ארכיון חודשי: פברואר 2011

מחכים לעוזרת

רגיל

מודה, לא חשבתי שאכנס להילוך כל כך גבוה בהתכוננות לעוזרת.

עשיתי בשעות האחרונות דילול מסיבי בצעצועי הנולי. זה כמו להיפרד מתקופה אבל בכל זאת נהניתי קשות להיפטר מצעצועי הענק גוזלי המקום האלה.

קצת התייעצתי עם נולי וקצת עשיתי לבד.

התוצאה-פתאום יש מקום לדברים. פתאום יש אוויר לנשום. פתאום יש המון שקיות בכניסה. חלקן זבל וחלקן צעצועים שאני מפנטזת שיבואו פועל זבל עם ילד בגיל המתאים שישמח מאד לקבל אותם.

 

בכלל נושא האגירה שמא ומה אם כל כך טבוע  אצלי שממש קשה לי לעשות  מבצעים כאלה. אני באה ממשפחה של חבל לזרוק. אני מזכירה לעצמי שיש יותר סיכוי שאסבול מחנק בגלל עודף החפצים והשקעת אנרגיה מיותרת מאשר מהיעדר חפץ כזה או אחר.

 

אני מקווה שהסדר הזה גם יעזור לנולי להיות יותר ממוקד, לדעת איפה כל דבר נמצא, אולי אפילו יהיה לו חשק ליצור כששולחן היצירה שלו מסודר. לי זה יעשה חשק לעשות איתו דברים.

 

אל תדאגו לילד, נשארו לו ארבעה ארגזי צעצועים עמוסים ועאבל פתאום הוא יכול לראות מה יש לו.

 

אני מקווה שמחר אמצא כוחות להתארגן על עוד פינות מעצבנות בבית. זה שיחרר לי קטע תפוס במוח.

משהו על זוגיות

רגיל

ממשיכה את ההתחייבות שלי לעצמי לכתוב כל יום.

 

אתמול היה ולנטיין, לא מאמינה בקטע הזה של רומנטיקה פלסטיקית, אבל גאה לספר שהצלחתי לעשות משהו טוב לזוגיות.

חשבתי על זה כבר הרבה זמן, על הבעיה שיש לי להבין את הצרכים של בן זוגי ועל הקשיים שאני מבלי דעת מערימה עליו.

ולפני כמה ימים החלטתי ביני לבין עצמי שאני משנה גישה. אני מנסה להקשיב לצרכים שלו ולראות מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליו.

 

אתמול הצלחתי בזה אחרי הרבה כישלונות. הצלחתי להקשיב, הצלחתי לא להתלונן, הצלחתי לראות מעבר לקושי שלי עצמי.

 

והרגשתי שזה חוזר אלי. הרגשתי שהוא יותר קשוב אלי. הרגשתי שערוץ התקשורת שיש בינינו עובר ניקיון.

 

וחשבתי על  כמה חשוב להביע צרכים בצורה ברורה ומדויקת וכמה חשוב להקשיב לצרכים של בן הזוג.

 

מדהים כמה אנחנו מתאמצים להיות טובים לאנשים שרחוקים איתנו וכמה אנחנו שוכחים להיות טובים לגרעין הקרוב לנו ולנו עצמנו.

 

 

יום

רגיל

את הקטע של לחיות כל יום לעצמו אתם בטח מכירים בהקשר של מי שחווה תקופה קשה במיוחד והוא חייב לפרוט את חייו לרגעים. אני מוצאת שזו שיטה לא רעה גם אם אנחנו חיים סתם חיים שיש בהם טוב ורע, אכזבות וקשיים וגם שמחות קטנות וגדולות. ההחלטה הזאת תבוא לידי ביטוי בבלוג כי הייתי רוצה פשוט לבחון כל יום לגופו ולראות אם אני מצליחה לראות גם את הצדדים הטובים שלו.

