ארכיון חודשי: פברואר 2011

אופטימית או פסימית

רגיל

שיר דמע כותבת  נפלא על ההתלבטויות שלה לגבי הרצון להיות אמא. באחת מהתגובות לפוסט זה הועלתה תהייה איפה כל האימהות האומללות האלה שאין להן זמן לעשות פיפי. כותבת התגובה ראתה סביבה אימהות מאושרות לילדים רגועים.

התגובה הזאת העלתה אצלי כמה מחשבות:

 

קודם כל אני חושבת שזה נהדר לראות את הצדדים היפים בכל נושא. אני מאמינה בזה אבל לא תמדי מיישמת.

 

האם אני בעיקר מקטרת פה בבלוג ומספרת על הקשיים ופחות על הרגעים היפים?

 

האם זה נכון/עדיף?

 

מאילו בלוגים הייתי נהנית יותר? מאלה שכמוני מדברים על הקשיים וההתלבטויות ובעצם היותם הם אומרים לי: היי, את נורמלית. או מאלה האופטימיים שמתארים (בעיקר אבל לא רק)את השמחות הקטנות של החיים ומזכירים לי כמה החיים יפים.

 

אני נהנית משני הסוגים, אני מכילה את שני הטיפוסים בתוכי. אני אוהבת לקבל תגובות מבינות ואוהדות וגם תגובות עם עצות אימהיות כי אני מרגישה שההורות זה התחום אותו אני רוצה ללמוד. זה מוקד החיים שלי כרגע. ולמידה זה אומר: התלבטויות, שאלות, קושי, כישלונות וגם הצלחות.

ואני רוצה שתלוו אותי פה בלמידה שלי, אני רוצה שתגידו לי מה אתם חושבים ואני גם רוצה לכתוב פוסטים אופטימיים על ההצלחות שלי, על ההנאות של מההורות . וכן מתפלקת לי פולניה רטננית מדי פעם (אני מושפעת לעתים מפולניה יקרה שאני מסתובבת איתה וד"ל) ואתם יודעים מה, גם אותה אני די מחבבת.

 

 

 

רגיל

שוב משבר בגן , שוב משהו שכנראה שאנחנו כהורים לא עובדים איתו נכון, שוב חששות ודאגות מה קורה ולמה אנחנו לא בסדר ואיך לעזור לילד שלנו .

ושוב השיחות הארוכות עם הגננת שבאמת נשמע שהיא מתכוונת לטוב, אני כבר התגברתי על המטענים שהיו לי נגדה ושוכנעתי בטוהר כוונותיה ובכך שלילד שלי קשה ושוב דאגות ודרמות פנימיות וסערות ושיחה ארוכה ארוכה וחופרת עם הנולי שמצידו מגלה גם התנגדות אבל אז בכל זאת הייתה לי הפוגה. יום שלם של טיול עם העבודה. טיול בגשם העז של תל אביב שגרם לנו כמעט לגדל זימים. אבל הגשם היפה הזה על נווה צדק היפה ואחר כך קריוקי (אמנם השתפנתי לעלות על הבמה אבל נהניתי לשיר ולזייף בקהל) וגם מרצה מצחיק שמדבר על שימור ההומור בסיטואציות טעונות. הוא היה ממש היפראקטיבי עם זיכרון מדהים לשמות ויכולת שליפה ואילתור מרשימה.  והחברה הנעימה והעצות הטובות: בעיקר להקשיב לו ולהתבונן בו וללמוד אותו במנותק מכל התיאוריות ההתפתחותיות והציפיות הרבות ממנו ופשוט לראות אותו כמו שהוא.לומדים את זה גם בקורס אצלנו ולשמחתי יש לי קולגות מקצועיות ו/או בעלות ניסיון אימהי רב ומהן אני מקבלת שיעורי הורות נהדרים גם בשיחות קטנות.

