ארכיון חודשי: ספטמבר 2010

על קופסאות אוכל, שעון חורף ושאר ירקות (ופירות)

רגיל

יש לי תמיד הערכה גדולה לאנשים שיודעים להוציא את היופי מדברים קטנים ושגרתיים. לאחרונה נתקלתי בבלוג שכולו מוקדש לרעיון אחד: עיצוב קופסאות האוכל (הקרויות bento) שהילדים לוקחים לגן בצורה מגרה. הבלוג הזה מפיל אותי ואני נעה בין הקוטב ל:" יש אנשים בלי חיים" לבין "גם אני יכולה לנסות".

 

בניגוד לגן הקודם בו נולי קיבל ארוחות מסודרות בגן הנוכחי קיבלנו בתחילת השנה קופסאות אוכל מחולקות לתאים והתבקשנו להביא ארוחת עשר המורכבת מכריך (נולי אוכל רק את התוך), ירק ופרי. ההתעקשות של הגננת על  נראתה לי קצת נוקשה מדי כי משום מה יש לי ילד שלא אוהב לחם. פעם התחכמתי ושמתי תירס במקום, אני מתכוונת לנהוג כנולי ולבדוק את גבולותיי מול הגננת

 

(אוסיף ואומר שטוליו הוא זה שאחראי על הכריכים אבל יש לי בכל זאת כמה בקרים רגועים בהם אוכל להתפנות למלאכה).

 

וכרגיל דווקא כשהחלטתי חגיגית לקחת את נולי לגינה הציבורית כל יום בא שעון החורף. לא זו גם זו היום הגענו בשש וחצי לגן סגור. למזלי נפל האסימון בשלב די מוקדם מה שפינה לי מעט זמן לתחזוקת הבית השוטפת שהיא…מממ… לוקה בחסר.

 

 

שנה טובה

רגיל

אני מרגישה שראש השנה מחייב איזה פוסט כזה של סיכומי שנה והחלטות אבל באמת שלא הייתה לי אנרגיה לזה. הכנתי ברכה אינטרנטית ובסוף לא שלחתי אותה כי היא לא הייתה די מושכת לעין ואחר כך הצטערתי כי קיבלתי ברכות ולא החזרתי תשובות וזה גם מעורר אשמה.והמחשב שלנו התחיל להיות איטי כמו צב.מה זה צב, להקיף את הבניין ולחזור . טוליו נסיך הקסם שלי תיקן את המצב האומלל אחרת אפילו שנה טובה לא הייתי מצליחה לכתוב.

ואני גם לא כל כך סגורה על מה אני רוצה מעצמי ומה להחליט לגבי ומה אני מאחלת לעצמי מעבר לדברים הרגילים שמאחלים לשנה חדשה. זה די קשה כשלא יודעים מה רוצים.

 

התחלתי את השנה החדשה במצב רוח קצת מהורהר, קצת מנותקת מעצמי ומרגישה קצת אשמה על כך.

 

אני רוצה לדעת מה אני רוצה ואולי זה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה.

 

ולכולכם אני מאחלת שלכל אחד יהיה את הטוב שהוא ירצה בו בזמן שהוא ירצה בו. טוב זו מילה כללית וקצת כמו צ'ק פתוח… הרבה אפשרויות. מקווה שלא תתבלבלו מכל האפשרויות כמוני.

 

עוד דבר קטן ואידיוטי. לטוליו ולי יש משחק -מי זוכר… זה יכול להיות מועמדים זניחים מעונות כוכב נולד וזה יכול להיות זמרים מהאייטיז.זה מדהים כמה מידע זניח המוח שלנו זוכר. המוח שלי בכל מקרה. אולי אני צריכה למחוק קצת מידע מההרד דיסק

 

פרס למי שיזכור מי היה ליביו סיגלר. בלי רמאויות גוגל. טוליו שלף אותו ואני הייתי בטוחה שהוא ממציא.היוטיוב הוכיח שלא, ואפילו נזכרתי בשיר. 

גילויים

רגיל

אני אוהבת ימים שמגלים לי שאני מסוגלת ליותר ממה שאני חושבת.

 

אני אוהבת לגלות שחלק ממה שאני מייחסת לנולי (ולעצמי) נמצא בראש שלי בלבד.

 

הורים מהגן של נולי ביקשו ממני לשמור להם על הילדה פעמיים בשבוע. זו ילדה שקטה ומאד סגורה  (וגם ההורים שלה), אני הסכמתי לעשות את זה בתור טובה והם התעקשו לשלם לי מה שמביך אותי מאד.

 

אתמול הייתה הפעם הראשונה. הילדה סיימה את היום מצחקקת כלפריקון קטן. היה לנו מאד נחמד איתה והיא נתנה לי חיבוקים ונהנתה מהדברים הפשוטים שהצעתי לה. (אני הרבה יותר נחמדה לילדים של אחרים מאשר לילד שלי וזה רק מראה שאני מסוגלת להתעלות על העייפות שלי כשצריך אז אולי כדאי שאני איישם את זה גם על נולי).

