פוסט שבת

רגיל

עכשיו סוף סוף הגענו לסוג של נינוחות שבתית כזאת עם מזגן והמון אוכל. מקודם באו אלינו חבירם עם בנם והילדים שיחקו בבריכה המתנפחת במרפסת והיה גם כן נחמד מאד. ולפני זה נולון הוציא אותי מדעתי לאחר שזרק את ספר הספרייה שלי מהחלון. הקטעים המרגיזים שלו מתגברים ואני מרגישה שאני מתרתחת עליו ממש בקלות.


אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני המבוגרת והוא הילד אבל אני מוצאת את עצמי לוקחת דברים באופן אישי ואז זה הופך לסוג של מלחמה חסרת תועלת. מן מלחמת עצמאות כזאת. גם לטוליו קורה שהוא מתרתח אבל הוא נרגע הרבה יותר מהר ממני.

הוא אוכל סבון ומשחת שיניים וכל פעם יש לו עוד רעיונות חדשים מזוויעים כמו למשל לטבול את הרגל באסלה (עוד לא קרה אבל הוא הביע את הרעיון באוזני). "הוא בודק את הגבולות שלו יגידו כל המומחים ואני תוהה מה כל כך לא ברור בלהגיד: לא ! אסור!


יש לי חברה שאומרת לא להתרגש מזה אבל אני לא מסוגלת

»

  1. שבת שלום מי דיר 🙂
    עושה רושם שנולי באמת בודק את הגבולות, והתפקיד שלכם כהורים זה 
    לסמן לו בדיוק היכן מצויים גבולות המותר. לכעס שלך כלפיו אין חלק בחינוך
    שלו והוא רק תופעת לוואי של תגובה למעשים בלתי ראויים. 
    זה אמנם מתיש וקשה אבל הדרך היחידה לסימון הגבולות היא בעיניי – הסברה
    ועוד פעם הסברה ועוד פעם הסברה ועוד פעם הסברה עד שהדברים בסוף 
    יחלחלו.
    בואי ניקח למשל את דוגמת הספר שהוא זרק מהחלון. התגובה הכי טבעית והכי קלה היא שאגות נרגזות, אבל יש גם דרך אחרת שהיא הרבה יותר קשה אבל גם
    הרבה יותר יעילה והיא מתן הסבר שמעשה שכזה פוגע בראש ובראשונה בספרייה שממנה שאלת את הספר ובך שתצטרכי לתת דין וחשבון אם ייגרם נזק לספר. 
    אני כעקרון חסיד של שיטת ההנעה הפנימית ולא בעד שיטת ההנעה החיצונית.
     

    • קצת עצבנת אותי. ברור שאני יודעת שהכי נכון להסביר וברור לי שכשאני מתעצבנת אני לא אפקטיבית ואפילו מזיקה אבל מתסכל אותי שבכל זאת אני מגיבה ככה למרות הידיעה כי זה פשוט מרגיז אותי .אני מרגישה שקצת שפטת אותי בקטנה  דווקא כי מהכתיבה שלי בבלוג עולה לא מעט ביקורת עצמית על התנהלות הורית לא נכונה שלי וכנראה שציפיתי פשוט לאמפתיה. גם אני לפעמים נוטה להגיב כמוך בתגובה עניינית וחכמה (מדי)אולי אבל שלא נוגעת לתסכול שלי מהסיטואציה ומהתגובה.

      • ג’ולי יקרה,
        ממש ממש לא התכוונתי לעצבן אותך. 
        ברור שיש רצוי ויש מצוי, ואנחנו בני אדם ולא יצורים תבוניים נטולי אמוציות. 
        אני בהחלט מבין אותך, אבל עדיין חושב שעדיף שלא להתעלם מהמודל הרצוי.

      • אני יודעת שהתכוונת לטוב. ואל תדאג, לא מתעלמת.

      • אני מאמין שאפשר להסביר בשפה פשוטה גם לילד בן שנתיים מדוע
        מעשיו אינם נאותים.  
        אם לדוגמא ילד בן שנתיים מתעקש בתקיפות על צעצוע מסויים שאולי לא ממש
        מתאים לגילו, והוא בסצינה של יבבות  והתעקשות, אפשר אולי לתת לו
        את החופש לבחור בעצמו אחת מתוך כמה אפשרויות שאת בעצמך בוחרת.
        ברגע שהילד מזהה שניתן לו החופש להחליט בעצמו, זה באופן אוטומטי
        מוריד את מפלס המרידה והעיקשות שלו.  

      • רק שנולי כמעט בן ארבע!

        (ההסברים לפעמים עובדים ולפעמים לא. לתת בחירה זה טוב במידת האפשר)

  2. ג’ולינה יקרתי,
    אוי כמה שאני מכירה את ההרגשה הזו..
    אצלנו זה לבוא ולחרבש לנו את המחשב…
    וזה איך שאני מתיישבת לעבוד…
    או לזרוק את כל הצבעים ברחבי הבית וללכת עליהם כך שאחר  כך שעות 
    עד שהכל יורד…

    אני למדתי שזה קורה כשהוא משועמם, ורואה שאנחנו עסוקים בעיניננו..
    לא תמיד אני מצליחה אבל הרבה פעמים אם אני תופסת את זה שניה לפני, ומעבירה למקום אחר…
    (תביא לי את הספר של החיות… אוי אני חייבת עזרה… וכו’)
    זה מתמעט..

