ג'ובראן כבר כתב שילדינו אינם שלנו ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. אני כמעט מתביישת בתקווה הזאת שהילד שלי יהיה דומה לי. שהשייכות אלי תתבטא בכך שנאהב אותם דברים והבסיס הרוחני שלנו יהיה משותף . ומצד שני אני מגלה שאני גם מפחדת מהדמיון הזה כשאני רואה אותו. האם להיות דומה לי זה דבר כל כך טוב? אולי ייחסך ממנו סבל בזכות זה שהוא לא אני?
הוא לא שלך, אני מזכירה לעצמי.. הוא של עצמו.
|
"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם כי נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול." |
myreaderlife 
תודה ג’וליאנה שהזכרת לי.
גם את הנביא. גם את הקטע על הילדים.
ובעיקר שהוא קודם כל של עצמו.
בקר טוב!
אני מזכירה לעצמי את זה בוקר וערב.
דווקא כי הנטייה הכי טבעית שלנו היא כן לשייך את ילדינו אלינו.
אני כ"כ אוהבת את הקטע הזה 🙂
יש בו הרבה אמת. 🙂
באמת קטע נהדר. צריך כל פעם לחזור אליו שוב ושוב.
אבל יש לך עוד זמן, תתפנני בינתיים. עדיין לא העת לנתק את חבל הטבור…
זה תהליך ארוך אבל הוא כבר החל. וזה מדהים כמה זה עדין המתח הזה בין הצורך להרגיש את הילד כחלק מאיתנו לצורך לשחרר.
מסכים שהורה צריך לתת לילדיו עצמאות מלאה של חשיבה ובחירה.
גם כשהוא בן 4? לא בכל מצב. ממש לא בכל מצב. זה תהליך ארוך שסופו הוא עצמאות מלאה אבל לא מייד.
חינוך לעצמאות צריך להתחיל עוד לפני גיל ארבע.
עצמאות באה לידי ביטוי בכל גיל בצורה אחרת.
תלותיות באופן כללי פסולה בעיני.
אני מסכימה איתך חלקית. זה נכון שבכל גיל יש צורך לתת לילד כלים לחיים וביניהם עצמאות אבל הילד צריך לדעת שיש לו כתובת גם אם הוא רוצה להיות לפעמים תלותי. האמת באמצע.
זה מאד נכון: ילדים הם עולמות שלמים בפני עצמם, למרות זעירות מימדיהם. אפילו כשהם יורשים את הגנים של הוריהם, המינון והערבבוב יוצרים דברים חדשים. האמת שעדיף כך, בשביל כולם – אחרת היה עלול להיות כאן מאד חדגוני.
את מאירה היבט שלא חשבתי עליו. אני בעד רב גוניות אנושית. ככה לומדים ומחדשים דברים. דרך השונות הזאת.
אני לא חושבת שהייתי רוצה שהילדים שלי יהיו כמוני. לפחות כרגע, אני מאוד אשמח אם יהיו שונים. למשל, עם הרבה יותר ביטחון עצמי כבר בשלב הילדות.
יש מתח בין שתי הגישות. מצד אחד את לא רוצה שהילד יסבול מהחולשות שלך ומצד שני את רוצה שיהיו לך דברים משותפים איתו.
לפעמים דווקא התקלים הכי גדולים הם בין הורים לילדים שדומים להם באופי. ילד יכול להאיר להורה את התכונות שלו שהוא לא אוהב בעצמו.
לא אוהבת את השיר הזה.
הילדים שלי הם הילדים שלי ולא שום דבר אחר
הם באים ממני הם שייכים לי כשם שאני שייכת להם
אני אתן להם את אהבתי וגם את מחשבותי הם לא חייבים לקבל אותן.
גופם ונשמתם בביתי כל עוד הם גרים אתי
הם יהיו כפי שהם רוצים להיות גם אם ארצה וגם אם לא ארצה
הם ילכו קדימה כי זו דרכו של עולם תפקידי בין השאר הוא להכשיר אותם לכך כשיהיו בשלים.
הילדים שלי כבר גדולים אבל עדיין שייכים לי ותמיד יהיו. גם אם הם הולכים בדרכם הם הם עדיין שייכים לי. לא אעזוב אותם בעת צרה.
אני ממש לא ראיתי בשיר את מה שקומם אותך כל כך. זה שיר שמראה בעצם כמה ההיפרדות של הילד מההורה חשובה אבל מצד שני ההורה תמיד ממשיך ללוות את הילד כשחקן משנה בחיים שלו ולתמוך בו (זה כשההורות בריאה ולא במקרים יוצאי דופן). אני מאד מסכימה איתך בעניין הזה.
אבל את מסכימה שהם לא שלך במובן שאת זו שמכתיבה להם את חייהם.
את ממלאה תפקיד חשוב בחיהם והם לוקחים איתם משהו ממך אבל הם ממשיכים הלאה, נרצה או לא נרצה.