 

אסיפת ההורים בגן גרמה לי לשמוח שהבאתי אותו לגן הזה. יש לגננת יכולת להזיז דברים ובעיקר מוטיבציית על בכל הנוגע לגן ולילדים. הרבה מהנושאים שהיא הציגה להורים דיברו אלי מאד וכמעט כל הורה בסוף מצא את עצמו מתנדב למשהו.

 

כן, גם אני. להביא בקבוקי פיקדון אחת לחודש לסופר ולעשות לילדים פעילות שקשורה לקריאה. ברגע שהגננת גילתה שאני ספרנית היא ביקשה כל כך יפה וחשבתי שזה נהדר שאני יכולה לתרום מהידע המקצועי שלי.

 

יש לי תחושה יותר טובה לגבי התקופה הקרובה. אני מתחילה להרגיש את החגיגיות הזאת של ההתחלות החדשות והשמחה מגרשת את הפחד.

 

 

הילד הלא מושלם שלי

רגיל

אני מתחילה להסתגל למחשבה על הקשיים הפיזים של נולי שיטופלו בריפוי בעיסוק. לכאורה זו לא דרמה גדולה כי באמת מדובר בתהליך טיפול שיעזור לו רבות בעתיד היותר רחוק. השבוע נולי עבר איבחון.

היה לי מאד קשה עם המחשבה שנולי שלי הוא לא מושלם. בתוך תוכי ידעתי שהוא לא מושלם ושיש לו כל מיני קשיים שדורשים טיפול אבל ברור לי שלא סתם חיכיתי הרבה זמן עד שטיפלתי בבירוקרטיה שקשורה לזה. זה כמו הצורך לטפל בחור אצל רופא שיניים והחור גדל וגדל ואיתו הפחד, מה יגיד הרופא, מה יהיה הטיפול?והפחד מוביל לפעמים להזנחה. אני ידעתי שלנולי יש קושי לצבוע ובמקום לעבוד איתו על חוברות צביעה עד שתצא הנשמה לשנינו התעצלתי במין עצלות הורית כזאת להתעקש ולתת לו במקביל את ההרגשה שזה כיף גדול להתגבר על קשיים. המאבחנת הבאמת מקסימה שהייתה לנו ידעה לעודד את נולי לעשות פעולות שקשות לו והוא שיתף איתה פעולה באופן יוצא מן הכלל.


אז שמונה טיפולים פלוס פיזיותרפיסטית כי מסתבר שגמישות של נערת גומי זה לאו דווקא טוב. ובמקביל הגננת כבר רוצה דלבר איתנו ונראה לי שזה לא כדי להגיד לנו כמה נולי מסתגל יפה.

מעייף להיות הורה בעידן הזה . הגננות שמות לב לכל פגם ובכל דבר רצוי לטפל מיידית, וזה בנוסף למשא ומתן המייאש עם ילד בן ארבע שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה ולפעמים זה גם בניגוד לנטייה הטבעית שלנו להגיע למצב תעזבו- אותנו -באמא -שלכם.

קצת מנחם לדעת שכל ילד שני מבקר אצל מרפאות בעיסוק ויעידו על כך התורים הארוכים .

עכשיו עלינו על העגלה או שמא על הסוס. אנחנו ממלאים את תפקידינו כהורים ואני רק מקווה שנוכל לעודד את נולי בגישה הנכונה  לנסות דברים עד שיצליח.

רגיל

ילדים מסתגלים בשניה שההורים מסובבים את הראש. מעניין לגלות עד כמה ילד יודע בדיוק אילו מניפולציות לגייס בשנייה שהוא רואה את ההורה שלו.

יום אחרון להסתגלות מורטת העצבים הזאת.

מחר יום אמיתי.

1 בספטמבר

רגיל

קראתי פוסט יפהפה של שאול אמסטרדמסקי על ההתרגשות ההורית הזאת של לשלוח את הילד לבית הספר.


אני עוד נמצאת בתחושת ההקלה המסוימת הזאת שמביא איתו ה1 בספטמבר ובכל זאת כשנפרדתי מנולי (לשעה אחת!) הרגשתי דמעה קטנה. כבר לא חרדה כמו לפני שנה ושנתיים אבל בכל זאת מתרגשת.

צוות הגן של נולי נראה נחמד. הגן גדול ומלא בפינות משחק והתחושה הכללית היא שלפחות חלק מהדברים הוא יאהב.

נולי פולי המתוק שלי אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב ושתלמד להישאר נאמן לעצמך. שתמצא חברים ושהגננת שלך תמצא חן בעינך. שאני אדע להיות שם בשבילך כשאתה צריך ומצד שני שאדע לתת לך גם את המרחב לצמוח.

הלוואי הלוואי הלוואי