ארכיון חודשי: פברואר 2008

האוטיזם החברתי שלי

רגיל

אני כל כך אוהבת את השבתות החורפיות האלה. אמנם טוליו התחיל איזו שפעת אבל אני חושבת שהשמש עשתה לו טוב. יצאנו עם נולי והתלת אופן שלו לטיול קצר וישבנו בבית קפה חדש שנפתח מול הבית לזלילת עוגות. היה נחמד ופגשנו שם בזוג עם ילדה בת שלוש וילד בן שנה. נולי דווקא התחבר יותר לבת השלוש. ברוב טמטומי לא החלפתי עם האמא פרטים ואפילו את שמה אני לא יודעת. סוג של אוטיזם חברתי שכנראה ששתינו נגועות בו. על הילדים יכולנו לדבר שעות אבל אף אחת לא שאלה את השניה מה שמה.(אבל אני יודעת את שמות הילדים והבעל… נכון שזה מטומטם?)


מודיעין היא עיר קטנה אז אני מניחה שעוד נפגש.


מקווה לפחות.

משהו קטן וטוב

רגיל

יפה שהנושא החם מתאים להלך הרוח שלי היום.

נולוני בילה את יומו הראשון בגן כמו אלוף. הייתי איתו בגן כשעה וברובה הוא חקר את הסביבה ורק פעם אחת בא לחבק אותי חיבוק מתוק. עזבתי לשעתיים ומצאתי ילד שמח עם עיניים מבריקות משחק בשאריות האורז.


זה היה תענוג לראות עד כמה הוא בשל לגן. כשהתקשרתי קודם אמרו לי שהוא השתלב נהדר ושיחק עם הילדים הגדולים וחייך לכולם.


הייתי גאה.

עוד כמה דברים טובים. הייתי אתמול בכנס מולטי ידע שהיה מעניין ברובו. חברותיי למקצוע ולבליגה  ביילע ואילנה כבר כתבו עליו.


זה בעצם המפגש הראשון שלי עם עמיתות בלוגריות שאת חלקן לא הכרתי קודם.


וכך פגשתי גם את אן וסמדי לראשונה וכחול לבן(לא יכולתי להתעלם ממך פה, אז מה אם אני מכירה אותך מקודם).


חוץ מזה פגשתי חברה מלימודי הספרנות שהקשר בינינו ניתק. שמחתי לשמוע ממנה  שהיא עלתה על מסלול האושר ושיש לה זוגיות מאושרת.

הכנס עשה לי חשק להתעדכן ולהתמקצע באמצעות הכלים הנפלאים שיש לי באינטרנט ושלחלקם אני מקשרת ברשימות ושאת חלקם זנחתי.אני שמחה לגלות שיש הרבה עניין במקצוע המידענות ואני פשוט קצת סטיתי מהמסלול. אולי זו האימהות שלי שגורמת לי לאבד ריכוז כשזה נוגע לדברים אחרים ואולי אני באמת לא עובדת במקום הנכון.


טוב, פרה פרה. בזכות האינטרנט אני יכולה להשאר מעודכנת גם כשאני עוסקת כמעט רק בקיטלוג ומרגישה מיובשת.


אז כנראה שאאני יכולה להרשות לעצמי קצת אופטימיות.

הולכת לעשות לנולי אמ-בצ'יה (כלשונו)

רגיל

לטיג'ל יש ריח דגים. אני יודעת את זה כי נולי מצמיח שיניים והלילה ישנתי ממש מול הפה שלו שמדיח ריח דגים. להגיד ישנתי זו הגזמה פראית. התכרבלתי עם נולי. זה לא היה בלתי נעים אבל הרבה שינה לא הייתה שם.

מה עושים כשמגלים שברשת יש חורים

רגיל

הימים האחרונים עברו עלי בטירוף מוחלט. סבא שלי החליק על הקרח  בזמן השלגושבר רגל. בהתחלה הסבים שלי חשבו שזה נקע והתברר שזה שבר די מסובך. מעבר לדאגה המובנת לסבא שלי (למי שלא יודע הסבים שלי הם כמו הורים שניים בשבילי) הייתי מוטרפת מדאגה מה עושים עם נולי.


אם לנתח לרגע את הרגשות שלי הרגשתי כמו סוג של יתמות ונטישה. המשפחה שלי מאד מגוננת ואיכשהו הצלחתי להמנע עד עכשיו ממה שזוגות אחרים עוברים כל הזמן. מציאת מסגרת מתאימה לילד בהתראה אפס בלי להרגיש כאילו שולחים אותו לבית יתומים.