 

אתמול היה יום מהסוג המוצלח. ימי ראשון הם ימים לא פשוטים לי בגלל שאני מתקשה לעשות את המעבר לשבוע חדש. אני מתחילה את היום עייפה וזועפת והתחושה שלי היא שכולם עייפים וזועפים כמותי. למעשה זה לא היה ככה. קיבלתי את הקפה המושלם ממוכרת הקפה החביבה עלי. היא יודעת בדיוק איך אני רוצה את הקפה שלי ומכינה אותו בהמון תשומת לב והקפדה ומגישה אותו עם חיוך רחב.

 

בעבודה היה לי הספק לא רע, אמנם היה לי צורך בלתי נדלה בקפה ובמשהו מתוק אבל הייתה זרימה.

 

ואחר כך הספקתי לפני הגן לעשות בדיקת ראייה. צעד נוסף בדרך ללימודי התיאוריה.

 

בדרך ראיתי שקדיות נפלאות מלאות פרחים. רשמתי אותן בזכרוני כדי לספר עליהן לנולי. אולי ביום שישי אקח אותו לטיול לשם.

 

נולי ואני הולכים לקנות פירות וירקות מהירקן הנפלא שיש לנו ליד הבית. המוכרת מכירה אותי  מכל הפעמים הקודמות. בחורה אתיופית יפהפייה ונחמדה. היא התלהבה מנולון. נולון התבייש קצת אבל בסוף אפילו אמר לה שלום. הלכנו גם למכולת ושם אמא אחרת התפעלה מנולון שהוא ביקש בצורה עדינה ומרומזת בייגלה ("אמא, את יודעת שעכשיו אני דווקא אוהב בייגלה" ) בכלל כשאחרים רואים את הצדדים

 

בגן אני מקבלת טלפון מאמא של חבר של נולי. היא מאד רצתה להפגיש אותם ואני הזמנתי אותו אלינו. האמא מאד נחמדה . מתוקתקת כזאת אבל טיפוס שגורם לך להרגיש נוח לידה. אז בא החבר. הם שיחקו וקצת רבו וראיתי שילדים של אחרים לא מושלמים בדיוק כמו שהילד שלי לא מושלם. היה בזה משהו מרגיע.

 

לאחר שהחבר חזר לביתו הצעתי לנולי לבוא לספרייה.

אופטימית או פסימית

רגיל

שיר דמע כותבת  נפלא על ההתלבטויות שלה לגבי הרצון להיות אמא. באחת מהתגובות לפוסט זה הועלתה תהייה איפה כל האימהות האומללות האלה שאין להן זמן לעשות פיפי. כותבת התגובה ראתה סביבה אימהות מאושרות לילדים רגועים.

התגובה הזאת העלתה אצלי כמה מחשבות:

 

קודם כל אני חושבת שזה נהדר לראות את הצדדים היפים בכל נושא. אני מאמינה בזה אבל לא תמדי מיישמת.

 

האם אני בעיקר מקטרת פה בבלוג ומספרת על הקשיים ופחות על הרגעים היפים?

 

האם זה נכון/עדיף?

 

מאילו בלוגים הייתי נהנית יותר? מאלה שכמוני מדברים על הקשיים וההתלבטויות ובעצם היותם הם אומרים לי: היי, את נורמלית. או מאלה האופטימיים שמתארים (בעיקר אבל לא רק)את השמחות הקטנות של החיים ומזכירים לי כמה החיים יפים.

 

אני נהנית משני הסוגים, אני מכילה את שני הטיפוסים בתוכי. אני אוהבת לקבל תגובות מבינות ואוהדות וגם תגובות עם עצות אימהיות כי אני מרגישה שההורות זה התחום אותו אני רוצה ללמוד. זה מוקד החיים שלי כרגע. ולמידה זה אומר: התלבטויות, שאלות, קושי, כישלונות וגם הצלחות.

ואני רוצה שתלוו אותי פה בלמידה שלי, אני רוצה שתגידו לי מה אתם חושבים ואני גם רוצה לכתוב פוסטים אופטימיים על ההצלחות שלי, על ההנאות של מההורות . וכן מתפלקת לי פולניה רטננית מדי פעם (אני מושפעת לעתים מפולניה יקרה שאני מסתובבת איתה וד"ל) ואתם יודעים מה, גם אותה אני די מחבבת.