    אבל זה קשה, ולא תמיד הולך.

    הלוואי והיתה לי מרפסת לבריכה…

    שבוע נפלא!

    • את כל כך צודקת שזה נובע מרצון לתשומת לב המשולב בשעמום. זה נהדר כשמצליחים לתפוס את זה לפני הפורענות.
      והמשפט האחרון שלך גרם לי לחשוב שאנחנו צריכים לנצל יותר את המרפסת כי רוב הזמן היא שוממה וחבל.

  3. אוי ג’וליאנה, אני כל כך מבינה אותך! אורלה שני התחיל לא מזמן את גיל ה-terrible two, ותוספת התינוקת החדשה למשפחה עוד זירזיה את המרדנות והשובבות שהיתה בו עוד לפני כן.
    זה כל כך מתסכל, לפעמים בא לי כל כך להעיף לו סטירה ולגמור עניין, או לצרוח עד לב השמים שיפסיק כבר, זו הרגשה כל כך חסרת אונים. אני כל כך מבינה אותך.

    • קשה לי לדמיין כמה זה קשה כשיש גם תינוקת. מקווה שיסתדר לשתינו הקושי הזה.(ולא דיברנו על האשמה שבאה אחרי הצרחות)

  4. הוא הזכיר לי בקטע הזה את הקטע שאחד מבני הדודים שלי טבל את הרגל שלו בחמין של השבת אצל סבתא שלי כשהיא הניחה אותו לרגע על השולחן (את אותו בן דוד שהיה בגילו של נולון). ואת בטח יודעת איזו מין מכה זו אצל הדתיים. כי אסור לבשל מחדש. וגם אסור להתקלח בשבת. הם נשארו שבת שלמה בלי חמין ועם ילד שהרגל שלו מלוכלכת… זו הייתה שבת סיוטית. כשילדים קטנים מתנהגים כמו ילדים קטנים – זה מילא, אבל כשמבוגרים מצווים לדברים לא הגיוניים – זה הסוף.

    • אוי, זה קשה כל כך כשדתיים ולא מעגלים פינות. איזה סיוט!
      אני מתארת לעצמי מה זה היה לנקות לו את הרגל אחרי שהחמין התקשה.

    • יש את הפער הזה בין השאיפה למציאות שהיא לפעמים איך לומר זאת, לא מדהימה. הבעיה היא הקושי הזה לתמרן בין הקול הפנימי הביקורתי שלי לדחפים הנורמליים.
      איכשהו הקול הביקורתי תמיד בא אחרי מעשה.

      ובהחלט מסתפקת בשמונה.

  5. So you’re human?
    ככה זה עם ילדים קטנים (וגדולים) לפעמים מצליחים ולפעמים לא.
    אנחנו בני אדם ולא מלאכים.

    אני רוצה שתביאי את נולי להחזיר את הספר שזרק מהחלון בעצמו, אנחנו הספרניות המפחידות כבר נעשה לו נונונו ולא ניתן לו לשאול ספרים לעצמו, אולי זה יעשה עליו רושם.  

    • התחושה שלי היאש זה יהיה כו כשהבאתי את נולי לשכן כדי לאסוף דברים שזרק. החמידות שלו גרמה לכולם להיות מקסימים אליו והאקט החינוכי לא עבד. להיפך זה הפך לתמריץ

      סתם רצית תירוץ כדי שאביא את נולי.
      ותודה על העידוד.

  6. אני חושבת שזה לגמרי טבעי להתפרץ ולהתרדז פעמים, סך הכל כולנו אנשים ולא תמיד אנחנו מסוגלים לפעול מתוך ההגיון ולרוב רגש הוא זה ששולט.

  7. אז קורה.
    תקלי על עצמך איפה שאת יכולה.
    שיאכל סבון ומשחת שיניים, מה יקרה? שיטבול את הרגל באסלה, מה יקרה? בסופו של דבר הלחץ שלך מהמחשבה על מפעיל אותו ביתר שאת (איזו פעולה נהדרת ה’איום’ שלי פועל על אמא). ברגע שתביאי את עצמך למקום הלא מתרשם (ועם אימון אפשר להיות שם), הצורך שלו לבדוק אותך יתמסמס בצורה טבעית.
    מצד שני, לא סוף העולם גם להגיד לילד שלך ברוח טובה, לנפנף את עצמו ואת הרעיונות המבריקים שלו. לפעמים זה אפילו עובד.

    • את צודקת אבל תמיד קיים החשש שהוא יעשה משהו קצת יותר מסוכן. איפה שמים את הגבול.

      • בדיוק שם. כשזה הופך למשהו שמסוכן לו, או סתם לא נעים או מגעיל אותך (למשל לתקוע את הרגל בשרותים). הילדים שלי יודעים שיש איזשהו טון שלא כדאי לנסות אותי מעבר לו, דווקא כשאני צועקת הם לרוב לא שמים עלי, כשאני עושה את הטון הספרני הקר והמחושב (את בטח יודעת למה אני מתכוונת), הם עוצרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s