זה שיר. כל אחד מבין אותו איך שהוא רוצה. אני רואה בשיר קריאת תיגר על אמהות והורות, כאילו אני צינור. הילד עובר דרכי אך אינו שלי. כל תפקידי הוא רחם להשכיר.
אני בשנים הראשונות כן מכתיבה את חייהם. הם מקבלים ממני את הערכים את החינוך וכל דבר אחר. רק בגיל 18 הם שייכים לעצמם. אבל הם לוקחים איתם את מה שהם ספגו בבית. גם אחרי גיל 18 הם עדיין הילדים שלי ותמיד יהיו.
גם את צודקת. אני חושבת ששתי ההסתכלויות משלימות זו את זו.
אני כן מרגישה שהילדים שלי הם שלי, לא במובן של להשתלט עליהם אלא ההפך. במובן שלא משנה מה, הם תמיד יהיו הילדים שלי ואעשה כמיטב יכולתי לעמוד לצדם ולעזור להם גם אם הם עושים דברים שאני לא מסכימה איתם.
זה מתקשר קצת עם השיחה שהייתה לנו היום, שמאד עזרה לי.
אני איתך בעניין האחריות שלנו לילדינו אבל השיר בעצם מתאר את דרכו של העולם. הילד גדל מתרחק ובונה לעצמו את חייו אבל במקרה הטוב ההורה נשאר בחייו כרשת ביטחון וככתובת. זה קשה להיות בתפקיד הזה במיוחד אחרי שכילדים היינו בשבילם אלוהים קטן.
ואני כל כך שמחה שעזרתי לך 🙂 אני שמחה שראית בי כתובת
בפעם הראשונה כשקראתי את השיר הזה
השורה הזו ילדכם אינם ילדכם
הרגיזה אותי….
מה זאת אומרת שילדי אינם ילדי ?!
אבל יש באמת להבין שצריך לתת להם את חופש המחשבה ,העצמאות,
הדרך להחליט , כמובן שאפשר וצריך לסייע, להדריך…
ואני מסכימה לחלוטין עם ביילע שתמיד אעזור לילדי .
אני חושבת שמאז שהפכתי לאמא יש איזו נטיה לרצות לשלוט בכל היבט בחיי ילדי. הריי האו היה חלק ממני פשוטו כמשמעו השיר הזה האו תזכורת מכאיבה אבל נכונה לכך שאי אפשר לעשות את זה. הילד הוא נפש חופשית. הוא מכניס לנו ההורים קצת ענווה.
וככל שהם גדלים יותר אנחנו ההורים [ואח"כ הסבים]צריכים יותר להתאפק…
אני זוכר שפעם "אמא של אורי" ציטטה את השיר הזה אצלי בבלוג, בקטע שכתבתי על זה שהילדים לא אמורים להיות שייכים להורים. אני שמח שהגעת לתובנה הזו. עדיין, הילד יכול להיות נאהב וסוג של חבר. הלא כן?
אני לא הגעתי לתובנה הזאת אבל היא ברקע, אני לפעמים נלחמת בה ולפעמים מקבלת אותה אבל היא תמיד שם ברקע.
והילד תמיד יהיה אהוב ולגבי המילה חבר היא מילה קצת מורכבת.אני מקווה שכשיהיה בוגר הוא ירגיש שהוא יכול ורוצה לשתף אותנו בחייו.
אני מכיר את זה בערבית, והתרגום כאן הוא לא כל כך מוצלח.
זה צריך להיות " ילידיכם אינם שלכם, הם ילדי החיים המתשוקקים אל עצמם (כלומר החיים). דרככם הם באים אל העולם, אבל לא מכם. ולמרות שהם חיים אתכם, הם לא רכוש שלכם. אתם יכולים לתת להם את האהבה שלכם, אבל אתם לא יכולים לטעת בראש שלהם את המחשבות שלכם כי יש להם מחשבות משלהם. אתם יכולים להשכין את הגוף שלהם בבתיכם, אבל לא את נשמתם שגרה במשכן המחר שאליו לא תוכלו להגיע אפילו בחלומות שלכם. אתם עושים את הכל על מנת שתהיו כמותם, אבל לא משנה מה תעשו אתם לא תצליחו להפוך אותם כמותכם. כי החיים לא חוזרים אחורה, ולא אוהבת להתגורר במשכן האתמול".
איזה כיף זה לקרוא את המקור 🙂
מה דעתך על השיר?
ו"אינם רכושכם" נשמע יותר ברור מאשר אינם שייכים לכם. אבל בתרגומים תמיד עושים ויתורים מסוימים לטובת המקצב של השיר.
תודה שהבאת תרגום חופשי מהמקור.
שיר נהדר, ויש גם <a target=_blank href="http://www.youtube.com/watch?v=56Na8-5GaFI">גרסה מוזיקאלית של אותו שיר.
האזנתי לגרסה והיא באמת יפה 🙂 תודה.