 

 

 

רגיל

שוב משבר בגן , שוב משהו שכנראה שאנחנו כהורים לא עובדים איתו נכון, שוב חששות ודאגות מה קורה ולמה אנחנו לא בסדר ואיך לעזור לילד שלנו .

ושוב השיחות הארוכות עם הגננת שבאמת נשמע שהיא מתכוונת לטוב, אני כבר התגברתי על המטענים שהיו לי נגדה ושוכנעתי בטוהר כוונותיה ובכך שלילד שלי קשה ושוב דאגות ודרמות פנימיות וסערות ושיחה ארוכה ארוכה וחופרת עם הנולי שמצידו מגלה גם התנגדות אבל אז בכל זאת הייתה לי הפוגה. יום שלם של טיול עם העבודה. טיול בגשם העז של תל אביב שגרם לנו כמעט לגדל זימים. אבל הגשם היפה הזה על נווה צדק היפה ואחר כך קריוקי (אמנם השתפנתי לעלות על הבמה אבל נהניתי לשיר ולזייף בקהל) וגם מרצה מצחיק שמדבר על שימור ההומור בסיטואציות טעונות. הוא היה ממש היפראקטיבי עם זיכרון מדהים לשמות ויכולת שליפה ואילתור מרשימה.  והחברה הנעימה והעצות הטובות: בעיקר להקשיב לו ולהתבונן בו וללמוד אותו במנותק מכל התיאוריות ההתפתחותיות והציפיות הרבות ממנו ופשוט לראות אותו כמו שהוא.לומדים את זה גם בקורס אצלנו ולשמחתי יש לי קולגות מקצועיות ו/או בעלות ניסיון אימהי רב ומהן אני מקבלת שיעורי הורות נהדרים גם בשיחות קטנות.

ואז מגיעים הביתה לילד שמח ואב מותש. הוא קיבל ביצת קינדר והיה לו כיף אצל המרפאה בעיסוק ואפילו הסייעת אמרה שהוא השתדל (את רואה, אני אומרת לעצמי, משהו מהחפירות נכנס) והחיבוק שלו היה ריחני ומתוק וגם ההצהרה שלו שהוא אוהב את הזמזם (איך? לא ברור). אני מקריאה לו את "איתמר והשד הכחול" וחושבת שאולי השד באמת לא כזה נורא.

נלך עם מנהיגינו (פיטר פן)

רגיל

בשבת ישבנו עם נולי והוא סיפר לנו שהבנים החליטו שלא מדברים עם הבנות, בירור קצר (וחפירות מסוימות מצידי) העלו שאחד מהבנים החליט והם נגררו אחריו. הדברים האלה גורמים לוריד במצח שלי לפעום וניסיתי להגיד לנולי שהכי טוב שיעשה מה שהוא מרגיש, ואז מה אם אותו ילד אמר אחרת. נולי נשא אלי עיניים תמות  ואמר: אבל X אמר ואני רוצה לעשות מה ש X אומר.  אמרתי לו: ואם תרצה אחרת מX? אז נולי אמר: אבל אני לא ארצה.

כאן שמעתי את אמא שלי מדברת מגרוני: ואם X יגיד לך לקפוץ מהגג אז תקפוץ? ונולי בנאמנות עד אין קץ אמר: כן!

 

(פחד אלוהים)

 

 

בינתיים כמובן דברים השתנו. העניינים החברתיים של נולי כל הזמן משתנים וכנראה ש X אישר לו לדבר עם בנות , הוא בסך הכול במקום טוב בחברה אבל המשקל שהוא נותן למערכת החברתית או למה שילד כריזמטי אחד אומר מטריד. מטריד מאד.

 

הלוואי  ומשהו ממה שאמרתי לו  יחלחל.

