ארכיון חודשי: ינואר 2011

מציאות חלופית

רגיל

ראיתי את זה אצל אינגה מיכאלי.

 

אם לא הייתי מתולתלת וג'ינג'ית (חומה במקור)הייתי עם שיער שחור ארוך וגולש ממש  כמו של המוכרת היפהפייה של ריינבו ג'יפסי.

אם לא הייתי ישראלית הייתי ספרדיה או הולנדית.אולי בת של מהגרים. מאד מרתק אותי כל עניין ההגירה.

אם לא הייתי ג'וליאנה (?) הייתי ליליאנה או כרמן או מאייטה.

אם לא הייתי גבוהה ומלאה הייתי קטנה ורזה עם ציצים קטנים.

אם לא הייתי פדלאה הייתי רקדנית  (פלמנקו או מחול מודרני)

אם לא הייתי שתי ידיים שמאליות הייתי מאיירת או ציירת קומיקס

אם לא הייתי עירונית הייתי כפרייה חובצת גבינות

אם לא הייתי אחת שאוהבת להתלבש נוח הייתי מעצבת אופנה

אם לא הייתי יהודיה הייתי בודהיסטית או חברה באיזה כת

אם לא הייתי מרובעת הייתי היפית

אם לא הייתי ילידת שנות ה70 הייתי ילידת שנות החמישים מה שאומר שהייתי מתבגרת בשנות ה 70.

אם לא הייתי בת 35 הייתי בת 28

אם לא הייתי ממושקפת הייתי עם ראייה שש שש ועיניים ענקיות שתופסות לי חצי פרצוף וריסים להרוג בשבילם.

אם לא הייתי אישה הייתי גבר. איזה גבר הייתי? קשוח ורגיש?

אם לא הייתי זייפנית הייתי זמרת.

אם לא הייתי אני הייתי מישהי אחרת

 

מודעות פרסומת

ניידות

רגיל

נולי: כשאני אהיה גדול אני אתחתן אם אישה שאוהב ויהיה לי ילד אחד…שניים… שלושה…ארבעה, מה שיצא ואני אגור ברחובXXX (הכתובת שלנו)."

אמא:ואיפה אנחנו נגור?

נולי: אתם תגורו ברחובות איפה שסבא וסבתא X גרים.

אמא: ואיפה הם יגורו?

נולי: בברצלונה כמו סבא של איתן (ילד מהגן).

 


וחוץ מזה אנחנו בחודש ממש מוזר. אמנם קיבלנו מתנת כסף יפה אבל קפצו עלינו הוצאות ברמה בלתי נסבלת: מוסך רופא שיניים ודוח מהירות.כסף בא וכסף הולך זה בדיוק זה.


עשיתי לנולי בוקר של כיף. היה לו איבחון בבוקר אז על הדרך אכלנו באומה ארוחת בוקר מפנקת (ונולי קיבל שוקו בספל של גדולים מה שעשה אותו מאד מאושר).

לקינוח קניתי לו סוף סוף מעיל והוא בחר את הצבע: צהוב זועק. בהתחלה קצת נחרדתי מהצבע ואז חשבתי כמה הוא נראה מקסים בצבע הבולט הזה. מסקנה: לסמוך על הילד!


מדהים אותי העידן הזה שילד עם בעיות מוטוריות מסוימות כמו נולי רואה ים של אנשי מקצוע. מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, אנחנו עומדים לנסות את מרפאת הגמילה של דוקטור קושניר כי נשבר לנו מהלילות הרטובים, ורופא התפתחותי. זה אמנם נהדר שקופת החולים מאפשרת את זה ושהמדיניות היא איתור מוקדם של זה אבל לפעמים הכמות הזאת נראית מאיימת ומתישה. אני תוהה כמה כאלה עוד נראה עם הגיל.

ואני תוהה כמה אנשי מקצוע רואים ילדים עם בעיות חמורות יותר.