ואז מגיעים הביתה לילד שמח ואב מותש. הוא קיבל ביצת קינדר והיה לו כיף אצל המרפאה בעיסוק ואפילו הסייעת אמרה שהוא השתדל (את רואה, אני אומרת לעצמי, משהו מהחפירות נכנס) והחיבוק שלו היה ריחני ומתוק וגם ההצהרה שלו שהוא אוהב את הזמזם (איך? לא ברור). אני מקריאה לו את "איתמר והשד הכחול" וחושבת שאולי השד באמת לא כזה נורא.

נלך עם מנהיגינו (פיטר פן)

רגיל

בשבת ישבנו עם נולי והוא סיפר לנו שהבנים החליטו שלא מדברים עם הבנות, בירור קצר (וחפירות מסוימות מצידי) העלו שאחד מהבנים החליט והם נגררו אחריו. הדברים האלה גורמים לוריד במצח שלי לפעום וניסיתי להגיד לנולי שהכי טוב שיעשה מה שהוא מרגיש, ואז מה אם אותו ילד אמר אחרת. נולי נשא אלי עיניים תמות  ואמר: אבל X אמר ואני רוצה לעשות מה ש X אומר.  אמרתי לו: ואם תרצה אחרת מX? אז נולי אמר: אבל אני לא ארצה.

כאן שמעתי את אמא שלי מדברת מגרוני: ואם X יגיד לך לקפוץ מהגג אז תקפוץ? ונולי בנאמנות עד אין קץ אמר: כן!

 

(פחד אלוהים)

 

 

בינתיים כמובן דברים השתנו. העניינים החברתיים של נולי כל הזמן משתנים וכנראה ש X אישר לו לדבר עם בנות , הוא בסך הכול במקום טוב בחברה אבל המשקל שהוא נותן למערכת החברתית או למה שילד כריזמטי אחד אומר מטריד. מטריד מאד.

 

הלוואי  ומשהו ממה שאמרתי לו  יחלחל.

 


שתי המלצות:

 

לקחתי את נולי להצגה בנצי. הצגה חמודה בך הכול עם הרבה שירים  על פיל שנולד צבעוני ובעקבות אי הבנה רוצה להיות אפור כמו חבריו. הם מצידם אוהבים אותו כמו שהוא ובסוף מכוננים את יום הבנצי בו כולם מתלבשים צבעוני והוא לובש אפור. נולי לא הבין למה בנצי רצה להיות כמו החברים שלו. אולי בכל זאת גדלים בילד שלי גם ניצני אידיווידואליזם.

 

גילינו בספרייה את  ג'ורג' הסקרן. ג'ורג' הוא קוף חמוד ביותר שבגלל (או שמא בזכות) סקרנותו מסתבך אבל בסוף הופך לגיבור היום. סיפורים משעשעים. איורים מינימליסטים וחמודים והכי טוב. מרוכזים בספר כמה סיפורים שלו מה שמבטיח שעות סיפור מתארכת.


נולי פיתח שיגעון גדלות: הוא אמר לי שנשמור את הציורים שלו וכשיהיה מבוגר הם יוצגו במוזיאון. אני משערת שהוא יכול לעבור בתור צייר מופשט (ציור "המשפחה שלי " שלו הוא שלושה קווים המייצגים אותנו וארבע שמשות). אני מרגישה שהוא מוותר לעצמו ובגן מוותרים לו וזה די מעצבן אותי ומד שני גם בבית אני לא יותר מדי עובדת איתו אז ממש אין לי מה להתלונן.

פריצות דרך

רגיל

אני מתחילה לעבור פריצת דרך רגשית עם עצמי. השבוע אני מתחילה להתגבר על שני מחסומים בתקווה שאכן הם יעשו לי את החיים יותר קלים.