 


שתי המלצות:

 

לקחתי את נולי להצגה בנצי. הצגה חמודה בך הכול עם הרבה שירים  על פיל שנולד צבעוני ובעקבות אי הבנה רוצה להיות אפור כמו חבריו. הם מצידם אוהבים אותו כמו שהוא ובסוף מכוננים את יום הבנצי בו כולם מתלבשים צבעוני והוא לובש אפור. נולי לא הבין למה בנצי רצה להיות כמו החברים שלו. אולי בכל זאת גדלים בילד שלי גם ניצני אידיווידואליזם.

 

גילינו בספרייה את  ג'ורג' הסקרן. ג'ורג' הוא קוף חמוד ביותר שבגלל (או שמא בזכות) סקרנותו מסתבך אבל בסוף הופך לגיבור היום. סיפורים משעשעים. איורים מינימליסטים וחמודים והכי טוב. מרוכזים בספר כמה סיפורים שלו מה שמבטיח שעות סיפור מתארכת.


נולי פיתח שיגעון גדלות: הוא אמר לי שנשמור את הציורים שלו וכשיהיה מבוגר הם יוצגו במוזיאון. אני משערת שהוא יכול לעבור בתור צייר מופשט (ציור "המשפחה שלי " שלו הוא שלושה קווים המייצגים אותנו וארבע שמשות). אני מרגישה שהוא מוותר לעצמו ובגן מוותרים לו וזה די מעצבן אותי ומד שני גם בבית אני לא יותר מדי עובדת איתו אז ממש אין לי מה להתלונן.

פריצות דרך

רגיל

אני מתחילה לעבור פריצת דרך רגשית עם עצמי. השבוע אני מתחילה להתגבר על שני מחסומים בתקווה שאכן הם יעשו לי את החיים יותר קלים.

הייתה לי היום שיחה קשה עם טוליו שנגעה לזה שאני לא נוהגת . הרגשתי בהתחלה התנגדות גדולה לכל הנושא בעיקר לאור נסיון העבר (כ100 שיעורי נהיגה עם מורה שטענה שיש אנשים שרצוי שלא ינהגו וכנראה שאני שייכת לקבוצה הזאת. אני המטומטמת המשכתי איתה כדי להוכיח לה את ההפך ואז ילדתי והפסקתי) אבל קול קטן בי אמר שנמאס לי להרגיש כמו כישלון סביב העניין הזה. אי הנהיגה זו נקודה מאד רגישה אצלי והיא עולה כל פעם שיש סיטואציה בה אני תלויה בטוליו או צריכה להביא את נולי לחבר שגר רחוק. במודיעין להיות בלי רישיון זה הופך להיות ממש נכות את זה כל אחד יגיד ואמרו.

 

 

 

אז התחלתי לחפש מורה לנהיגה למאותגרים ומצאתי המלצות חמות על אחת ממישהי שעברה טסט בגיל 40. התקשרתי אליה ודיברתי. סיפרתי לה את הסיפור שלי ואמרתי לה שאני תלמידה מאתגרת במיוחד. היא אמרה לי שהיא לימדה גם תלמידות מעל 60 ושהיא מאמינה שכל אחד יכול להוציא רישיון. היא עודדה אותי לעשות קודם כל תיאוריה ואז לגשת אליה. זה הרגיש לי כמו מבחן לגבי רצינותי אבל התחלתי בזו השעה תהליך.

 

המחסום השני שפרצתי הוא קל יותר. הזמנתי עוזרת כי הודיתי בפני עצמי שיש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לנקות ורצוי שמישהו יעשה את זה מדי פעם. היא תבוא בעוד שבועיים (בחרתי לקחת קצת זמן כדי ללמד את עצמי לסדר וקצת לנקות כדי שהיא לא תבוא לערימת הג'יפה שנקראת בית, כבר היה יותר נעים)

 

אני מרגישה כאילו אני מזמינה פנימה  גורמים שפעם פשוט פחדתי להכניס. אני מקווה שאכן אני מתגברת על פחדים ישנים שאני חיה איתם כבר לא מעט זמן.

 

אחרי שדיברתי עם המורה לנהיגה פרצתי בבכי משחרר.

 

גם יש מגמת שיפור קלה בתהליך הגמילה של נולי. פתאום זה נראה אפשרי.