רגיל

שמעתי על הספר ממני והלאה של אורנה דונת שהוא מחקר שעשתה על קבוצה שבדרך כלל  כמעט ולא שומעים את קולה במרחב הציבורי: אנשים שבוחרים לא ללדת ילדים. מאד סיקרן אותי לקרוא עליהם כי מעניינים אותי אנשים שלא לקחו את מסלול החיים המוכר כמובן מאליו. ובחרו בחירה אחרת שהם על פי מה שנראה מאד שלמים איתה. אצל חלק גדול מהם לא נראה שהיה פחד מהצעד הזה אלא שרשרת של שיקולים וידיעה מאד ברורה איך הם רוצים את החיים שלהם. אני מעריכה מאד חיים מחוץ למיינסטרים גם אם מדובר בבחירות שונות מהבחירות שלי.

קראתי את הספר: הטיעונים לא היו זרים לי ובמידה מסוימת עלו בהם שאלות שלהורה עם ילדים לא תמיד נעים לשמוע. למשל הורים שזה מובן מאליו להם שהם יביאו ילדים  ואחר כך הם לא מפסיק לחפש להם מסגרות אלטרנטיביות כי אין להם זמן לגדל אותם במסלול שבחרו לעצמם.

 

אני תוהה אם קיימים הורים שעשו את הצעד והתחרטו על כך והם מעיזים להודות בזה. הייתה אם בספר בחודשים הראשונים אחרי ילדה שדיברה על הויתור העצמי העצום בהורות שהעלה אצלה שאלות רבות לגבי הבחירה שלה. אני מתארת לעצמי שהרבה מזה בא בעקבות הקושי הגדול של הורות טרייה. פעם לא דיברו עליו והיום מדברים.

 

זה קשה להתחרט כאשר מדובר בילד חי ועל פי רוב אהוב.

 

קראתי בשבעה ימים על הילד שנולד ללא יד והוריו תובעים את מערכת הבריאות על כך שלמרות שעשו בדיקות פרטיות ויקרות לא כגילו את המום. הולדה בעוולה קוראים לזה. מטרת התביעה שלהם היא לשפר לילד את איכות חייו עם המגבלה. הם מרגישים שנשללה מהם זכות הבחירה אם להמשיך את ההיריון או להפיל (אם כי הודו שהיו בוחרים בהפלה כדי לחסוך לילד את הסבל) , משהו בדיון הזה נשמע לי נוראי. אני חושבת שהידיעה של הילד שהוריו היו מוותרים עליו היא פצע ענקי.

 

אני מכירה על בשרי מקרה של אדם שלא היה בשל או מוכן להורות ובכל זאת הפך להורה, הורה גרוע מאד. אבי הביולוגי. הוא לא הצליח להיות הורה, הוא לא ידע מה זה אומר להיות הורה טוב, הוא לא היה מוכן רגשית לזה אף שברמה ההצהרתית הוא רצה ילד ושמח על ההיריון של אימי. הוא למעשה פשוט ידע משהו המסלול המצופה ממנו והלך בו על אף שההווה מראה שזה אל היה המסלול המתאים לו.

חוסר הבשלות הרגשית שלו בעצם הפך אותו לאב נוכח נפקד. במקרה שלהם אחרי הגירושים הוא לא היה נוכח אמיתי בחיי על אף שעד גיל 12  הוא ביקר אותי ואני באתי אליו לשבתות.

אני לא מאשימה אותו, הוא עשה את מה שהיה יכול במסגרת המוגבלות הרגשית שלו, אני שמחה שבאתי לעולם ואני בסך הכול קיבלתי מהחיים גם הרבה טוב אבל זה הפצע של חיי. אדם שבני לא יודע על קיומו כי לא מתקיים איתו קשר כבר שנים (בגלל חוסר רצון מצידי, כבוגרת הוא מאד היה שמח לקשר איתי אבל הוא גם עכשיו לא מבין שבקשר צריך להשקיע ועל קשר צריך להילחם). 

