אני ממש לא יודעת מה לכתוב ואם לכתוב ולשתף. חיים של אדם קרוב אלי עומדים להשתנות מאד והוא עומד להתמודד עם קושי מאד גדול. אני לא יודעת איך לעכל את זה , אני עדיין בהלם מהחדשות אבל אני גם לא יודעת אם זה נכון לחשוף את זה לגמרי בבלוג. ומצד שני אני לא יכולה להתעלם מזה ולכתוב על דברים אחרים. אני עוד לא יודעת מה תפקידי ואיך אוכל לתמוך, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע כי זה מאד טילטל אותי ובילבל אותי. לא רק אותי… למעשה יש עוד כמה אנשים שהם לפניי ברשימת המצוקה הזאת.

ואני מרגישה שהדאגה החדשה הזאת היא כמו סלע שרובץ על החיים שלנו כמשפחה.

 

והיום ניסינו בכל זאת לחיות, הנולי הזה הוא עוגן אמיתי שעוזר לנו לא לאבד את עצמנו בתוך זה. הלכנו לנמל תל אביב ונהנינו מההנאות הפשוטות האלה של ים, וגלידת יוגורט עם פירות ונולי רכב על הקורקינט וצפינו בלהטוטן וגם קיבלנו שקיעה יפה ומזג אוויר טוב באותו המחיר.

 

אני מזכירה לעצמי לתפוס כל פיסת שפיות שתהיה לנו ולהתענג עליה כי מי יודע כמה עוד פיסות כאלה יהיו לנו בתקופה הקרובה.נצטרך להיות חטיבת תמיכה ועידוד ונצטרך לוותר על הרבה נורמליות בחיינו וכולי תקווה שלא נגיע גם להתמודדות עם אובדן. מנסים להיות אופטימיים וחזקים.