ארכיון חודשי: נובמבר 2010

על שפעת וקשישות בולגריות

רגיל

הגוף שלי מדבר איתי יפה מאד וכשאני לא מקשיבה לו כשהוא בא בטוב אז הוא חייב לצעוק כדי שאשמע אותו. אז השבוע הגוף שלי קצת צעק עליי ואז סוף סוף הקשבתי.

 

שפעת, נו מה…

 

ביום הראשון ישנתי כמו שלא ישנתי מזה זמן. פשוט חזרתי מהעבודה, נכנסתי בבגדים למיטה, התכסתי בשתי שמיכות פוך כי רעדתי מקור וישנתי וברקע שמעתי את הקולות המנחמים של טוליו ונולי וגם זה עשה לי טוב.

ביום למחרת הרגשתי יותר טוב אז צפיתי הרבה בטלוויזיה וגם קראתי את הספר המגניב של לורי גרהם. החיים על פי לובקה. שמספר בצורה מצחיקה ומרעננת על מפגש בין תרבויות. התרבות המערבית והתרבות הבולגרית הכפרית. קוראת מחשבות  כבר כתבה על הספר.

 

וחוץ מלהיות חולה לא עשיתי הרבה….

 

יש למישהו מתכון נחמד וקל לעוף בתנור ?

מודעות פרסומת

עכשיו אני הסטיה

רגיל

בספרה אלות בכל אישה  מתייחסת ג'יין שינודה (פסיכולוגית יונגיאנית) לאלות במיתולוגיה היוונית כארכיטיפים שיכולים לבטא שלבים ומצבים שונים בחיי האישה. כל אלה מבטאת היבט נשי שונה.

הסטיה היא אלת הבית והמקדש. היא אחראית שהאש תבער תמיד באח ועל כל ההיבטים שקשורים לביתיות. היא שייכת לקבוצת האלות הבתולות (ההיבט הזה פחות רלוונטי לי)

 

בתקופה האחרונה אני מוצאת שההתעסקות סביב הבית היא הכי נכונה לי. אני מרגישה שהיא מסיחה את דעתי, הפעולות הפשוטות של אירגון ובעיקר בישול הן פעולות שמשלבות נתינה ובמקרה שלנו גם שמירה על שפיות.

 

אז לא, אני לא מרתה סטיוארט ואני גם לא שואפת לפרפקציוניזם בהיבט הזה. אני שואפת שלמשפחתי  יהיה נעים כשהם חוזרים הביתה ושגם לי יהיה נעים.

 

ואני מרגישה שלפעמים פעולה קטנה כזאת כמו לשלוח מנחה של עוגיות בטטה לא מושלמות היא הדבר הנכון לעשות.כמו מין חיבוק בשלט רחוק למי שצריך את זה.

וכך עשיתי. דווקא הכנת עוגיות הבטטה האלה החזירו לי את השפיות באחר הצהריים אחד שהיה בעיקר מעצבן וממש לא שפוי.

 

רגיל

אני ממש לא יודעת מה לכתוב ואם לכתוב ולשתף. חיים של אדם קרוב אלי עומדים להשתנות מאד והוא עומד להתמודד עם קושי מאד גדול. אני לא יודעת איך לעכל את זה , אני עדיין בהלם מהחדשות אבל אני גם לא יודעת אם זה נכון לחשוף את זה לגמרי בבלוג. ומצד שני אני לא יכולה להתעלם מזה ולכתוב על דברים אחרים. אני עוד לא יודעת מה תפקידי ואיך אוכל לתמוך, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע כי זה מאד טילטל אותי ובילבל אותי. לא רק אותי… למעשה יש עוד כמה אנשים שהם לפניי ברשימת המצוקה הזאת.

ואני מרגישה שהדאגה החדשה הזאת היא כמו סלע שרובץ על החיים שלנו כמשפחה.

 

והיום ניסינו בכל זאת לחיות, הנולי הזה הוא עוגן אמיתי שעוזר לנו לא לאבד את עצמנו בתוך זה. הלכנו לנמל תל אביב ונהנינו מההנאות הפשוטות האלה של ים, וגלידת יוגורט עם פירות ונולי רכב על הקורקינט וצפינו בלהטוטן וגם קיבלנו שקיעה יפה ומזג אוויר טוב באותו המחיר.

 

אני מזכירה לעצמי לתפוס כל פיסת שפיות שתהיה לנו ולהתענג עליה כי מי יודע כמה עוד פיסות כאלה יהיו לנו בתקופה הקרובה.נצטרך להיות חטיבת תמיכה ועידוד ונצטרך לוותר על הרבה נורמליות בחיינו וכולי תקווה שלא נגיע גם להתמודדות עם אובדן. מנסים להיות אופטימיים וחזקים.