אל הים הכחול אל הים הרחב

אני כל כך אוהבת שבתות בהן אנחנו מוציאים את האף מהבית ומטיילים. אתמול נסענו לאפולוניה עם חברים . למעשה אני נהנית לגלות כמה גם החברים שלנו מכירים אותי ויודעים שסביבת ים עושה לי טוב. אני אוהבת את הריח של הים. אני אוהבת להסתכל כמו שסבתי לימדה אותי על הגוונים הרבים שיש בים. אני אוהבת את הבריזה הקלילה והמלטפת ואת הנוכחות המשתלטת של הים בנוף.

 

ערים עם ים תמיד קסמו לי. אולי בגלל האפשרות הזמינה הזאת לשלב את הים בשגרה. אני מקנאת באנשיםש רואים כל יום את הים. יש בו משהו מבטיח כזה.

 

נולי לא אוהב את הים. הוא גדול מדי והוא נראה לו כמו אוסף של סכנות פוטנציאליות. השלט באפולוניה שהזהיר שלא להתקרב מדי לקצה הצוק והראה דמות נופלת הטריד את מנוחתו. גם הבן של החברים שלנו חשב כל הזמן על הכרישים שבים (כנראה בהשפעת כספיון) ושניהם לא הבינו למה יש אנשים שמרצונם החופשי נכנסים למים.

 

ובכל זאת הם נהנו. אולי כי הים היה מספיק רחוק וכי רחצה לא הייתה כלולה בתכנית.

 

ואני חשבתי שאולי יש משהו שאנחנו לא מבינים בעצמנו. למה אני כל כך כמהה לים ולמה נולי כל כך נרתע מהים ולא מדברים אחרים.

 

אני למשל פחדתי מאש מאז שאני זוכרת את עצמי. עד היום אני לא מסוגלת להדליק גפרור בגלל הפחד. אני לא זוכרת כוויה רצינית או אירוע שגרם לי לפחד. ובכל זאת הפחד הזה עדיין טבוע בי.

 

---

 

אני רוצה שהשבוע יהיה שבוע בו לא אהיה הרטננית שהייתי בשבוע הקודם, שבוע של זרימה ותכניות כיפיות ויעילות רכה ותשומת לב מחודדת לפרטים הקטנים.שבוע בו אני אהיה נוכחת בבלוג יותר, אכתוב יותר ואגיב בזמן אמת כמו שמגיע לכם.

 

אפשרי