 

משמח אותי לדעת שיש אלטרנטיבות אחרות ושיש קולות אחרים במרחב הציבורי כדי שמי שלא היה אמור לבחור בהורות לא יבחר בה ובעיקר כדי שאנשים יכירו בכך שהורות זה אומר המון עבודה רגשית ופיזית, המון השקעה בלי ציפיה לתמורה והמון אהבה. ואז ישאלו את עצמם אם הם מוכנים לנתינה כזאת.

 

הייתי שמחה אם היו מכריחים כל הורה להשתלם בנושא וללמוד את העבודה, עוד בזמן ההיריון. הייתי שמחה אם הורים ותיקים היו חונכים הורים חדשים. הייתי שמחה אם לא היו מסתירים גם את הקשיים.

 

ואני שמחה על כך שהפכתי לאם בעידן האינטרנטי בו יש לי שותפות לקשיים ולדילמות, מומחים שיכולים לספק לי מידע שמתאים לי (מדהים כמה פעמים קיבלתי עצות טובות מאנשים שזרים לי לחלוטין), ובעיקר מקום שמאפשר ריבוי קולות ונותן לגיטימציה גם לרגשות שליליים סביב ההורות

 

 

»

  1. תודה על הפוסט, תבורכי. נכון חשבתי עליי קצת כשקראת אותו?
    אני רוצה לקרוא את הספר, קראתי עליו במוסף הארץ. וגם את פרויקט האושר אולי. אבל אני תקועה בלב הנבון כבר המון זמן
    ובכלל אמרתי לעצמי שאני רוצה פרויקט לקרוא ספר בספרדית סופסוף.

    • גם עליך!
      ולגבי הספר הופתעתי כמה הוא לא חידש לי אבל בכל זאת טוב שהוא שם.
      מכירה את התסכול כשנמצאים בספר ויש כל כך הרבה אחרים שקורצים מעבר לפינה.
      ואמא שלי הדהימה אותי. היא באמצע שנה שניה של לימודי הספרדית(קורס אחת לשבוע) והיא כבר קראה ספר של סאפון בספרדית. אני עם כל השנים בהן אני שומעת את השפה ואחרי שנתיים של לימוד אינטנסיבי ביותר ושהייה של 4 חודשים בדרום אמריקה עוד לא הצלחתי לקרוא ספר בספרדית.

  2. אני חשבתי על אלה שמחליטים לא ללדת ומתחרטים כאשר מאוחר, אבל כאן כבר אין אלטרנטיבות, הם לא יוכלו לאמץ ויישארו עם התשוקה הפיסית ממש .
    וגם הזכרת לי את הספר –
    <a target=_blank href="http://www.getit.co.il/BN_Direct/9470/"><strong>המקצוע – הורים | ד´´ר פ … כי תמיד אפשר ללמוד, ולשפר.

    • בספר התייחסו גם לטענה הזאת. הם אמרו שאם מביאים ילד לעולם ומתחרטים אז גם הילד סובל מהתוצאה ולא רק ההורה.ואם זה הפוך אזסובל מהתוצאה אדם אחד בלבד.  יש הרבה בחירות שאפשר להתחרט עליהן בחיים אבל בכל בחירה יש ויתור על אפשרות אחרת וזה לא אמור להיות מניע לבחור כך ולא אחרת רק כדי לא להתחרט אחר כך על אי הבחירה.

      כנראה שצריך שיהיה רצון ולו רצון מסוים. אם אין רצון ולא מסיבות של פחד אז אולי אין טעם לנסות.

      • ואכן הורות היא מקצוע ואני משתדלת ללמוד מאיפה שאפשר איך להיות אמא טובה

    • עצם העיסוק בנושא מעניין. לא היה מקובל לקשור בחירה עם  אנשים ללא ילדים.עדיין יש לי הרגשה שלא רבים יבחרו בו .

