאפשרת להן לשחות לי בראש.

 

 

היום לקחתי אותו לאכול גלידה כדי לגרש קצת את המחשבות הטרגיות מהראש שלי. חצינו את אתה צומת.

 

 

 

»

    • תודה. אני אישית מרגישה לפעמים לא נוח עם חיבוק עצוב בגלל חסור האופטימיות שבו. לפעמים משהו מתפספס באמוטיקונים.

  1. אוי,  אני מכירה את זה,  כשטרגדיה אמיתית של מישהו אחר מעירה משנתן את כל הטרגדיות המדומיינות.  וזה באמת נשמע כמו עור דק.
    אני מקווה שיהיו לכולנו כמה שפחות טרגדיות,  מכל הסוגים.

    • הלוואי!
      אני חושבת שזה תהליך של למידה. לשים את הגבולות ולא להיות מאלה שכשהם באים לנחם אבלים צריך לנחם אותם במקום…

  2. אני מניחה שהייתי מרגישה בדיוק כמוך – זה ממלא את הראש.
    אלא שאצלי זה בדרך כלל עובר אחרי יום, כי מנגנוני ההדחקה מאוד מפותחים. עד לפעם הבאה, שאמן ולא תהיה בכלל.

  3. אני חושב שזה אנושי מאד מצידך לקחת את זה כל כך קשה, ושזה סימן טוב. זה סימן שאת ערה לבעיות שיכולות לגרום במציאות, וזה סימן שאת מתייחסת לכאב שקורה לאנשים. כך צריך לנהוג. אם לא הייתי חש כמותך – הייתי מופתע ומאוכזב מעצמי.

    • אני מבינה מה אתה אומר וזה נכון עד גבול מסוים כי אני לא אמורה להיות זו שמנחמים אותה על משהו שלא קרה לה.
      צריך להשתתף בצער אבל לא לתת לזה להשפיע על החיים שלך. יש כל כך הרבה צער בעולם.

  4. זאת אחת הסיבות שלא יכולתי להיות אחות ,למשל,אולי גם עובדת סוציאלית….

    אפילו כאו בישרא קןרה שאני קוראת פוסט עצוב
    וכאילו אני מכירה את הבלוגרית
    וחשה את כאביה…מזדהה עם המצוקות…

    • כשחשבתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה היה ברור לי לגמרי שבשל האיכפתיות שלי אני אהיה במקצוע טיפולי. למדתי שנה אחת עבודה סוציאלית ובאמצע השנה כבר היה ברור לי שזה לא חיים בשבילי.

      זה בעייתי כי מצד אחד יש לך צורך אינסטינקטיבי לעזור ופרצוף של אחת שמספרים לה את הצרות (זה מדהים כמה סיפורים קשים אני שומעת מאנשים שהכרתי לפני דקה ) ויכולת הקשבה ומצד שני זה יהפוך את החיים שלי לצער אינסופי.

      אתמול אחרי שנרגעתי מזה ראיתי כתבה ב 360 על עמותה שמטרתה להחזיר את השמחה להורים שכולים ופשוט בכיתי בלי הפסקה.

      כאמור, לא בשבילי לעסוק בזה 7/24. מעריכה מאד אנשים שמסוגלים לזה.

      • את ידעת, ג’וליאנה, אני שעסקתי עם ילדים למעלה מ-30 שנה
        שמעתי לא פעם ספורים קשים מהורים לאו דווקא
        על אסונות כמו בעיות בריאות, גירושין למשל ועוד…
        ידעתי שההזדהות שלי איתם קשה לי מאוד.
        לא פעם נאמר לי ש"הפסדתי" מקצוע כמו פסיכולוגית.
        כנראה יש אנשים כפי שכתבת שנוטים לספר להם , יודעים שתקשיבי…..
         אנשים נפתחים בפני מבלי שאשאל שאלות…אולי זה אופי או שהם 
        מזהים את "העור הדק" , כפי שהגדרת…..

      • אולי המקצוע הפסיד.
        אני תוהה איך הייתי מתמודדת עם זה לו באמת הייתי פסיכולוגית.יש בי צד שמאד נהנה מהטיפוליות הזאת ומאד רוצה אבל אני פשוט כבר יודעת שזה לא יעשה לי טוב כי אני אשאר במקום הזה כל הזמן.

  5. במסגרת לימודי המקצועות הטיפוליים מלמדים אותם להפריד בין חייהם וחיי המטופלים. אני לא יודעת אם כולם מצליחים. גם אני בדיוק כמוך וקשה לי מאוד עם זה.

    • אני חושבת שלא מלמדים ממש איך להפריד אבל לכל מטפל יש מסגרת בה הוא יכול להתמודד עם הבעיות הרגשיות שצפות אצלו במהלך הטיפול (מטפל או קבוצה טיפולית)
      זה גם משהו שאולי מפתחים עם הניסיון בעבודה. לתפוס מרחק. קשה ללמד דבר כל כך רגשי בקורסים. אולי מלמדים אסטרטגיות להתמודד עם זה.

      • התכוונתי לאסטרטגיות ולקבוצות טיפוליות. וגם כל מי שמתעתד לעסוק במקצוע טיפולי חייב לעבור טיפול כזה בעצמו.

    • ממש ממש לא. אני יכולה להרגיש כאב של אנשים גם אם הכרתי אותם לפני רגע. זה איום!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s