ארכיון חודשי: ינואר 2008

עכשיו אני אילמת לגמרי

רגיל

(שרידי קול נשארו אבל באופן רשמי אסור לי לדבר אז אני שותקת…)


כמה מוזר לכתוב בכתב יד במקום לדבר. לא זוכרת מתי עשיתי את זה.

בשבח האילמות

רגיל

אין לי שום דבר טוב להגיד על זה.

משעשע לענות לטלפון בשרידי הקול שעוד נותרו לי ואז לגלות שבן שיחי מתחיל ללחוש בעצמו.

משפט המחץ שלי הוא: "אין צורך ללחוש, זו רק אני שאיבדתי את הקול"

כמה חבל שאמרתי אותו דווקא לבחורה שבעצמה איבדה את הקול.

וטוליו מוסיף: תשתקי !  וכשאני צוחקת הוא אומר: הצחוק רע לבריאות….

לנולי מצד שני לא אכפת: הוא רוצה שאספר לו ואשיר לו כמו שהיה פעם מזמן כשהיה לי קול (לפני שבוע)…

כמה נחמד היה אם כל קשרי היו נעשים דרך האינטרנט והמקלדת אבל כרגע אני חייבת לענות לטלפונים מה שמנחית מכה נוספת על מה שנשאר לי מהקול.

מי לא שובת

רגיל

כווווולם שובתים: מרצים, תסריטאים, הגשם, המוח שלי…..


דיכבר !

השמש הזאת כל כך מטעה. היא כמו תפאורה לסרט לא נכון. ניא כמו צילומי אופנה של בגדי ים בחורף תוך תאורה שלי אי טרופי קסום. אני כמעט רואה את החיידקים שמתבשלים בתוכה וקופצים עלי חזור וקפוץ.

(כן, שוב חולה במצב ביניים כזה של לא לבלוע ולא להקיא . כן ללכת לעבודה אבל להרגיש לחץ באוזנים בכל פעם שאני מקנחת את האף וקול שהוא כבר לא צרוד וסקסי אלא בקושי נשמע.אתם יודעים כמה קשה לפטפטנית כמוני לשתוק….)

החלטה משפחתית

רגיל

שאלה לאימהות : האם את ההחלטה לאן לשלוח את התינוק קיבלתן עם בן הזוג או לבד עם אישור עקרוני מבן הזוג שמה שתחליטו מקובל עליו.


הסוגיה הזאת מנקרת לי במוח כבר הרבה זמן  ועכשיו קראתי את זה אצל עמליה רוזנבלום.

על הורות ולמידה

רגיל

אני חושבת שבשניה שנכנסתי לאימהות הבנתי שהורות זה למידה לכל החיים. והבנתי גם שצריך להתבונן בהורים אחרים גם כדי ללמוד מה לעשות ומה לא לעשות.


לפעמים אני מרגישה כמו תלמידת שנה א' בתואר ראשון שרצה לספריה וקוראת קדימה את הפריטים בסילבוס רק כי היא רוצה לדעת מה יהיה אחר כך (כן, אני גם אוהבת לפעמים להציץ לסוף של הספר). אני אוהבת לצפות מהצד בתהליכי למידה שעוברים הורים אחרים בתוכניות כמו "סופר נני" . לפעמים מדובר במקרים קיצוניים ולפעמיםבמקרים של הורים שעושים טעויות שרוב הסיכוים שגם אני אעשה.

לאחרונה מלי גרין (שאני קוראת אותה בקביעות) תיארה איך התמודדה עם סיטואציה בה תפסה את בנה גונב מהארנק. הרגשתי שממש החכמתי.וכל כך מקווה שאצליח לפתח כזו תקשורת עם נולי כשיהיה גדול.


(נולי עוד לא גונב מהארנק. הוא מעדיף לגרור את התיק שלי ולהכניס אליו טישוים משומשים וחלקי לגו).

אומי לייסנר הביאה בבלוג שלה קטע מרגש שכתבה ליהיא לפיד שעוסק באותו נושא של הקשבה לילד.

