ארכיון חודשי: מאי 2010

פייסבוק

רגיל

אז בסדר, אני בפייסבוק, נכנסת פעם בכמה זמן בעיקר כדי לא להעליב. מתעדכנת בחדשות אצל חברים שאני לא פוגשת כבר שנים שזה דווקא קטע נחמד ולא הרבה יותר מזה.

לאחרונה היה לי קטע בנאלי להחריד. פנה אלי החבר הראשון שלי. הקשר הסתיים, איך להגיד את זה, לא ממש יפה . המשכתי הלאה והוא כנראה המשיך הלאה (תמונה של הבן שלו בפרופיל, או כך אני משערת) ובכל זאת היה אפשר כמעט לשמוע את הקול שלו וזה לא עשה לי נעים (הגם שהיה בי צד סקרני לדעת מה קורה איתו). זה למעשה ערער אותי כי הוא החזיר אותי לתקופה לא נעימה בחיים שלי שלא רציתי לזכור וגם הידיעה שהוא חיפש אותי במיוחד (לא היו לנו מכרים משותפים) לא עשתה לי טוב. זה לא נעים לדעת שמחפשים אותך.

התעלמתי

פנה אלי שוב (אני כבר הייתי מסיקה מסקנות מההתעלמות שאני היא אכן אני כי אם הייתי מישהי זרה הייתי טורחת להעמיד אותו על טעותו).

התעלמתי.

די שלמה עם ההתעלמות הזאת. מניחה שבסוף ירד לו האסימון (אז היו טלכרטים) ויעזוב אותי בשקט. שיהיו לו חיים טובים אבל רחוקים ממני.

ובכל זאת, אוהבת להציץ באלבומים של אחרים ולגלות חברים של חברים נראה לי שאני אשאר. הרי אין לי סודות מדינה להסתיר.

השן המאפירה

רגיל

השן של נולי התחילה להאפיר. הוא קיבל מכה באחת מההשתוללויות הרבות שלו וכמה ימים אחרי זה היינו בביקורת אצל רופא השיניים. היא האפירה אחר כך. מה שאומר שיבה לרופא השיניים.


זה הוביל אותי למצב רגשי . היה לי קשה עם חוסר המושלמות הזאת שצצה בפה של הילד המתוק שלי והידיעה שכנראה שעד השן הקבועה השן תישאר ככה.

משתדלת לקבל גם את השן האפורה כחלק מהילד שלי.





אם מדברים על חוסר מושלמות, קראתי את הספר של פורנייה אבא לאן הולכים? שמספר על הורות לשני ילדים שסובלים מפיגור קשה ועיוותים גופניים רציניים. ההתמודדות של המחבר היא באמצעות הומור שחור מטורף שבטח יגרום לכמה אנשים להזדעזע קשות. אני יכולה להגיד שזה נתן לי מכה על הראש לגבי התמודדות עם מצב כמעט אבסורדי בו הילד שלך לא מכיר אותך ולא מסוגל לתקשר איתך ו"ראשו מלא קש" כהגדרה. בתוך ההומור הזה מצאתי הרבה אהבה וראיית המצב כמו שהוא בלי ניסיון ליפות את המציאות.


נהניתי מהספר בטירוף. לא יפה ליהנות מצרות של אחרים אבל כשהן כתובות כל כך טוב אפשר גם אפשר.



זהו, דילגתי על יום אבל כתבתי שני פוסטים ביום הקודם אז אני מרגישה יותר בסדר עם העניין הזה.

בחילה קיומית

רגיל

היום עליתי למונית השירות. לפני ישב  אדם מבוגר לבוש כמו שייח' ערבי כפרי. המונית חיכתה בתחנה והנהגים שכנעו את הנוסע לרדת ודיברו איתו בערבית (רוב הנהגים בתחנה ערבים). לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים ונראה היה לי שהוא פשוט עלה על המונית הלא נכונה.הם נתנו לו כוס מים ונראו די נחמדים. אחר כך עלו אנשים והמונית נסעה. מתוך סקרנות שאלתי מה היה עם הנוסע והנהג אמר לי שלחצו עליו לא להעלות אותו כי לא רצו שיעכבו אותם במחסום, למרות שבדקו את הניירות והוא חוקי .ואישה אחת הוסיפה שאחד הנוסעים התקשר להתלונן שבמונית נמצא אדם חשוד. היא לא בדיוק נקטה עמדה אבל הייתה יותר בגישה ש"אין מה לעשות". אמרתי לנהג שזה נראה לי לא בסדר אבל שאני מבינה שזה לא היה תלוי בו והחלטתי שלא משנה מה, אני לא שותקת על כזה דבר. התקשרתי לתחנה ואמרתי להם שאני נוסעת קבועה ושנראה לי שהם עשו משהו לא בסדר. הסדרן אמר לי שזה לא בגלל הלבוש של הנוסע אלא שהוא רצה לרדת באמצע 443 ושהוא לא רצה לקחת את הסיכון שישללו לו את הרשיון של המונית. הרגשתי שהוא קצת מורח אותי.

