יש גבול אין גבול

רגיל

לאחרונה אני נתקלת בכל כך הרבה סיפורים עצובים על ילדים ממשפחות שאולי הן לא מתעללות ע"פ הספר אבל ההורים חסרי סבלנות והילדים מוזנחים ולא מובנים . הסיפורים האלה גורמים לי לחשוב עד כמה אני הוגנת לילד שלי. עד כמה אני קשובה לו ומבינה אותו ומכילה אותו . זה ברור לי שזה התפקיד שלי וזה ברור לי גם כמה קל לי לוותר לעצמי ועד כמה סדר עדיפויות נכון יכול להתעוות לפעמים כשמגיעים הביתה  עייפים או כשיש הרבה עבודה תחזוקתית ואז הילד מקבל ממני הרבה "לא עכשיו" ועוד.

אז היום הגעתי לגן שלו מתוך ידיעה שאני אהיה אמא סופר כיפית . רציתי לקנות לו חולצה יפה לסדר והחלטתי להפוך את זה ליום בילוי. זה התחיל מעולה. הסברתי לו שאנחנו עומדים לקנות לו חולצה חדשה ושנמדוד בגדים ואחר כך גם נאכל עוגיות ברולדין. הוא היה סבלני מאד ואפילו נהנה לראות את עצמו במראה. אחר כך הוא סיפר לי על חוויות מהגן (דבר לא רגיל אצלו. בדרך כלל התשובה היא בסדר) והלכנו לשחק במכונית מהסוג הזה ששמים שני שקלים ואז היא זזה אבל נולי אוהב אותה דווקא עומדת. היה שם עוד ילד והצעתי להם לשחק ביחד. הם נהנו מאד, זאת למרות שהילד השני היה גדול יותר וקצת פראי.


ישבנו יחד, אכלנו עוגיות ובאמת היה כיף. אחר כך ע"פ התכניות הלכנו לסופר ושם הכול התחיל להתפורר. הוא התנהג באופן לא טיפוסי ולקח כל מיני צעצועים למרות שהבהרתי לו שלא קונים צעצועים. הוא התחיל התווכח ולברוח לי וכל הקטעים האלה של הצורך בעצמאות. אני חזרתי כמו תוכי על המסר שקונים בסופר רק את מה שצריכים וצעצועים קונים באירועים מיוחדים כמו חגים או ימי הולדת. בפנים התפוצצתי. הלכנו הביתה ובדרך הייתי צריכה להזכיר לו שלא קופצים לכביש ושלא בורחים בחזרה לקניון ובסוף הוא הצליח לישר קו איתי.

הרגשתי בסדר שלא צעקתי וכעסתי במידה לא סבירה ומצד שני הרגשתי כאילו פשוט קשה לו להיות ילד משתף פעולה כל הזמן והוא חייב ליזום תעלולים ולבדוק את הגבולות ולי קשה עם זה לא פחות. יותר קל לי כשאני מנטרלת את האגו שלי ומכוונת למטרה של לשים לו גבולות בלי לחשוב על איך שאני נפגעת מזה שהוא לא שומע לי.

המודעות הזאת לא תמיד קיימת אצלי. לפעמים אני שוכחת כמה הילד שלי חשוב לי ויקר לי. לפעמים הכעס מנצח ואני חושבת במה אני טובה יותר מאשר האימהות האלה שהגננות מסתכלות עליהן במבט שיפוטי ומצקצקות (אני פשוט נפגשת הרבה עם גננות במסדרת העבודה אז אני מכירה גם את הצד הזה). אני חושבת שכתבתי את הפוסט הזה כתזכורת עצמית שאפשר גם אחרת.

»

    • 🙂 רחוקה מזה… אבל אוהבדת את שיטת אדלר שהיא השיטה שגם סופר נני דוגלת בה.

      • אני חייב להגיב משהו על כל השיטות האלו.
        האם הן יעזרו שההשקעה בחינוך מצד המדינה שואפת לאפס?
        הרי הדור הולך והופך יותר מתוחכם אבל יותר מטומטם. מה לעשות???? זה המצב.
        אותי לא גידלו בשיטות האלו, האם יצאתי פחות טוב?! (טוב אני לא דוגמא כנראה, כי אני באמת דפוק)
        אבל האם אותך גידלו על פי שיטה?