ומצד שני רואים שיפור. המאבחנת של נולי הראתה לנו את הציור שצבע בתחילת האיבחון והשוותה אותו לציור שהוא צבע בפגישה זו וזה היה שיפור מדהים.

אני משתדלת להראות לנולי כמה אני אוהבת את הציורים ה…מופשטים שלו. כי הוא שומע יותר מדי פעמים שזה סתם קישקוש. אני באמת צריכה להכיר לו את ז'ואן מירו.


 

 

זמן ערב

רגיל

בערבים אני מתפצלת לכמה דמויות קטנות: היעילה שרוצה להספיק ולשמור על השגרה המוכרת והמנחמת,  מפזרת החום והשמחה בבית שמנסה לעצור מדי פעם ולא להיות כל כך טרודה, זאת שרוצה את היחד המשפחתי וזו שרוצה את השקט והלבד.

והכי אני אוהבת את הרגע הזה בו נולי לבוש בפיג'מה שוכב במיטה, אני שוכבת לצידו ואנחנו מדברים, אני מקריאה סיפור ואני יודעת שעכשיו זה הזמן שלנו ועוד מעט יהיה זמן שלנו אחר עם טוליו וגם זמן שלי.

אני יוצאת עם חברה להליכות, שתינו צמאות להתאווררות הזאת ואני נהנית להרגיש שאני מהירה ובכל זאת מצליחה לדבר. תחושה שדפקתי את השיטה והצלחתי גם לצבור אנרגיה, גם למלא חובה לגוף וגם לנהל חיי חברה.

 

המלצות ערב:

 

דמיון מודרך: לנולי יש הרבה חלומות על מפלצות ובדמיון המודרך יש לנו מרחב יצירתי לעודד את המוח שלו לחשוב על הדברים שהוא אוהב. הוא אוהב למשל משאית זבל 😛

אז תיארתי לו אותו נוסע במשאית ומרים פחי זבל ואז הוא אמר, ואז באה מפלצת ואני דורס אותה.

המסקנה שלי מכל זה שלילדים יש את העולם הקטן והאפלולי שלהם אותו אנחנו נוטים להדחיק אבל הוא קיים.

 

תה חם מול הטלוויזיה.

 

גירודים בגב, בילוי זוגי מהנה.

 

למצוא זמן זוגי לראות סדרות ששנינו אוהבים  בדיוידי.

 

סעודה אצל המלכה/ רותו מודן. ספר אנרכיסטי שמזכיר לכולנו כמה כיף להיות ילדים ולאכול בידיים. נולי אהב במיוחד  את הקטע שהמלכה שותה קטשופ ישר מהבקבוק. אני פתרתי לו את הדיסוננס בין ערכי הנימוס שאנחנו מנסים להקנות לו לכיפיות שבאכילה בידיים כך: "כשמלכת אנגליה תזמין אותך לארוחה חגיגית תוכל לאכול בידיים. "

 

לפני השינה אני גם מוצאת זמן לקרוא. למעשה אני נהנית יותר להירדם על ספר מאשר מול הטלוויזיה אבל אני מדברת על איזור זמן אחר לגמרי.

 

אני אמנם לא מספיקה כלום ע"פ ההרגשה שלי אבל בכל זאת ערב זה זמן טוב לי. הבוקר זה סיפור אחר.

 

 

 

 

רדומה

רגיל

מרגישה כאילו מזמן לא כתבתי. שרויה במין תרדמת חורף. קצת מנותקת, קצת אדישה, קצת לא יודעת לגמרי עד הסוף מה אני רוצה.

ובכל זאת מצאתי את עצמי ניגשת לבלוג. אולי כדי לנקות קצת את האבק של שבועיים. אולי כדי לפתוח שנה אזרחית חדשה כי אני מרגישה קצת מוקסמת מהאפשרות לפתוח שנה באמצע השנה וקצת כן חלק מזה.

 

אני שונאת את זה שהרצונות שלי רדומים.