אני רק מקווה שאני לא אהיה כמו צילה שרוני (בסדרת "אל עצמי " של גלילה רון פדר). הפסיכולוגית שהמדף שלה עמוס בספרי פסיכולוגיה אבל כהורה היא עושה את כל הטעויות האפשריות.

אומנות הקריאה במקביל: סיפורה של נוירוזה משפחתית.

רגיל

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומצוציא את האריה שאהב תות. האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד כל שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך שהשתמשו בו ואהבו אותו.

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל.השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.


המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.





לאחרונה קראתי את הארי פוטר החדש והאחרון בהחלט (תודה לאל). לא אגיד שלא נהניתי. בכל זאת אני מכירה אותו מאז שהיה ככה קטן(שלוש מאות ומשהו עמודים. ככל שהארי גדל ככה גם הספר שלו מתנפח). קשה לומר שאני זוכרת משהו מההארי פוטרים הקודמים אבל בכל זאת הצלחתי להזכר.


(כן, אני זקנה בת 32 וקוראת הארי פוטר ויש לי גם בלוג… )

כשגמרתי את הספר הרגשתי הקלה עצומה כי ספרים גדולים מדי פיזית עושים לי רע. גם אם הם קריאים להפליא. להחזיק אותו זה היה מעייף.חוץ מזה לא הרשיתי לעצמי לקרוא במקביל  כי ידעתי שיש ביקוש היסטרי בספריה (סבא שלי היה אומר: בגלל זה אנחנו קונים ספרים).

ודבר אחד לסיום. התרגום של גילי בר הילל- סמו היה מקסים. כבר נדרשו לעניין של תרגום עברי הולם אבל פנינים כמו חיז"לים וקסמהדרין פשוט שבו אותי.

אני לא אני כן

רגיל

אני לא מעשנת ושמחה על כך


אני כן מכורה לקפאין ולשוקולד

אני לא רואה את עצמי חיה בארץ אחרת


אני כן רואה את עצמי מטיילת בעולם בעתיד (הלא נראה לעין)

אני לא מרוצה מהעבודה שלי


אני כן שמחה שלא בחרתי באלטרנטיבות המקצועיות שהיו לי (אני עובדת סוציאלית, פחחחח….)

אני לא עומדת בדד ליינים בקלות


אני כן משתמשת בקסם האישי שלי כדי להשיג הערכה של הדד ליינים

אני לא אוהבת להתעסק בפוליטיקה


אני כן הלכתי להפגנה וחטפתי המון ברכות כמו הלוואי שהילד שלך ייהרג בפיגוע, אני כן התכווכחתי פוליטית עם כל משפחתי שמחזיקה בדעות הפוכות לגמרי לשלי, ובסוף הגעתי למסקנה שזה סתם מעכיר את החיים שלי ואני כנראה לא אהיה מובילת שינוי חברתי בגלגול הזה.

אני לא תורמת כסף לקבצנים אגרסיביים (מביך להודות אבל פתיחת הארנק שלי תלויה באישיות של הקבצן)


אני כן נותנת כסף לילדים מתרימים, נגני רחוב וקבצנים זקנים.

אני כן עבדתי בטלמרקטינג (חודש שלם עד שהבינו שאני רק עולה להם כסף ופיטרו אותי)


אני לא נותנת לאנשי טלמרקטינג טלפוניים לדבר אני אומרת להם שחבל להם על הזמן תודה ושלום ומנתקת , אני כן עונה לסקרים טלפוניים כמדיניות בגלל שפעם טוליו היה סוקר.(ואז מתחרטת על זה כי כמה רגשות אדם יכול להביע על שמפו באריזה ירוקה)

אני כן אוהבת לכתוב


אני אף פעם לא התפרנסתי מזה אבל נורא בא לי לפעמים.

אני לא יודעת לצייר חפצים


אני כן יודעת לצייר נשים. נורא אהבתי לצייר. היום פחות.

אני לא אוהבת משחקי מחשב


אני כן אוהבת אמנות ומחול מודרני