      • יש שיטה ויש מציאות בפועל. ההורים שלי הלכו לחוג הורים לפי השיטה הזאת ואני חושבת שהם עשו עבודה אל רעה בלי קשר למידת הדבקות שלהם בשיטה.

        הרעיון בשיטה הוא לשים לילד גבולות אבל גם לראות אותו ולתת לו את הביטחון במקום שלו.

        אני חושבת שהחינוך מתחיל מהבית. ילדים שההורים שלהם קשובים להם ומציבים להם גבולות ומסבירים להם הם לא אלה שאונסים משתכרים וכו’. אני לא אומרת שלילדים מבתים טוביםע "פ ההגדרה שלי אין בעיות אבל ההורים מאתרים אותם בשלב מוקדם ועושים ככל יכלתם לעזור להם .

        זה לא אורמ שלא צריך לשנות ולהשקיע במערכת החינוך גם מצד הממסד.

    • מדהים כמה מהר אפשר לצאת מסיטואציות של קונפליקט כשמנטרלים את האגו הפגוע.

  1. מה שהכי בולט בפוסט שלך הוא כמה אכפת לך וכמה את בודקת את עצמך. את אמא נהדרת!
    ואני מזדהה ומכירה – כמה מהר הצרכים שלהם נהיים רעש רקע…
    לגבי הבילוי שלכם, אני לא מבינה בגיל של נולי אבל אולי היה קצת ארוך מדי? הסופר בא אחרי הרבה דברים אחרים…

    • אני אימא טובה דייה כמו שויניקוט היה אומר…
      וההקשבה פותרת המון. את ממש צודקת שלפעמים מגיעים לסיטואציה שהצרכים שלהם הםר עש רקע. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

      ואת צודקת שזה היה ארוך מדי. ככה זה כשמשלבים בילוי עם סידורים . לכן הבנתי גם את זה.

  2. אני חושבת שיש מקום לכעס וצעקות למרות חיים הכט והגננות השיפוטיות. אבל אני חושבת שברגע שהוא מתחיל עם התעלולים שלו פשוט לקחת אותו הביתה. זהו. הכיף נגמר.

    • אבל ילדים אמורים לבדוק גבולות, אם חותכים אותם באחת הם פשוט לומדים שעל כל ניסיון ליציאה מהמסגרת מקבלים תגובה קשה. ככה גדלים קונפורמיסטים.

      • כיוון שאני גידלתי 2 ילדים ולך אין ילדים אני יכולה לומר שאין חכם כבעל ניסיון. ככה גדלים ילדים עם ערכים ולא כאלה שחושבים שמותר להם הכל.

      • הייתי מנסחת את זה כך: תפקיד הילדים לבדוק גבולות ותפקיד ההורים לשים אותם איפה שחשוב.

    • בגדול באמת התעלולים התחילו בסוף הבילוי כשכבר התכוונתי שנלך הביתה. לגבי צעקות, זה רק גורם להרגשה רעה לשני הצדדים וזה כבר בלי להתייחס בכלל למה אחרים חושבים או לא חושבים עלי כאמא. כן לשים גבולות אבל אם מצליחים לעשות את זה בלי להתעצבן זה אפקטיבי בהרבה. וזאת מנסיוני הדל.

      • אני באמת חושבת שלקחת אותו הביתה ברגע שהוא מתחיל קונצים זו דרך נכונה. אולי הוא עייף וכך זה מתבטא אצלו. אולי הוא רעב אולי סתם נמאס לו. איך שלא יהיה לשניכם זה כבר לא כיף אז הביתה. אני לא חושבת שילדים הם כה מתוחכמים כדי לבדוק גבולות.
        בקשר לצעקות את הרי לא רוצה לצעוק אבל אם כבר הגעת למצב כזה את לא חייבת גם לסבול משיפוטיות. צעקת אז צעקת. לא קרה כלום. תאמיני לי שכל הגננות המצקצקות צועקות בעצמן אם לא יותר מזה

    • את בעצמך נפלאה ותדעי לך שאני הרבה פעמים לוקחת דוגמא ממך. אני אוהבת מאד את הדרך בה את נוהגת בסיטואציות כאלה.