עדיין אני מרגישה שנעשה עוול לאותו אדם שכן בדרך כלל נהגי מונית השירות עוצרים כמעט איפה שבא לנוסע לרדת. כולל אגב באמצע כביש 443. נכון שאם היו מורידים ערבי לבוש בתלבושת מסורתית זה אולי היה מעורר שאלות בקרב הצבא ואולי אפילו היו מעכבים אותם אבל ראבק, איש מבוגר וחוקי.

מה שהעציב אותי עוד יותר היה התחושה שבגלל שרוב הנהגים ועובדי התחנה ערבים הם מרגישים פגיעים יותר ואף מפוחדים ולכן הם לא ינסו לעשות שום דבר שאפילו יפגע במראית העין מול הנוסעים והצבא. התחושה הזאת גרמה לי לעצור בטלפון לתחנה ולא לצאת למסע צלב נגדם ולהאשים אותם בגזענות. הם אולי היו ראש קטן במטרה לשרוד ולא הייתה להם את הפריווילגיה של המחאה שלי הייתה.

כל הנוסעים שתקו באדישות, אישה אחת ונהג אחד היו בגישה שאין מה לעשות ועוד קשישה תהתה לפני שירדה מה קרה שם. ואחד מהנוסעים או אחת מהנוסעות כנראה היה הטריגר לכל זה.

אני יכולה לפתוח פה ולכתוב. אני שמחה שפתחתי פה ובפעם הבאה אני מקווה שאצליח לפתוח פה בזמן אמת. כי על דברים כאלה פשוט אסור לשתוק.

המילים שאני אוהבת להשתמש בהן למרות שהן עושות אותי פלוצה ניו אייג'ית

רגיל

אנרגיה:


מילה שלמעשה לא מתחייבת פה לכלום כי היא לא ממש מוגדרת ומצד שני היא יפה יותר מאשר כוח (מילה לא מדידה, כשלעצמה)


אנרגיות חיוביות  זה אומר בעצם שאני מחייכת לעצמי במראה חיוך קצת מזויף כזה ולפעמים זה מצליח להצחיק אותי. אומרת בעליצות שלום לכולם ויום נהדר ומצוין מתוך תקווה אמיתית שהוא אכן יהיה כזה.

מקום


יש במילה הזאת משהו פסיכולוגיסטי קצת. אני מבינה את המקום הקשה שאת נמצאת בו, אני מרגישה במקום טוב. תן לי מקום לבטא את עצמי. טוב, זה בשם הבלוג: המקום של ג'וליאנה. מקום פיסי ונפשי.(קרובת משפחה: מרחב)


אני חושבת שקניתי לי מקום של כבוד ברשימת פסולי החיתון של דבורית שרגל (שהיא עצמה כלולה בה) ואני אוהבת את זה.





 היה לי יום לא פשוט אתמול ובכל זאת אני מרגישה שעמדתי בו יפה. בואו נגיד את זה ככה. השבוע לא תשמעו קיטורי כביסה כי הצלחתי לחסל את הערימה וגם בעבודה התקדמתי יפה. ועשיתי שיעורי בית באיטלקית שזה בכלל דורש מועמדות לפרס ישראל (בדיחה משפחתית אצלנו היא שכל פעם שנולי אמר שהוא  גמר לעשות משהו אני אומרת לו-מגיע לך  פרס ישראל)


אז יאללה, גמרתי לעצבן את קוראיי עם החיוביות המוגכזמת וההיפראקטיבית שלי, הגיע הזמן לעצבן את הסביבה האמיתית.

איחולים לשבוע חדש

רגיל

אני רוצה


שבוע כזה שיהיה פורה ורגוע בו זמנית.


.שבוע בו אצליח למקם את עצמי נכון בכל זמן נתון.


שבוע בו אהיה סבלנית ואוהבת ולא אתעצבן על שטויות.


 שבוע בו אצליח לעמוד ביעדים שקבעתי לעצמי בלי לחץ.


שבוע בו יהיה תמהיל נכון של חברה ולבד פעילות ומנוחה.


שבוע בו אצליח ללמוד דברים חדשים וארגיש התחדשות מסוימת


.שבוע בו אשבור ולו הרגל אחד מיותר.


שבוע בו אצליח לראות את היופי של העולם ואת היופי באנשים ובמקומות הכי לא צפויים.

הפוסט היומי

רגיל

כותבת מתוך מחויבות ומה שיצא יצא. המילים של הסופ"ש הזה הן:

עייפות


התחדשות


פינוק


עצבנות


הרבה אוכל


עבודה


תכניות


כביסה


טלוויזיה


חום מזגן חום


מקלחת מפנקת


התכרבלות משפחתית במיטה


קפה ועוד קפה


גלידה משובחת


אהבה

סופי השבוע  שלי תמיד נראים אחרת ממה שאני מתכננת. פעם כתבתי לבני שאני אוהבת את התחושה ביום חמישי בערב כשסוף השבוע עדיין לפני והכול פתוח ואפשר לעשות המון דברים ובכל זאת אני מרגישה גם עייפות גדולה וביום שישי צורך להתאמץ עדו קצת בשביל הסתלבט הנעים שמלווה בידיעה שעמדתי בציפיות של עצמי  ובסוף אני נכנסת למוד של אין לי חשק לעשות כלום ואז התחושה הייתה שסוף השבוע התמסמס.