  3. אני מאמינה שהרבה מהאנשים הללו, יגידו בשלב שבו ימצו את עניין הזוגיות, שהם מצטערים על ההחלטה לא ללדת.
    ולא בגלל ש"אין מי שיבכה על הקבר שלי".

    בעיניי החיים הם דינאמיים, החלטות צריכות להיות! אבל מותר גם לשנותן!
    מה שהוביל אותי להכנס להריון הוא שילוב של התרגשות, שעון ביולוגי וסקרנות, לא יודעת להגדיר את זה במדוייק, אבל הרגשתי שאני בשלה והגוף שלי נכנס למן הכנה להכלה וכך גם הראש..
    גם בהריון הראשון וגם בשני, ההריונות קסמו לי, עם המגרעות שלהם.. וכמו ששוכחים את כאבי הלידה, שכחתי בהריון השני שצריך לגדל גם את הקטנה..
    שכחתי מה עברתי עם הגדולה ומה עברתי כילדה והיום אני מצרה על כך, חלילה לא חושבת שעשיתי טעות, אבל הייתי צריכה לחכות ולא לתת לעצמי להסחף אחרי הרגשות..

    • עברתי את קורס המטפלות והייתי משוכנעת שאני אצליח ליישם את מה שלמדתי והיום אני מבינה שאני אחרת, שאני לא מהאמהות המחבקות וגם לא מצליחה לזייף את זה.. ואני מניחה שגם אני, כמו הוריי, אעשה משקעים רגשיים לבנותיי.
      היום, ההחלטה שלי נכון לרגע זה, עם כל האהבה של להיות בהריון, היא לסיים את עניין ההריונות. את האנרגיות שהוצאתי עם הגדולה אני עתידה להוציא עם הקטנה.. לא ממש "מתחשק" לי לעבור הכל שוב.. בעבר רציתי ללדת שוב כדי להביא בן אחד לפחות, אבל גם זה יהיה כרוך בהמון אנרגיות שיילקחו ממני במאבקים עם מולי על דברים כמו ברית, סנדקאות וכו’.. לא בא לי להכנס לזה..

      • קודם כל זה טוב שאת מודעת למגבלות שלך ולמידת האנרגיה שאת יכולה 0ורוצה) להשקיע בהורות. יש הרבה הורים שבוחרים לתכנן את הילדים כך שיוולדו צפופים ולגמור בבת אחת עם התקופה הקשה של השנים הראשונות בגידולן.
        לגבי דפוס ההורות את למעשה במודע או שלא במודע מחקה את הדפוס שאת מכירה מהבית. ידע נוסף יכול לתת לך בחירה לשנות דברים שלא נראים לך.
        כולנו כהורים נעשה טעויות זה ברור. אנחנו בני אדם.
        וכן זה כאב ראש העניין של הברית אבל שבוע ואת שוכחת שזה היה בכלל (בהנחה שהכול בסדר) במילים אחרות תשמחי שיש לך בנות.

      • אני מודעת לדפוס ומצרה על כך שאני חוזרת עליו, כדי למצוא את הדרך האחרת אני חופרת בכל מקופ אפשרי (אמא שלי הביאה לי ספר שהגיע לא מזמן איך לגדל ילדים ולהישאר שפויים, זהו שמו פחות או יותר ואני מוצאת אותו יותר מרגיע מהספר של מיכל דליות למשל..), יש דבהרים שמצליחים ויש שלא וזה מתסכל..
        באשר לעניין הברית, התכוונתי דווקא לעניין הניתוק שלי מהדת, אני יודעת שאם אני אנסה לשכנע את מולי לעשות ניתוח להסרת העורלה כפשרה (מבחינתי) זה עשוי לעורר המון רעמים וברקים במשפחה, שלו ושלי..
        ולמעשה זאת היתה הסיבה שהחלטתי שאני עושה סוף פסוק..
        הוא, עדיין לא יודע על זה.
        הסיבה הנוספת היא עניין הלופ החוזר של החינוך..