      • המון המון תודה ג’וליאנה,
        באמת באמת רגשת אותי.

        איזו מחמאה!!!!
        ממש רזיתי מנחת..(לא רעיון טוב להשמין לא??)
        שבת נהדרת.

  3. לנו זה עוד לא קרה, אבל אני משארת שכן יקרה, אני חושבת שאין מה לעשות, אנחנו מתכננים משהו אחד והם מתנהגים קצת אחרת ואז אנחנו חושבת שלא היינו בסדר

    • אני ירדתי מהאשמה עצמית שלא הייתי בסדר. קורה (ודי הרבה) שיש לנו אג’נדות שונות ועם ילדים דברים לא קורים תמיד ע"פ מה שתכננו. למדתי להעריך מחדש את הסיטואציה ולגלות איך נוהגים במצב החדש.

  4. באמת, זה כל כך חשוב להזכיר לעצמך את הדברים האלו, כי כל כך קל לאבד סבלנות ולא להיות קשובים. נשמע שהיה לכם יום ממש כיפי, גם אני מאחלת לעצמי ימים כאלה.
    אבל יש ימים שבהם גם אני מתכננת לעשות כיף, ולהיות קשובה, ואז הקטנטן לא ’משתף פעולה’, ומשתובב או סתם לא נהנה מהפעילות שתכננתי לנו, וזה יכול להיות כל כך מתסכל… וקל לשכוח שגם לקטנים יש רצונות.

    • זה מאד מתסכל כשאני מתכננת דבר אחד ואז רואה שהכיוון של הילד אחר לגמרי. אבל גיליתי שלאחרונה קל לי יותר לזרום איתו.
      מאחלת לך המון ימים כאלה.

  5. לי אין ילדים משלי , אבל אני עובדת איתם כל יום. ואני מנסה להזכיר לעצמי, במיוחד שהם הכי מעצבנים. שכשאתה מתעצבן עליהם , זה אומר שאתה נמצא באותה נקודה שלהם- הם לא יכולים לראות מעבר לצורך שלהם, וגם אתה לא. אבל הם לא אמורים ואתה כן.

    • זה חכם מאד מה שאמרת. אהבתי 🙂 באמת חלק מתפקידינו כמבוגרים אחראיים הוא למצוא מוצא מסיטואציות בהם שני הצדדים מטפסים על עץ גבוה מדי ולא יודעים איך לרדת ממנו.

      ותדעי לך שאני לומדת המון על חינוך גם מאנשים שאין להם ילדים משלהם.

  6. הוא רק בגן,אני לא חושבת שילד בגיל הזה זקוק לצעקה כל שהיא (ברוב המקרים) בשביל להקשיב להורה (בכלל,זה לא ממש מועיל ברוב במקרים בכל הגילאים)
    חשוב להיות רגועים ליד הילד,גם אם יש תחושה שאת יוצאת משלוותך,אחרי הכל זה הילד שלך,בטח שאפשר אחרת 🙂
    אני לא יודעת בן כמה הוא בדיוק,אבל כשמראים לילד שאתה סומך עליו ומתיחסים אליו ככה אז הוא מגיב בהתאם (אולי לא אחרי פעם אחת,אבל זה עובד בעיקרון)
    אני לדוגמא בחיים לא ברחתי לאמא שלי ברחוב וגם לא אף אחד מהאחים שלי,זה פשוט תוצאה של היחס והחינוך וגם כנראה קצת אופי,אבל גם הוא בעצם מושפע מהסביבה…
    רק פעם אחת אח שלי עשה "הצגה" לאמא שלי כשהיא לא הסכימה לקנות לו משהו (כי כבר היה לו אחד דומה ממש) אז הוא התישב על הרצפה ולא רצה לקום משם… אמא שלי פשוט אמרה לו שההצגות האלה לא יועילו לו והתחילה להתרחק (לא בכעס או בצעקה,פשוט כעובדה שמסבירה לילד את העמדה של האם) תוך שניה הוא רץ אחריה והבין שלא הוא קובע מה קונים…
    הוא היה בן 3 ומשהו נראה לי..  (עכשיו הוא כבר ביסודי)

    • אד מהקטעים שלומדים בהורות הוא שחרור השליטה. אבל זה לא משהו שבא בקלות והוא לפעמים קשה וכואב. אני מוצאת את עצמי לפעמים עושה דברים שאני יודעת שהם לא אפקטיביים ואולי מזיקים. אחרי הכול כולנו בני אדם.