אני אוהבת את המשפחתיות הספונטנית של שלושתינו אוכלים בנחת ארוחת בוקר אבל זו אידיליה של חצי שעה ואז יש לכל אחד עניינים לעשות ולנולי יש סרט שהוא רוצה וכנראה שגם דבק שמפחתי צריך להיות במידה. אז כל הנושא הזה של לקחת אוויר ולתת אוויר ושוב ביחד ושוב אוויר וחוזר חלילה. עכשיו אני בקטע של אוויר וטוליו מכין ארוחת ערב.

אחת מהתאווררויות האינטרנט החביבות עלי הן ביקור בבלוג של עמי סלנט שנותן טעימות מהנעשה בעולם ומקשר לעשרות אתרים, תמונות , מאמרים במגוון נושאים . הוא קורא לעצמו ספן ודייג באינטרנט ואכן הוא מוביל למקומות נפלאים.

יש אנשים שכותבים בלוגים ויש אנשים שהולכים לכוכב נולד

רגיל

רוני כתבה פוסט יפה וחד הבחנה שלמעשה אמר הרבה ממה שרציתי להגיד בנושא.

גם אני שמתי לב עד כמה הסיפור האנושי תופס מקום כמעט מרכזי בתכנית והוא סוד קסמה. במיוחד בשלב האודישנים ניתן לראות מועמדים שמצליחים לרגש בזכות הסיפור שלהם שהוא חזק גם בלי המניפולציות העריכתיות והתגובות של השופטים. יש משהו מאד חינני בדמוקרטיות הזאת בה כל אחד שרוצה שסיפורו יסופר מגיע לכוכב נולד.למשל הזוג הלא ייצוגי שנישא לפני חצי שנה. זוג שלא עבור מסך וכנראה שידעו שגם לא יעברו שלב אבל הם רצו להיות שם ורצו להראות את עצמם ואת אהבתם כמו שהם כולל התרגשויות וזיופים, האדם הפשוט. בכלל האדם הפשוט והאנדרדוג הם בעצם לב ליבה של התוכנית ואם הם יודעים גם לשיר אז בכלל !


התרגשתי מהשיר של מולי בכר שלמעשה אמר הכול וסיפר על התקופה שאימו הייתה אישה מוכה. אני חושבת שזו הייתה מחווה מרגשת  וכמה טוב היה שגם הסיפור הזה זכה להיות מסופר.

מה שכן תגובות השופטים הפריעו לי. הרי כשיש סיפור טוב לא צריכים גם פרשנויות מסביב שלא לדבר על פעמים שהרגשתי שממש מזלזלים במועמדים התמימים.

יום שישי

רגיל

אני אמביוולנטית לגבי סופרמרקטים. כשיש בהם את מה שאני צריכה אני מוכנה לסבול את ההמולה ועודף הגירויים ואפילו נהנית מהם. וכשאין בהם את הכול והם לא מציינים מחירים ושאר רעות חולות אני מתעצבנת.

פרויקט הלזניה יוצא לדרך. יוזמה של טוליו, מתכון בספרדית עם מידות בעייתיות אבל הוא האחראי ואני הסו שף. מתאים לי בריבוע.

מאז שקראתי את יומנה של קופאית של אנה סאם אני כל הזמן מתבוננת ומזהה סיטואציות שהיא תיארה. אנשים הם לפעמים כאלה בהמות ומהעמדה שלי אני יכולה להשתדל לא להיות בהמה ובעיקר לראות את הקופאית ולא להפוך אותה לשקופה. בעיני זה לא מוסרי. זה היה גם לפני קריאת הספר.היה לך יום רע אל תוציאי את זה על הקופאית.

אתמול איזו בהמה התעצבנה על זקנה שארזה לאט. הקופאית הייתה תקועה בין הרטינות של הזקנה לצווחות של הבהמה שאחר כך התבררה כלקוחה מעצבנת ביותר מהיבט אחד.

ולפני שלושה ימים קופאית הייתה חיוורת וכמעט התעלפה ובכל זאת לקח להם המווון זמן לבוא להחליף אותה. הצעתי לה שאעבור קופה ואמרתי לה לשתות הרבה. נשמה טובה שכמותי. זה אחד מהמקצועות הכי גרועים בעולם.

זמזום ושאר קטנות

רגיל

אני כל כך אוהבת לשמוע אנשים מזמזמים או שרים לעצמם. שמעתי פעם על תכנית הלילה של בני בשן אליה מתקשרים אנשים כדי לזמזם ברדיו. יש בזמזום כל כך הרבה חום אנושי ושמחת חיים ואני הכי אוהבת בעולם לשמוע את טוליו שר במקלחת.





ג'ינג'ית בלי שיערות שיבה





עייפות זה הסם הטוב ביותר. כשאני עייפה אני צוחקת או בוכה.


נמשיך מחר