ארכיון חודשי: ינואר 2010

סופשבוע עם ריח של שדה

רגיל

יש לנו ממש ליד הבית שדה ענק שהוא למעשה שמורת טבע. כל פעם שאני עוברת לידו מתגנב לי הרהור: אני חייבת לקחת את נולון לשם ולאפות לו את זכרונות הילדות שלו ואולי גם להזכיר לי את הילדות שלי שכללה הרבה טיולים בשדות קטנים – רק אני והטבע. ואנחנו היום הרי כל כך עירוניים. חיים מהבית לרכב…

במפגשי הביבליותרפיה הזכרתי את המחשבה הזאת ואחת מהמשתתפות אמרה לי שאני פשוט חייבת לעשות את זה ושהיא לוקחת את הבן שלה הרבה לטיולים כאלה אחרי הגן ושזה תענוג גדול לשניהם.

אתמול אחרי ארוחת הצהריים כשהשמש ליטפה והזמינה אמרתי לנולון: הולכים. אז ילד אחד עם תיק הדובי על הגב ואמא אחת לבושה במכנסי היריון סמרטוטיים רק כדי להרגיש נוח (לא, אני לא בהיריון, לכל התוהים) והלכנו לנו בשביל. וראינו את כל הפרחים האלה שהיום רואים בעיקר בסיפורים ובתמונות שגננות לוקחות כדי להראות לילדים. כלניות, רקפות, שקדיות שרק מתחילות לפרוח וילד אחד שנותן יד קטנה ואומר לי: "אמא, אני אוהב אותך!".

ואמרתי לו שאנחנו עוד נחזור הרבה לשדה .


והיום חזרנו.ועכשיו לשנינו יש ריח של מרווה ואפילו לא יותר מדי קוצים בזכות השבילים הנוחים שהיו שם ואפילו פה ושם ספסלים. וזה צמוד לבית שלנו. איזה אוצר!

(ואפילו הבאתי מצלמה כדי לתעד ויצאו תמונות מדהימות)

הבוקר שלי

רגיל

כבר כתבתי פעם אחת על הבקרים שלי אבל הפעם התחשק לי לגעת דווקא בהיבט ההתעוררות. השעון המעורר מצלצל באכזריות ותמיד מוקדם מדי בשבילי אבל טוליו קם ומזנק וישר מתחיל לתקתק את משימות הבוקר. הבוקר זו ה "משמרת" שלו ואני מרגישה קצת אשמה על היכולת שלי בבוקר לעשות את המינימום בשביל לארגן את עצמי החוצה.


דילמה פנימית אם לקום או להישאר עוד קצת ברחם השמיכה. טוליו כבר לא מעיר אותי שוב ושוב ושוב אלא נותן לי לקום לאט אבל אם אני מתעכבת יותר מדי זה אומר פקקים ועצבים שלו ואשמה שלי.


אז אני עוד קצת בעולמי הפנימי, מנסה להזכר בחלום או להתנער מהשפעתו בדרך כלל אם נולי מתעורר זה אומר בשבילי כבר שבאמת מאוחר ושאני חייבת לטוס כמו טיל מונחה.

היום דווקא היה לי בוקר באמת משופר. אולי כי קמתי לבד למרות שזה בוקר יום ראשון שקדם לו סופשבוע מעייף ומפרך ובכל זאת. החלטתי שהפעם אני מתקלחת בבוקר שזה באמת יכול להיחשב חוצפה מעבר לשעה מסוימת. אז הספקתי הכול. הפעם דווקא נולי התעכב אבל זה סיפור אחר…

בוקר שמתחיל במקלחת הוא בוקר הרבה יותר טוב מבוקר בלי מקלחת. זה בטוח!

ימים

רגיל

לפעמים נדמה לי שגעגוע היא אחת מהמילים שמאפיינות את המצב הנפשי שלי לפחות לחצי מהזמן. כיום אני מתגעגעת ליכולת שלי לכתוב בשליפה מהמותן. קשה לי עם הבלוג במצב לא מתחדש ולכן הושבתי את עצמי מול דף וורד חלק וציוויתי על עצמי לכתוב פוסט ויהי מה.


 


הגעגוע זורק אותי לכבש השישה עשר(ההצגה) שמזכיר לי את הילד שתמיד רוצה להיות במקום אחר ממה שהוא נמצא בו באותו רגע. כשיש קיץ הוא רוצה חורף ולהיפך. קשה לי לחיות בהווה כשאני מתנדנדת בין העבר לעתיד.


 


יש ימים בהם אני מרגישה ממש כמו בריצת מרתון. ואני סוגרת אותם תשושה ובלתי מסופקת.


יש ימים שאני מרגישה כמעט בתרדמת


יש ימים בהם אני לא מרגישה בכלל


ויש ימים שאני מרגישה בהם יותר מדי


יש ימים של לבד


וימים של ביחד


יותר מדי לבד


יותר מדי ביחד


ימים של הרבה


וימים של קצת


ויש גם ימים נכונים לאותו רגע


ומושלמים בדרכם העדינה