הייתה לי היום שיחה קשה עם טוליו שנגעה לזה שאני לא נוהגת . הרגשתי בהתחלה התנגדות גדולה לכל הנושא בעיקר לאור נסיון העבר (כ100 שיעורי נהיגה עם מורה שטענה שיש אנשים שרצוי שלא ינהגו וכנראה שאני שייכת לקבוצה הזאת. אני המטומטמת המשכתי איתה כדי להוכיח לה את ההפך ואז ילדתי והפסקתי) אבל קול קטן בי אמר שנמאס לי להרגיש כמו כישלון סביב העניין הזה. אי הנהיגה זו נקודה מאד רגישה אצלי והיא עולה כל פעם שיש סיטואציה בה אני תלויה בטוליו או צריכה להביא את נולי לחבר שגר רחוק. במודיעין להיות בלי רישיון זה הופך להיות ממש נכות את זה כל אחד יגיד ואמרו.

 

 

 

אז התחלתי לחפש מורה לנהיגה למאותגרים ומצאתי המלצות חמות על אחת ממישהי שעברה טסט בגיל 40. התקשרתי אליה ודיברתי. סיפרתי לה את הסיפור שלי ואמרתי לה שאני תלמידה מאתגרת במיוחד. היא אמרה לי שהיא לימדה גם תלמידות מעל 60 ושהיא מאמינה שכל אחד יכול להוציא רישיון. היא עודדה אותי לעשות קודם כל תיאוריה ואז לגשת אליה. זה הרגיש לי כמו מבחן לגבי רצינותי אבל התחלתי בזו השעה תהליך.

 

המחסום השני שפרצתי הוא קל יותר. הזמנתי עוזרת כי הודיתי בפני עצמי שיש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לנקות ורצוי שמישהו יעשה את זה מדי פעם. היא תבוא בעוד שבועיים (בחרתי לקחת קצת זמן כדי ללמד את עצמי לסדר וקצת לנקות כדי שהיא לא תבוא לערימת הג'יפה שנקראת בית, כבר היה יותר נעים)

 

אני מרגישה כאילו אני מזמינה פנימה  גורמים שפעם פשוט פחדתי להכניס. אני מקווה שאכן אני מתגברת על פחדים ישנים שאני חיה איתם כבר לא מעט זמן.

 

אחרי שדיברתי עם המורה לנהיגה פרצתי בבכי משחרר.

 

גם יש מגמת שיפור קלה בתהליך הגמילה של נולי. פתאום זה נראה אפשרי.

 

 

צרת רבים

רגיל

אני מופתעת לגלות כמה ילדים בגילו של נולי וגדולים ממנו סובלים מהרטבת לילה.

חשבתי שהמידע הזה יגרום לי להרגיש יותר טוב אבל זה גורם לי להרגיש יותר גרוע.

כל הזמן מנקרות בי מחשבות הכפירה ומה אם זה ייגמר עוד המווון זמן.

ובינתיים התחלנו את שיטת הגמילה של דוקטור קושניר שכנראה עבד קודם בעינוי עצירים. השיטה הולכת ככה: מחברים לילד זמזם וכל פעם שהוא מרטיב מושמעת וובוזלה (אין לי מילה אחרת לצליל האיום שזה משמיע). הרעיון הוא להרגיל את הגוף לכווץ את השלפוחית.

התחלנו ביום שני ועכשיו כולנו פקעות עצבים, אני מקווה שזה ילך כמו הסיפורים של חבר מאמיניו שילדיהם נגמלו תוך שבוע (פחחח) או תוך חודש (חותמת על חודש). אבל צריך להתמיד.

השיטה לא מבטיחה גמילה מהירה, מופעל בה אלמנט הזמן (שגם ככה יכול לשנות כי לאחר זמן ילד יכול להיגמל באופן טבעי) וכל ילד לגופו.

 

בקיצור כרגע אני מרגישה מטומטמת אבל מתמידים כי אני לא רוצה להודות בכישלון השיטה בשלב כה מוקדם, בכל זאת היא לא שיטה זולה ונלקחים בחשבון גם הלילות שכבר עברנו.