לאחרונה אני מרגישה את הצורך הזה לכתוב כמעט כל יום. אני אוהבת את הסדר שהכתיבה עושה לי בראש ואת האצבעות שרצות על המקלדת בלי יותר מדי מחשבה. אני
מתחילה לחזור לשליטה בעצמי ולהיפטר מתחושות התסכול והכעסים המתפרצים. גן, אוגוסט נגמר כמעט ואני חושבת שהיה גם טוב לצד הדכדוך העמוק שלי.
עדיין קשה לי העשייה. לפעמים משימות החיים הפשוטות האלה כמו כביסה סדירה או שטיפת כלים או בישול הופכות אצלי למפלצות גדולות. אני מוצאת את עצמי מוותרת לעצמי פעם אחר פעם ואז כמעט נגמרים התחתונים בארון ואני מבינה שאין ברירה.
לאן הולכות האנרגיות שלי? אני תוהה. יכול להיות שהתשובה היא פשוט לנסיעות. השבוע האחרון בעצם היינו על גלגלים וזה היה מתיש בצורה שלא תיאמן. לכל סידור לילד יש מחיר והמחיר הפעם היה להגיע הביתה כל יום בשבע בערב עם ילד ישן על הכתפיים. וזה חירפן אותו וחירפן אותנו.
התזכורת שלי היא שזה זמני מאד ועוד כמה ימים החיים שלנו ייראו אחרת. התחלות חדשות ומרגשות, גן חדש לנולי ואנחנו מתחילים שנה חדשה עם תקווה שהיא תהיה קצת אחרת אבל בצורה טובה יותר.
כמה אני אוהבת את רגעי השפיות המעטים כשהם מגיעים אלי. אתמול למשל הצלכתי להתנהל בצורה טובה עם נולי בערב ולהשכיב אותו בצורה הכי טובה שכוללת הרבה ליטופים ושלושה סיפורים.
התאהבתי בסופרת שגיליתי לאחרונה: מם פוקס היא סופרת ילדים שכותבת בצורה יפהפייה. אני אוהבת סופרים שיודעים לקלוט את הפשטות שבחשיבה הילדותית ואת המפגש של הילד-מבוגר.
הקראתי לנולי את נועם מחפש זכרונות ואני מוצאת את עצמי מנגבת את הדמעות אחרי כל הקראה. נועם הוא ילד שגר ליד בית אבות ומתיידד עם הזקנים שם. יום אחד אחת מהזקנות מאבדת את זכרונה ונועם עוזר לה למצוא אותו באמצעות חפצים שונים שמזכירים לה דברים. אני חושבת שהסניליות זה אחד מהדברים שהכי מפחידים את סבתי. כל פעם שהיא שוכחת משהו היא חוששת שהנה זה זה ואני מוצאת את עצמי נדבקת בפחד שלה. עם כל הכובד שסביב הנושא הסיפור כתוב בחוכמה ילדותית כזאת.
לקחתי את נולי לבקר בשוק. הוא היה כל כך חמוד והתחבב על המוכרים שם. בסוף קניתי לו ארבע סוכריות גומי קטנות והוא אכל אחת במשך כמעט שעה ולא רצה יותר ומבחינתו קניתי לו את העולם. זה כל כך מענג לראות ילד נהנה כל כך מסוכריה קטנה ועלובה. הלוואי שאני יכולתי ליהנות כך מדברים קטנים.
ללא כותרת, יכולתי באותה מידה להכתיר כך את הפוסט אבל בחרתי פשוט לתאר אותו.
myreaderlife 
הסיפור על הילד שעוזר לאשה ההיא למצוא את זכרונה הוא רעיון נהדר לספר ילדים. ואהבתי את מה שסיפרת על הסוכריות הקטנות.
בכלל אני חושבת שהפשטות בה הילדים רואים את העולם היא נהדרת ולפעמים גם אנחנו המבוגרים יכולים ללמוד ממנה. אנחנו מסבכים הכול!
אני חייב יום אחד לפגוש את נולי 🙂
תודה על ההמלצה לספר,
אחפש אותו…
כן,
השגרה היא הדבר הטוב ביותר,
גם אצלנו הטורים עולים, גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו,
שזה זמני,
החשש מגן חדש שלו ושלנו, חוסר השגרה…
טיול בשוק הוא רעיון מצויין,
ומחניודה בכלל הוא שוק מגניב.
קניתי!
יום טוב!
לכי על זה!
אמנם הדוחק לפעמים יכול להעיק על הילד אבל אם את משתפת אותו בקניה ומראה לו פירות הוא יכול מאד ליהנות. אני רואה את השוק כתרפיה.
מכל מה שכתבת אני מרגיש הכי התחברתי לפסקת ההתחלה – זו גם אחת הסיבות שבגללה אני כותב כל יום. הרגשת הסדר שזה נותן ליום שלי. מין עוגן שכזה בזמן… אבל אולי אצלי זה כבר נעשה באופן אובססיבי יותר מאצלך.
יש שיקראו לזה מתמיד ולא אובססיבי. ברצינות בני אני מורידה בפניך את הכובע, איך אתה יכול לכתוב כל יום פוסט שהוא גם מוביל לדיון רציני ומעמיק. והוא גם מעניין.
(מודה שאני לא תמיד עומדת בקצב שלך אבל כשאני קוראת אני כמעט תמיד מתחברת לנושא)
אני רצה לחפש את הספר. תודה על ההמלצה.
לפעמים השגרה נראית כמפלצות גדולות….כשהן קופצות וחורקות שיניים לעברי אני מתחילה בצעדים קטנים. אני הולכת נגד מפלצות קטנות. את אלה צריך להרוג כשהם קטנים.
ולפעמים השגרה היא דבר שכמהים לו.
אצלי אני שוקעת באי עשיה ואז יום אחד יש לי דחף פנימי ואני עובדת כמו חמור ומדביקה את הקצב.לא הכי מאוזן.
איתך בפיסקה שניה.. גם אצלי יש כרגע נסיגה למצבי התפרצות..
אגב, אולי את יכולה לעזור בסוגיית "הדובון לא-לא" או "מעשה בדובון לא-רוצה" מה בא קודם? כי זה סיפור מועתק ומעניין אותי לדעת אם מה שגדלנו עליו- לאלא, אם הוא המקור או ההעתק..
אני מכירה רק את גרסת הדובון לא לא ואני זוכרת אותה גם מילדותי אז יש סבירות מסוימת שזו הגרסה המקורית אבל אני לא בטוחה במאה אחוז.