      • עצם זה שאת מנסה לא לחזור על הטעויות של הורייך זה כבר דבר גדול.
        לעניין הברית זה אכן מורכב. במקרה שלי טוליו היה זה שממש התנגד לברית ולי היה קושי עם לא לעשות את זה ומצד שני גם עם לעשות את זה. ניסיתי לחשוב על טובת הילד. זו החלטה קשה ולא אוטמטית בכלל בעיני.ואני לא מדברת על העניין המשפחתי סביב זה (אני גם מבית דתי ואם היינו בוחרים לא לעשות ברית אני משוכנעת שהיו לזה השלכות רגשיות).

    • אבל הזוגיות היא מה שנשאר אחרי שהילדים גדלים ופונים לחיים משלהם. להורות יש מקום הרבה יותר מינורי כשהילדים גדלים. נכון, כל זוגיות יכולה למצות את עצמה עם או בלי ילדים.
      להיות בהיריון היה כיף גם לי(למזלי). יש קסם בשינויים של הגוף (אצל חלקינו, יש לי חברות שסבלו נוראות בהיריון) וזוכים להמון תשומת לב חיובית מהחברה. לא אגיד שלא נהניתי מההשתייכות לגילדה הזאת של המצפות לילד ואחר כך לקבוצת האימהות.
      לגבי הגידול, מקבלים הרבה מכות לפנים, החל מחוסר שינה וכלה מההבנה שפתאום יש לך הרבה פחות זמן למה שפעם היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך.

      אבל יש בזה גם היבטים מתגמלים שבעיני שווים את המחיר. אפשר להבין למה לא כל אחת מוכנה לשלם את מחיר ההורות. אחריות על אדם אחר זה לא קל.

  4. כל הכבוד על הפוסט ומאוד ריגשת באזכור של אביך.
    אני מרגישה שזה בלתי אפשרי להתחרט משום שכבר מדובר בקיומו של אדם בעולם ועוד אדם אהוב כל כך, אבל שאכן גם יש קשיים גדולים שלמרות שהיום כן מדברים יותר, לא מדברים מספיק.

    • אני מרגישה שאני מדברת יותר מדי על הקשיים ופחות מדי על הרגעים הטובים בהורות שגם הם קיימים.
      ואת צודקת שאין דין ילד תיאורטי כדין ילד קיים. בעיני זה בלתי נתפס להתחרט על קיומו של ילד שכבר חי וקיים.

      • אולי זאת הזדמנות לכתוב פוסט על הצד השני, ההנאה מהורות. זה יכול להיות מעניין, ולו רק כי זה "כאילו" מובן מאליו למה כן, אבל כשחושבים על זה, זה אולי לא כ"כ מובן מאליו?

      • יצא לי לכתוב בעבר אבל כנראה לא מספיק. צריכה לנסות ולראות.

  5. למדנו על "הולדה בעוולה".
    אני חושב שצריך להבדיל בין זה לבין חוסר רצון להיות הורה בכלל.
    לא לרצות להיות הורה בכלל זה נראה לי דבר נוראי, אבל מובן.
    אולי יום אחד גם אני אהיה במצב הזה, אבל כרגע אני מאד רוצה.
    זו היא שלא רוצה.

    אני חושב שברגע שיש לנו ילדים וקשה לנו להתמודד אז בתקופות הלחץ אנחנו נוטים להמון מחשבות שבפרספקטיבה הכללית לא היינו נוטים אליהן.
    למשל, במשפחה שלי האימהות היו אומרות כחלק מהנאומים החינוכיים שלהן "למה הבאתי אותך בכלל?" לילד. זה מובן, אבל, שהן שמחות על הילד שמגיע וכו’.

