מכתב לילדה שהייתי

רגיל

אני זוכרת אותך, ילדה חולמנית מכונסת בתוך עצמך וחיה סביב אותו עולם דמיוני לא מובן על ידי סביבתך. לחברה קשה לקבל ילדים לא מובנים ומכונסים בעצמם. תמיד התחברת עם הילדים החלשים של הכיתה. אולי אחוות חלשים ואולי פשוט כי איתם היה קל הם היו אסירי תודה לכל  פיסת תשומת לב. אמא שלך שנאה את זה. אולי כי זה הכניס אותך לקבוצה הקשה הזאת. ומצד שני היו לפעמים גם בנות מקובלות יותר שאולי משהו בך משך אותן אליך ואת כל כך היית שקועה בעצמך שלא שמת לב.

 

לא השתנית בהרבה. או שכן? למדת את המשחק החברתי בשלב מתקדם בחייך ועכשיו את במקום טוב יותר. אחת שרוצים להיות חברה שלה גם ובעיקר כי את אדם נוח ולא חובב קונפליקטים. די קל להיות במקום הזה ואולי זו לא בחירה רעה כל כך. ומצד שני עדיין יש לך רגעים ביממה שאת שוב חוזרת לקונכייה המוכרת לך ומשתבללת. לפעמים את מרגישה אאוטסיידרית גם בין הקרובים לך ביותר וזו הרגשה מוזרה וכואבת ומצד שני את כל כך רגילה לה.האם את רוצה להשתנות או להיות מישהי אחרת או שאת רגילה לעצמך עד כאב.

 

ועכשיו את אם. כן כן. היית מאמינה שגם לך יהיה ילד? ואת בוחנת אותו חרדה מכל נקודות הדמיון לך בילדותך. קל לשכוח שהוא גדל בתנאים אחרים ואין לו את הבעיות שאת התמודדת איתן בילדותך שגרמו לך להצמיח את הקונכייה. לו יש שני הורים שמגדלים אותו יחד באהבה והמון אנשים שאוהבים אותו.

הבית שלנו הוא לא בית מלא . מזמינים חברים אבל לא באותה טבעיות שבה אחרים עושים את זה. אם יש משהו שאני עובדת עליו בעניין זה זה להשתנות ולפתוח את עצמי למה שיש לעולם להציע. יש לי חברויות נהדרות שאני לא מתחזקת מספיק ואני חוששת שזה שיעור רע לילד שלי וגם הפסד שלי.

 

אז זה מכתב לילדה שהייתי וגם לזו שאני היום.

 

»

    • יכול להיות שהייתי פחות בודדה בתור ילדה כי היו לי יותר יכולות אבחנה למצוא חברות כמוני בגיל מוקדם יותר.
      לא בטוחה שהייתי מאד משתנה כי אני מודעת לפאקים שלי ועובדת על זה. אולי הייתי מתחילה בגיל יותר מוקדם.
      בקיצור שאלה מצוינת ולא פתורה.

    • אני מסכימה איתך שלפעמים זה טוב לשחרר אבל דווקא כאם אני מרגישה את האחריות הכבדה שלי גם ביחס להתנהגות שלי כדי לתת לו מודל של חיים עם יותר אפשרויות חברתיות ממה שהיו לי.

  1. תגידי ג’ולי, הייתכן שאנו כפילים?
    זה פשוט לא יאומן.
     איך זה יכול להיות?
    את המכתב הזה לילדה שהיית יכולתי לכתוב גם אני מילה במילה ורק לשנות
    את הכותרת ל- "מכתב לילד שהייתי"

  2. אני מרגישה שלא חייבים להיות חיה חברתית דווקא. כל אחד במינון שטוב לו, לה, בתקופות שונות של החיים, בכמויות שונות, בעוצמות שונות. זה לא עניין של ווירדיות. הכל – כפי שאומר בני הצעיר – לגיטימי…

  3. מקסימה 
    נראה לי שזה מאפיין של הדור שלנו הבתים הלא מלאים והלא פתוחים, אנשים עובדים המון והחברויות הן יותר באינטרנט… סתם הערת שוליים. כמובן להיפתח יותר זה טוב אם זה יעשה לכם טוב :).

    • אני חושבת שסוג האישיות שלנו פשוט מתאים לדור הזה המאפשר תקשורת מיידית ושיחה שמתבצעת בכתב בלי נסיונות יתר להרשים. בכתיבה אני מרגישה יותר מחוברת לאני שלי.

  4. את תראי את התכונות שלך משנות את פניהן דרכו, לפעמים תפגשי את המבט של הילדה ההיא ולפעמים איזה ניואנס או סיטואציה. את תדעי גם שהוא שום דבר שאת היית, ושהיכולות שלו הן עולם אחר לחלוטין מזה שלך. זה טוב.

  5. מתחברת מאד לזה, אבל מושגים של חלש ושל לא חלש שונים מאד גיל הילדות ובגיל הבוגר, אני יודעת את זה על בשרי, גם אני הייתי לא "מקובלת" בבית ספר היסודי, אבל הכל השתנה בגיל מאוחר יותר.

    • בילדות יש עניין תחרותי של עד כמה אתה חברותי ובגיל מבוגר אתה יותר מבין את הצרכים החברתיים שלך ויותר יודע לבחור לך חברים שמתאימים לך ולא כי פשוט הם שם. בילדות אתה מוקף בילדים ופשוט חייב את ההגנה של החברות הזאת ובבגרות המיקוד עובר למשפחה וחברים הם תוספת רצויה אבל לא טוטלית .

      • אני חושבת שאצלי לא היה ככה, כשהפכתי לנערה ברחתי מכל הזדמנות לבלות עם ההורים, אפילו בחגים משפחתיים, אימא עד היום לא יכולה לסלוח לי את זה, ולי היה פשוט משעמם איתם. החברים היו הכל בשבילי. זה היום אני מבינה את הערך של משפחה, אבל עדיין חברים אצלי במקום חשוב מאד מאד מאד.

      • אני התייחסתי לילדות המוקדמת יותר. אני חושבת שאצל דתיים פחות אפשר להתחמק מחגים לטובת חברים אבל באופן כללי הייתי יותר מכוונת חברה בשנות התיכון בהשוואה ליסודי.
        זה מאד טבעי אגב שבגיל הנעורים מה שנקרה בעגה מקצועית "קבוצת השווים" היא מאד משמעותית והמשפחה מקבלת מעמד אחר.

  6. אני לא מצליחה לכתוב שום מכתב כזה, לא זוכרת בכלל איזה ילדה הייתי, הרוב מסיפורים, אני רק יודעת שנדנדה פגעה לי ליד העין כשהייתי בת שנתיים ויש לי צלקת עד היום, שאבא שלי הרים אותי מהידיים והוציא לי את הכתף, והכנסתי את הרגל לתוך גלגל אופניים..זה אומר שאני זוכרת?

  7.  לא קל לכתוב באופן כל כך פתוח ואמיתי.
    זו תכונה נדירה.
    לי עזרה אהבה לספרים ותאוות קריאה שעדיין בוערת בי .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s