      הילד שלי יודע שזה מסוכן לרוץ לכביש אבל עדיין אני מרגישה שאני לא מוכנה לקחת סיכון במקרה זה. לפעמים ילד עושה מעשים מסוכנים. אחת מהאימהות בגן שלו (ילד שלישי, לא ראשון כמו שלי) למשל נתנה לבנה לברוח במדרכה מתוך ביטחון מלא שהוא יחזור. אני נלחצתי מזה קשות.

      אולי זה סוג של בשלות הורית הידיעה מתי אפשר לשחרר ומתי בשום אופן לא.

    • השוואה יכולה להיות טובה ויכולה להיות מזיקה. הרי כל אדם יש לו צרכים שונים.
      ומצד שני אני לומדת המון מהתבוננות בהורים אחרים.
      ומה איתך? בארגנטינה כבר?

      • Tu vives an una pelicula? 🙂
        חזרתי לפני שלושה ימים מארגנטינה וצ’ילה ופתחתי את הבלוג הנוכחי
        בו אפרסם בהדרגה פוסטים שיכללו רשמים ומראות מהמסע.
        מוזמנת לעקוב.
        וכן ברור. השוואה יכולה להיות דו כיוונית.

      • que bueno!
        אני חיה ביקום מקביל… 😉
        התמונות בבלוג שלך עוצרות נשימה. יום יבוא ואגיע גם לארגנטינה עצמה אבל עד אז זה תענוג לראות את התמונות ולקרוא על הרשמים שלך משם.
        .

  7. אני לא יודע לגבי הורים וילדים כי אני לא הורה בעצמי, אבל אני מבין אותך. יצא לי לראות הרבה מקרים של ילדים לא ממושמעים שהתדרדרו להרבה מעבר לכך כתוצאה מחוסר הסובלנות של ההורים שלהם.
    אישה חכמה אמרה לי פעם, כשיהיה לך ילד, תנסה להסביר לו דברים בדרך שונה. כשאומרים לילד שאסור לו לקבל צעצוע כרגע, לא איכפת לו אם זה חג או יום רגיל, הוא רוצה את הצעצוע בכל מחיר. הצעצוע הוא הנושא, לא החוק המדובר. היא אמרה לי למצוא דרך אחרת להסביר לילד את הדברים, ואם יש צורך, לקנות עבורו צעצוע קטן או אפילו מחזיק מפתחות למען הסיפוק. לעניין אותו במשהו קטן אחר ולקנות אותו עבורו. לא משהו שיפנק אותו אך יספק את רצונו.
    רק רציתי לומר לך ולהביע בדרך אחרת שאולי גישה אחרת כלפי הילד תוכל לעזור. אני לא יודע איזו, זה הילד שלך. בסך הכל אני האדם האחרון לתת עצות כי לא גידלתי ילד משלי, למרות שתמיד הסתדרתי עם האחרים. בהצלחה וחג שמח.

    • כיוונת לדעת גדולים כי הגישה האדלריאנית שאני מחזיקה ממנה ביחס לחינוך באמת דוגלת בלחהסביר לילד כמה שיותר ורק במקרים שהילד ממש מסכן את עצמו להגיב בצורה חדה ומהירה.
      אני כן בעד לקבל עצות ומאמינה שלכל אדם יש מה לתרום ומכל אדם אפשר ללמוד כל עוד הוא נותן עצה ולא שיפוטי. גידול ילדים זו מערכת מורכבת של יחסי אנוש וטבזה מבין גם מי שאינו הורה לילד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s