השלמה לפוסט הקודם

רגיל

אני אוהבת לבשל, אני אוהבת את היצירתיות ואת התהליך וגם את האכילה. לאחרונה הבישול הפך אצלי למקור תסכול. נולי שפעם היה מוכן לטעום מהכול ובאמת אכל הכול מתחיל להיות בררן ולפעמים הוא גם מדבר בצורה ממש מעליבה על מאכל שלא נראה לו.

אני לא מוטרדת מהתזונה שלו כי בסך הכול הוא אוכל מאוזן, המשקל שלו טוב לגילו וזה גם חלק מהאני מאמין החינוכי שלי לא לעשות עניין מאוכל.אבל אני כן מוטרדת מהיכולת שלו לפגוע בי כל כך בקלות בלי להבין שהוא פגע בי, גם כשאני אומרת לו במפורש שהוא פגע בי בצורה שבה התבטא הוא לא ממש משנה את ההתנהגות שלו. לפעמים נראה לי שיש בו צד שנהנה לעשות דווקא אבל זה לא אומר שבא לי שידרכו עלי. אני מגיבה בחומרה אחרי שגם התעלמות מדיבורים מרגיזים לא עוזרת.

טוליו מחמיא לי כשמצליח לי תבשיל אבל יש דברים שהוא נמנע מלאכול מסיבותיו שלו וזה אומר גם שהבישול שלי פחות מגוון כי הרי אני רוצה שיאכלו. הוא גם מגבה אותי ושנינו מגיבים בחומרה כשנולי מדבר לא יפה.

אבל החשק להשקיע בבישול הלך לי, הדחף היצירתי שלי (שהוא גם לא במיטבו) הולך ודועך, אני שונאת כשתפקודי הבית נכנסים להילוך נמוך. זה לא שיש לנו חלוקת תפקידים רשמית בבית אבל כשאני לא עושה דברים לא נעשים. אני שונאת את זה שאני מושפעת כל כך מההתנהגות של הילד שלי ולא פועלת מתוך דחף פנימי. הרי אני לא רוצה לחיות עם צורך מתמיד באישור מהילד שלי.

 

אני מרגישה ששמחת החיים אוזלת ממני, אני מרגישה שאני רוצה למצוא את הדברים שיגרמו לעיניים שלי להבריק, אני רוצה לקבל מעצמי אישור ליכולות שלי ולא להיות מוגדרת רק מעצם היותי אם או רעיה. אני מרגישה שאני הופכת לאדם שאני שונאת.

מודעות פרסומת

»

  1. ג’ולז, איזה טקסט קשה. בכלל, נראה שימים רעים עוברים עלייך.
    אני יכולה להבטיח לך שזה קורה לכולם, ושזה עובר. אם את יכולה לשכנע את החצי השני לקחת יותר אחריות ליומיים שלושה, זה כבר עוזר.
    אבל יותר חשוב – תבדקי איך את יכולה לא להיעלב. נולי לא מנסה להעליב אותך, זה פשוט לא טעים לו. הוא ילד. כל השאר זה השלכות שלך (סליחה, אני מקווה שאת לא נעלבת. ילדים פשוט אומרים מה שעובר להם בראש).
    ובעניין המשהו בשביל עצמך, אני מצטרפת עם הכפיים. הוא פשוט הגיע לגיל שבו יש פחות צרכי תפעול, ואת מרימה את הראש. עכשיו צריך לבחור מה לעשות עם זה.
    וחיבוקים ונשיקות גם.

    • כנראה הימים האלה שבחודש בהם הכול נראה שחור.
      החצי לשמחתי עושה הרבה וגם לוקח על עצמו הרבה בנוסף לעומס רב בעבודה.
      (בחרתי נכון 🙂  )
      גם אני מרגישה שלהעלב מילד זה לא לעניין כי ילד פשוט מגיב מהבטן ובכל זאת יש ימים בהם זה מתסכל. גם הגננת שלו התלוננה לאחרונה על כך שהוא עונה לה בחוצפה ואני מרגישה שאני לא ממלאת מספיק טוב את תפקידי כאם שזה אומר להגיב בחריפות כשהוא מדבר לא יפה.
      אבל ביחס לעצמי, את צודקת היה קל יותר לו לא הייתי נעלבת.

      ואני מרגישה את הבילבול הזה ואת חוסר הכיוון לגבי מה לעשות עם עצמי.אני גם מרגישה סוג של בדידות כי חיי החברה שלי די דועכים.

      חיבוקים ונשיקות גם לך. ותודה על התגובה הכנה והתומכת שלך.