    • טוב, הולדה בעוולה זה אכן סיפור אחר.
      אני חייבת לציין מניסיון של ארבע וחצי שנים בתפקיד שאפילו ברגעים הקשים ביותר לא חשבתי "למה הבאתי אותך בכלל" וגם אם חושבים זה דבר נורא להגיד לילד.
      וחוסר רצון להיות הורה יכול להיות נוראי (מילה קצת קשה)כשבני הזוג לא רוצים אותו הדבר(אני לא מדברת על חוסר רצון זמני אלא על החלטה שכנראה לא תשתנה). אם מדובר בזוג ששניהם לא רוצים זו בעיני בחירה לגיטימית.

      • אם ילד עוזב את הדת, למשל – אז לפעמים ההורים כן אומרים לו שחבל שהוא בכלל הגיע לעולם וכל זה…

      • אני חושבת שכמה שכואב להורים כשהילדים לא בוחרים בדרכם זה משפט שלא אומרים.
        זה ממש מרתיח אותי לשמוע שיש הורים שכן.
        (או שאני מודדת הורות לפי ההורות שאני מכירה מההורים שלי שהיא באמת הורות מכילה ותומכת)

  6. ג’וליאנה, תודה על הפוסט היפה והכנה. קראתי על הספר, וראיונות עם המחברת, ונדמה לי שהיא אמרה שהנושא הבא של מחקרה יהיה אנשים שמתחרטים שהביאו ילדים לעולם- שזה טאבו עוד יותר גדול.
    לי אישית קשה-ולא-קשה להבין אנשים שהחליטו לא להביא ילדים. קשה כי עם כל הקשיים אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי ללא ילדים- הם מוסיפים מימד רגשי לעולם הפנימי שאני לא חושבת שאפשר לחוות ללא ילדים. ולא קשה להבין, כי ילדים זה שוחק ותובעני.
    אבל טוב מאוד שהדיון מתעורר, בדיוק מהסיבות שציינת- כדי שהורות תהיה בחירה, ולא נתיב מובן מאילו לאנשים שבכלל לא בטוחים אם הם רוצים. 

    • אני מבינה את האמביוולנטיות שלך.זו למעשה ההורות, הרבה אהבה והרבה קושי. אולי סוג של התמודדות עם החיים.

  7. נולדתי רצויה ואהובה אך בתקופה שהייתה קשה מאד ולכן
    כאשר בגרתי היה בי פחד עצום מפני אחריות להקמת משפחה והולדת ילד.
    האופי האחראי מדי שלי גרם לי שרק בגיל מאוחר יחסית הקמתי משפחה .
    הריון  היה מלא פחדים ולא רק שלי אלא גם של אימי היקרה שניצלה משואה כמעט יחידה מכל משפחתה.
    כמו אז וגם  היום אני מלאת פליאה על מה שקרה לי  ולמשפחתנו כולה.
    כאשר אני קוראת את הפוסטים מלאי אהבה על בנך – אני נזכרת  באותו תקופה
    שעברה עלי ומהנהנת בראש וחושבת עד כמה האמהות הצעירות דומות..

    • יכול להיות שאימך העבירה לך חלק מהחרדות הקיומיות (המובנות מאד לאור מה שעברה) שלה.
      לי נראה שהבחירה להיות הורה היא הצעד הכי קשה בחיים. ובאמת כשנהיים הורים מתחילות החרדות לקבל ממד אחר.

      וזה נחמד לראות דברים משותפים בהורות.

  8. לדעתי תמיד היו אנשים שחיו בצורות שונות ובחרו לא ללדת ילדים. תמיד היו אבות שברחו מהבית והורים לא ראויים.
    ההבדל הגדול הוא שבתקופה הזאת פשוט יש הרבה יותר מידע זמין על כל נושא. אני מתכוונת גם שפעם לא היה איפה לכתוב את כל הדברים האלה וגם שזה לא היה מקובל לשתף את כולם במחשבות ובהחלטות האינטימיות שקשורות לזוגיות, משפחה ועניינים פרטיים.

    • אני מאמינה שאת צודקת אבל אני בטוחה שפעם כשהם חיו במחתרת זה היה הרבה יותר קשה להם. זה אומר להשקיע הרבה אנרגיות בהסתרה ולקבל מבטי רחמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s