נכון שזה מאד קיצוני אבל התחושות המאד לא רציונליות שלי (כדרכן של תחושות) נובעות מהמקום הזה של ידיעה שיש לך רשת ביטחון רחבה שפרושה מתחתייך אבל מה עושים כשמגלים שגם ברשת יש חורים?

למזלי היה גן שכבר ריחרחתי לגביו ולמזלי היום הוא יום חופשי שלי אז דיברתי עם מנהלת הגן ולקחתי את נולי להתרשמות אישית.


נולי הרגיש טוב שם ע"פ התרשמותי (או שזה מה שרציתי לראות). הגננת הייתה נחמדה ורכה (הצטערתי לשמוע אחר כך מהמנהלת שהיא תוחלף בגננת שלטענת המנהלת טובה יותר אבל אני לא יודעת שום דבר לגבי הכימיה האישית שתהיה לי איתה)


הגן היה מסביר פנים מאד והיו שם הרבה צעצועים שמצאו חן בעיני נולי. הוא גם השתלב עם הילדים וזה לא נראה כאילו אני זורקת אותו לג'ונגל אכזר אלא מפגש עם עוד כמה ילדים חמודים בגילו.

הדברים נראו לי קודם הרבה יותר מפחידים ועכשיו הגן הוא אפשרות סבירה ביותר. זה אמנם הוצאה מטורפת שאנחנו לא רגילים אליה אבל היא בלתי נמנעת.

סבתי עדיין חושבת שהיא תוכל לעמוד בטיפול בנולי והיא חרדה אפילו יותר ממני למחשבה שהאוצר שלה ישלח לגן. בינתיים קבענו שאני שולחת את נולי ליום אחד אליה (וגם ההורים שלי יבואו לעזור) ואז נראה. בכל מקרה ברור לי שאני אבוא איתו הרבה לבקר. הקשר שלהם עם נולי כל כך חשוב לנולי ולי וכמובן להם.

אמרתי את זה בעבר: סבים זה יכול להיות דבר נפלא. לפעמים נראה לי שהאהבה שלהם אל נולי אפילו גדולה מהאהבה שלי אליו וזה דבר עצום.

הימים האחרונים

רגיל

קצת מפריעה לי השיטה בישרא הזאת של לדחוף את הפוסטים האחרונים לארכיון כשמגיע חודש חדש.

לא כתבתי ולא הייתי בכלל במחשב כי לא היה לי צורך בזה.

חופשת השלג הייתה ממש במקום. מאד נהנתי מהביחד הזוגי ומאד נהנתי להיות עם נולי בבית. חוץ מזה בת דודתי קפצה לבקר וגיליתי שאני מסוגלת לדבר איתה המון על הורות ולהגיע גם למקומות אחרים. היה נהדר כי מזמן לא הייתה לי הזדמנות לדבר איתה ככה.וצפיתי עם טוליו בפרספוליס ובסרט צ'ילני לייטון (שפחות אהבתי)

קראתי את איש איטי של קוטזי ולהפתעתי הרבה נהניתי למרות פוטנציאל המרירות הרב הטמון בספר. קוטזי כותב מעניין.

לפני חופשת השלג כתבתי פוסט על אידאליסט צעיר שאני מכירה שמחליט עכשיו על דרך חדשה בחיו שכוללת המון הקרבה עצמית. הפוסט נמחק. במרחק של כמה ימים מאז שסיפר לי על ההחלטה הזאת חשבתי עד כמה זה נדיר למצוא אדם שהאידאליזם שלו כל כך טהור שזה לא מעצבן. יש משהו מאד מעצבן באידאליסטים כי הם תמיד מאירים את הצד הפגום וההססן בך שמעדיף לא לקחת סיכונים ולא להקריב בשם השלווה הבורגנית.


אבל כמו כשכתבתי. באופן יוצא דופן הוא לא מעצבן אותי. הוא בגיל שעדיין אין לו הרבה מה להפסיד ואני כל כך מקווה שהוא יצליח במה שהוא רוצה לעשות כי המטרות שלו כל כך חשובות וכל כך נחוצים אידאליסטים כמוהו.


אבל זה עשה אותי קצת עצובה…אולי כי אני יודעת שאני כבר לא אהיה כזאת.

(אני לא מפרטת יותר כי זה חיים של אדם אחר ואני נאמנה לכללי הבלוג שקבעתי לעצמי שאוסרים עלי לחשוף חיים של אחרים).