ארכיון חודשי: מרץ 2010

רגיל

עוד פוסט על מחסום כתיבה הולך להכתב כאן.  הדינמיקה הזאת של הבלוג גורמת לי להרגיש ממש רע אם לא כתבתי כל שבוע לפחות פוסט אחד. ומצד שני אני חסומה חסומה חסומה. אולי כדאי שפשוט אתחיל לספר על הפתיתים הקטנים בחיי כרגיל.

החמימות הזאת בחוץ ממש עושה לי טוב. לשם שינוי אני מרגישה בריאה. זה נהדר היום הזה בו ממשד קמים מהמחלה ומרגישים פשוט טוב.  לפעמים נראה לי שמחלות נועדו כדי שנעריך את הבריאות שלנו.

אתמול נפגשנו עם החבר המתוק של נולי ואביו בגינה הציבורית הקרובה אלינו לבית. להגיד גינה זה קצת להמעיט בגודל כיוון שמדובר ממש בפארק עם המון דשאים ועצים בפריחתם. התחיל להיות קצת קריר ושני הבנדיטים נהנו כמו שצריך. כל פעם שאני עושה את זה אני מרגישה שצריך לעשות את זה יותר. תחושה כזאת של חופש משכר אפילו סתם באמצע השבוע. אין על ההתנתקות הזאת מהמחשב ומרעשי הסביבה.

(אני כבר מדמיינת את היום בו אוכל לקחת ספר לפארק וההנאה תהיה שלמה)

או, יש לי רעיון לפוסט אבל זה יחכה לפוסט הבא.

הקפה השכונתי שלי ועוד קטנות

רגיל

יש לי קפה שכונתי שאליו אני הולכת  לעתים קרובות והוא במרחק חמש דקות מהבית. יש לי את השולחן "שלי" עליו אני מערימה את עיתוני היום (אני מאד אוהבת ביום החופשי שלי לקרוא את כל העיתונים. זה חלק מהפינוק) ואחר כך גם את העבודה. אני אוהבת את התחושה הזאת הכמעט ביתית של להיות במקום מוכר עם הבועה הקטנה שלי בשולחן ההוא ליד החלון.

היום קיבלתי את האישור הסופי שזה אכן הקפה השכונתי כאשר מנהל הבית סיפר לי בשמחה שאחת העובדות שם ילדה בן.


(בכלל לאחרונה אני מתבשרת הרבה על לידות בנים ועל הריונות)




לאחרונה עניין האכילה והאוכל מעסיק אותי פחות. אני לא אוכלת בין הארוחות פשוט כי לא בא לי. זה מצב חדש להיות מסוגלת להקשיב לגוף שלי. כנראה שיש משהו טוב במחלה. היא פשוט צועקת לאוזן את הדברים שהדחקתי והתעלמתי מהם וגורמת לי לדאוג באופן אקטיבי יותר להרגשה גופנית טובה.



מרגישה יותר את ההיפרדות שלי מנולי שהופך לילד גדול עם מבט רציני ובוגר ורצונות משלו. הוא גם פחות זקוק לי. לפעמים אני מרגישה קצת געגוע לתקופה שהוא עוד היה פצפוץ כזה שצמוד לי לתחת (לכו כמה שנים אחורה בבלוג ותראו אולי קיטורים על זה). עכשיו הוא "מגלה" את אבא שלו ואני פתאום מוצאת את עצמי במקום חדש ומאוורר. אולי מאוורר מדי. אני מתחילה להבין את אלה שרוצות בשלב הזה עוד ילד. גם אני מתחילה לרצות בעיקר בגלל הצורך הזה להיות שוב משמעותית ומרכזית במובן הכי בסיסי. יותר נכון אמא-חצי אלוהים כזה. עכשיו אני סתם אמא.

זה תהליך טבעי ואני שמחה שהבן שלי גדל ומתפתח בכיוון הבריא הזה וגם נותנת לו את המקום. אבל צורך הוא צורך.

החולה הנצחית בלי האהבה

רגיל

עברתי את שלב ההכחשה הנלווה אצלי לכל מחלה שהיא בתחילתה. אני לא מספיק חולה כדי להיות חולה. עכשיו אני חולה גם לפי אמות המידה המחמירות שלי מה שאומר בעיקר טונות של רחמים עצמיים ונסיונות פאתטיים משהו לעורר את רחמי הסביבה. לא כאלה נסיונות, מספיק להשתעל את השיעול השחפני המפורסם שלי בשביל שירצו לאשפז אותי בכפייה.

אז אשפזתי את עצמי בכפייה בבית שלי שנראה יותר כמו מאורת עכברושים מלאה בכביסה לא מקופלת. ואני מרגישה המממ… חולה.


מספיק חולה כדי ללכת פעמיים לרופא שאמר לי שעד שלא יהיו לי כאבי תופת בפנים הוא לא ייתן לי אנטיביוטיקה ושאתן לתרופות שהוא כבר רשם לי להשפיע. מספיק חולה גם כדי להוועץ בכל פורום אפשרי באינטרנט . אפילו לשם הגעתי. טיפים לא רעים צפויים בהצהרות שמוצרי חלב הם מהשטן ומה לעשות, אני בימיי הבריאים צורכת לא מעט מהשטן הלבן. מספיק חולה כדי (וכאן מותר לכם ליפול מצחוק) לאבד את התיאבון ולאכול פשוט שלוש עוגיות ביום כי אסור לקחת את התרופות על בטן ריקה.


שכחתי את נסיונותיי האלטרנטיביים שכללו התעטפות במגבת מעל לקערת אדים ושתיית מי מלח מהאף.

עוד בונוס נחמד של המחלה הוא חוסר היכולת לישון. מהרגע שאני שמה את ראשי העייף על הכרית אני פוצחת בסשן שיעולים שמוריד את טוליו המסכן למקלט. גם הוא חשוך שינה בימים אלה.

להתראות בשמחות…

ניתוק מבחירה

רגיל

אתמול מחשבה קטנה זרקה אותי לילדות וזכרתי איך כל פעם שהייתי נמצאת בסיטואציה שלא ידעתי איך להתמודד איתה הייתי ממש בורחת לעולם אחר. הייתי מתמקדת בענף או בערימת החול בחצר ופשוט מתנתקת. הניתוק הזה נשמע לי כמעט מפחיד ואני די בטוחה שהייתי מאובחנת כילדה עם בעיית תקשורת לו הייתי כיום ילדה.ללא ספק זו התנהגות שנתפסת כמוזרה.


וזו הייתה מחשבה משונה כי אני אדם תקשורתי בסך הכול ומדברת ומשקפת ומודעת ועדיין לפעמים משתמשת באסטרטגיית הבריחה הזאת גם היום. לא תמיד קשובה ולפעמים הופכת אנשים לרעש רקע. לפעמים גם אנשים קרובים ואהובים שנפגעים מאד ובצדק.


המחשבה הזאת תפסה אותי בשלוש לפנות בוקר. אז היא הייתה יותר מגובשת והתחושה שלי הייתה שהיה נכתב פוסט טוב יותר.


ובכל זאת היה חבל לי לוותר על הפוסט.


בינתיים הספקתי לאבחן את עצמי כחולת סינוסיטיס. כואבים לי הפנים וזה כאב חדש ומזעזע במיוחד.