לכי לעזה או איך להרגיש אשה פופלרית

רגיל

 


מוזר אבל אחרי שכתבתי על הקושי שלי להתייחס למלחמה התחלתי להתייחס אליה בלי סוף ולהגיב באובססיביות יחסית לכל מיני פוסטים ובעיקר לשאול המון שאלות.


לא מצאתי את התשובות, אני משתדלת להוריד את זה חלקית מסדר היום שלי כי לי עדיין יש בחירה אם לנשום מלחמה כל היום או רק חלקית.


 


החלטתי לכתוב על הביקור שעשיתי בעזה לפני כ11 שנים. הייתי בת 22 ועשיתי את הביקור הזה במסגרת קבוצה שלבושתי שכחתי את שמה אבל זה היה תא סטודנטים של דתיים מהצד השמאלי של המפה. משהו עם שלום…


 


אני חושבת שהכוח המניע ביותר שלי היה סקרנות. איך נראית עזה, ומיהם האנשים שחיים בה . קיוויתי שאוכל לרכוש חברים לעט (אז דברים באמת התנהלו בדואר ולא באינטרנט).


נסענו ועברנו במחסום. זו הייתה תחושה משונה מאד של לראות סביבה שהיא גם מוכרת ובו זמנית זרה.


אני זוכרת את המפגש הראשוני. העמידו שורה של בחורים (כולם גברים) ולחצנו להם ידיים אחד אחד: סאלם שלום… סיטואציה חגיגית ובו זמנית כמעט מגוחכת. התקשורת עם החבורה העזתית הייתה מוזרה. גם ובעיקר כי הרוב בקבוצה שלנו היה בנות ובקבוצה שלהם כולם היו בנים. אני חושדת שלחלקם המניע העיקרי היה לפגוש בנות. אני שהייתי מהפתוחות והחייכניות יותר קיבלתי הכי הרבה חיזורים ומתנות קטנות (וחודשים אחרי הביקור טלפונים קצת מפחידים באמצע הלילה מדוברי ערבית כי הייתי היחידה שנתנה את מספר הטלפון האמיתי שלה). אני לא זוכרת כלום מהשיחות והויכוחים כי לא היו הרבה ששוחחו והתווכחו. היו הרבה שהתנחמדו והיו כמה שהיו באמת רציניים ודיברו על הסכסוך  אבל לא יכולתי להתרכז ולשוחח איתם ברצינות כי בכל רגע נתון הייתי מוקפת.


אני לא יכולה להגיד ששטף הטסטוסטרון הזה לא היה נחמד לי גם ובעיקר כי לא הייתי רגילה לכזו תשומת לב גברית אבל זה גם הביך אותי והבנתי בתוכי שמהביקור הזה אני לא באמת אלמד עליהם והם לא ילמדו עלי. אני הייתי יותר מדי אישה והם היו יותר מדי גברים מכדי שתהיה יכולת להיפתח באמת.


 


גם בעזה עצמה לא יכולנו לשוטט באופן עצמאי. היינו מלווים בחיילי הצבא הפלסטיני אפילו כשיצאנו מהמלון לשאוף אוויר. את עזה אני זוכרת מהאוטובוס ומהדרך שעשינו לבית הממשל דאז לפגוש את ערפאת.  זו הייתה עיר אבל ראינו את הרחובות הראשיים שלה ואת שכונת אל רימאל שנחשבה השכונה היוקרתית. לא ראינו את עזה האמיתית  אלא רק את החלקים שיכולים להגיד אותה כעיר. כיכר רחובות נקיים ובית הממשל.


 


ועכשיו בטח גם זה כבר לא.

מודעות פרסומת

»

  1. אם את מעוניינת אני השתתפתי במפגש על טהרת הנשים בגרמניה. אם את מעוניינת אעביר לך פרטים של אנשי קשר. אני לא יודעת אם זה יתקיים השנה אבל ההתנסות עם נשים היא בהחלט אחרת.

    • אני בטוחה שעם נשים זה היה מפגש שונה. כרגע אין לי אנרגיות להתחיל להציג את העמדה הישראלית וחוששתני גם לשמוע את הצד שלהם. הכול רותח מדי. אולי בעתיד.

      • אם זה יתקיים זה רק בחודשי הקיץ יוני- יולי- אוגוסט אני מקווה שעד עז המצב ירגע. בכל מקרה מדובר בנשים מיהודה ושומרון ולא מעזה המשויכות בדיעותיהן לפתח. מין הסתם החמאס לא מאפשר מפגשים כאלו.

  2. אני ביקרתי בעזה במסגרת טיול לימית זל. עזה נראתה לא נוראה בכלל. היה לשם כביש סרגל והבתים נראו כמו הבתים הערבים בהדר הכרמל בחיפה רק הרבה יותר מטופחים, אפשר היה גם ללכת לחוף הים.
     
    אצל הערבים בנות לא מסתובבות בחוץ. רק בנים. גם בטורקיה זה ככה.

    • ימית זה חתיכת היסטוריה. אני ביקרתי שם בשנת 1996-7
      אני מניחה שזו מסרת מוסלמית שמרנית שרק בנים מסתובבים ונפגשים. (אני מניחה שבחיפה זה לא ככה, תקני אותי אם אני טועה)
      יש (היו)בעזה איזורי וילות שנועדו בעיקר לפונקציונרים של הממשל דאז. יש גם שלוש אוניברסיטאות.

      • גמני חתיכת היסטוריה.
        חיפה זה לא עזה. יש כאן בתים ערבים מוזנחים ונראים נורא. לרוב יש שם חנויות והתושבים הם עולים מחבר העמים. זו רק שכונה אחת שנראית לא משהו.
        כשהייתי בעזה התפלאתי. לא ידעתי שבתים כאלה יכולים להראות יפה. העיקר שבוכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s