  2. גם אני איתך.
    אבל אני חושבת שבדיוק בשביל זה יש את ההנהגות של הבית, שתוכלי לתקופה קצרה לזנוח אותם.
    אז תכיני את המזון הכי בסיסי ופשוט, שהוא לא מתלונן עליו..
    תשחררי.. אז מה אם הבית קצת מוזנח? מותר לך להיות עם "לא רוצה!!" ענק לפעמים.

    • אני רוצה להיות מסוגלת לזנוח את התפקידים האלה ולזרוק הכול לעזאזל . ומצד שני כשאין אוכל ביתי בבית זה עושה לי רע. קשה לי להסביר את זה. האוכל הביתי מהווה בשבילי סוג של חמימות וחיבוק וביתיות וקשה לי לוותר על זה.
      ובכל זאת יש מה לעשות כדי להפחית מהעומס.

  3. אולי יום יומיים של חופשה יועילו להעלאת המורל. בכל מקרה, אנחנו מבינים, מזדהים (כולם חווים את זה מדי פעם) זה הגיוני לגיטימי ונורמלי לחלוטין. בינתיים – חיבוק.

  4. ילדים נכנסים לפעמים לתקופות מאד בררניות בכל הנוגע לאוכל,  וננעלים על מאכל ורבע שהם אוהבים וזהו.  אצל הילד שלי זה נמשך כמעט עשרים שנה ככה,  אבל אפילו לו זה כבר עבר.
    בעניין דיבורים על אוכל  –   שיננתי לילדים אלף פעם שמותר להם להגיד שזה לא טעים להם,  אבל שלא יעבירו פסק דין אוניברסלי מסוג "זה לא טעים נקודה",  כי זה מעליב   –  לא רק אותי,  אלא את כל מי שבמקרה אוכל את המאכל הזה באותו רגע ליד השולחן.  בסוף הם קלטו את העניין,  אבל זה לקח די הרבה זמן.
    ונראה לי לגיטימי לגמרי להגיד לפעמים:"לא בא לי".  שמישהו אחר יעשה את הדברים במקומך לכמה ימים,  לא יקרה אסון.
    וחוץ מזה:  מחר יום חדש.  אני מקווה שהרגשתך תשתפר.

    • גם אני מנסה ללמד אותו להגיד זה לא לטעמי.
      בינתיים עבר יום. אתמול בערב לפני השינה ניגשתי אליו וניסיתי להסביר לו למה הוא פגע בי. נראה לי שהוא הפנים כי היום בבוקר הוא אמר לאבא שלו כמה הקורנפלקס טעים 😉
      בינתיים אני מנסה להיכנס למינימום פעילות וגם קצת להיות פחות רגישה. נראה ליש זו תקופה רגישה הורמונלית ולכן דברים נראים לי כבדים יותר.

    • לי יש משיכה לדברים בני חלוף. אולי אין לי מספיק ביטחון כדי ליצור משהו שהוא בר קימא.

    • הוא כבר מכיר הרבה כפתורים אצלנו ונהנה ללחוץ עליהם בשיא הכוח. אנחנו די שקופים ולא מתוחכמים.

      • תשמעי, לגעור בו כבר ניסית, מה דעתך שפעם הבא תבואי בהפוכה? למשל, הוא יגיד משהו על האוכל ואת תגידי: "נכון, זה בכלל לא טעים" ותנהלי איתו שיחה שלמה ומוגזמת בה אתם מדברים כמה זה לא היה טעים. או אולי תדברו על דברים מצחיקים שאפשר להוסיף לתבשיל כדי שיהיה טעים: "אולי הייתי צריכה להוסיף פה משהו. מה אתה חושב? מלח? אולי אבקת לגו? שיניים של דינוזאור? יש לך איזשהו רעיון?"
        (אני לא זוכרת בן כמה הוא….)

  5. ג’ול, אני חושבת שבכל דבר הפידבקים מהסביבה משפיעים, ולא ריאלי לרצות שלא להיות מושפעים מזה בכלל. ובמיוחד בבישול, שהרי התגמול המיידי הוא בתגובה של מי שאוכל… אז את מוזמנת לבוא לבשל לי :)) וחוץ מזה, טוב שאת מודעת לכך שלבישול יש משמעות וערך יצירתי עבורך, ושהתגובות של בני הבית אינן חזות הכול, אבל אל תהיי קשה עם עצמך שאת לוקחת ללב.

    • ובכל זאת יש לי דימוי של אמא אובססיבית שדוחפת לילדים שלה אוכל ואני יודעת שאני לא רוצה להיות כזאת.
      אבל כנראה שצריך ללמוד את אומנות הלא לקחת ללב כמו גם את אומנות התגובה הנכונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s