ארכיון חודשי: ינואר 2008

החלטה משפחתית

רגיל

שאלה לאימהות : האם את ההחלטה לאן לשלוח את התינוק קיבלתן עם בן הזוג או לבד עם אישור עקרוני מבן הזוג שמה שתחליטו מקובל עליו.


הסוגיה הזאת מנקרת לי במוח כבר הרבה זמן  ועכשיו קראתי את זה אצל עמליה רוזנבלום.

על הורות ולמידה

רגיל

אני חושבת שבשניה שנכנסתי לאימהות הבנתי שהורות זה למידה לכל החיים. והבנתי גם שצריך להתבונן בהורים אחרים גם כדי ללמוד מה לעשות ומה לא לעשות.


לפעמים אני מרגישה כמו תלמידת שנה א' בתואר ראשון שרצה לספריה וקוראת קדימה את הפריטים בסילבוס רק כי היא רוצה לדעת מה יהיה אחר כך (כן, אני גם אוהבת לפעמים להציץ לסוף של הספר). אני אוהבת לצפות מהצד בתהליכי למידה שעוברים הורים אחרים בתוכניות כמו "סופר נני" . לפעמים מדובר במקרים קיצוניים ולפעמיםבמקרים של הורים שעושים טעויות שרוב הסיכוים שגם אני אעשה.

לאחרונה מלי גרין (שאני קוראת אותה בקביעות) תיארה איך התמודדה עם סיטואציה בה תפסה את בנה גונב מהארנק. הרגשתי שממש החכמתי.וכל כך מקווה שאצליח לפתח כזו תקשורת עם נולי כשיהיה גדול.


(נולי עוד לא גונב מהארנק. הוא מעדיף לגרור את התיק שלי ולהכניס אליו טישוים משומשים וחלקי לגו).

אומי לייסנר הביאה בבלוג שלה קטע מרגש שכתבה ליהיא לפיד שעוסק באותו נושא של הקשבה לילד.

אני רק מקווה שאני לא אהיה כמו צילה שרוני (בסדרת "אל עצמי " של גלילה רון פדר). הפסיכולוגית שהמדף שלה עמוס בספרי פסיכולוגיה אבל כהורה היא עושה את כל הטעויות האפשריות.

אומנות הקריאה במקביל: סיפורה של נוירוזה משפחתית.

רגיל

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומצוציא את האריה שאהב תות. האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד כל שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך שהשתמשו בו ואהבו אותו.

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל.השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.


המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.





לאחרונה קראתי את הארי פוטר החדש והאחרון בהחלט (תודה לאל). לא אגיד שלא נהניתי. בכל זאת אני מכירה אותו מאז שהיה ככה קטן(שלוש מאות ומשהו עמודים. ככל שהארי גדל ככה גם הספר שלו מתנפח). קשה לומר שאני זוכרת משהו מההארי פוטרים הקודמים אבל בכל זאת הצלחתי להזכר.


(כן, אני זקנה בת 32 וקוראת הארי פוטר ויש לי גם בלוג… )

כשגמרתי את הספר הרגשתי הקלה עצומה כי ספרים גדולים מדי פיזית עושים לי רע. גם אם הם קריאים להפליא. להחזיק אותו זה היה מעייף.חוץ מזה לא הרשיתי לעצמי לקרוא במקביל  כי ידעתי שיש ביקוש היסטרי בספריה (סבא שלי היה אומר: בגלל זה אנחנו קונים ספרים).

ודבר אחד לסיום. התרגום של גילי בר הילל- סמו היה מקסים. כבר נדרשו לעניין של תרגום עברי הולם אבל פנינים כמו חיז"לים וקסמהדרין פשוט שבו אותי.

אני לא אני כן

רגיל

אני לא מעשנת ושמחה על כך


אני כן מכורה לקפאין ולשוקולד

אני לא רואה את עצמי חיה בארץ אחרת


אני כן רואה את עצמי מטיילת בעולם בעתיד (הלא נראה לעין)

אני לא מרוצה מהעבודה שלי


אני כן שמחה שלא בחרתי באלטרנטיבות המקצועיות שהיו לי (אני עובדת סוציאלית, פחחחח….)

אני לא עומדת בדד ליינים בקלות


אני כן משתמשת בקסם האישי שלי כדי להשיג הערכה של הדד ליינים

אני לא אוהבת להתעסק בפוליטיקה


אני כן הלכתי להפגנה וחטפתי המון ברכות כמו הלוואי שהילד שלך ייהרג בפיגוע, אני כן התכווכחתי פוליטית עם כל משפחתי שמחזיקה בדעות הפוכות לגמרי לשלי, ובסוף הגעתי למסקנה שזה סתם מעכיר את החיים שלי ואני כנראה לא אהיה מובילת שינוי חברתי בגלגול הזה.

אני לא תורמת כסף לקבצנים אגרסיביים (מביך להודות אבל פתיחת הארנק שלי תלויה באישיות של הקבצן)


אני כן נותנת כסף לילדים מתרימים, נגני רחוב וקבצנים זקנים.

אני כן עבדתי בטלמרקטינג (חודש שלם עד שהבינו שאני רק עולה להם כסף ופיטרו אותי)


אני לא נותנת לאנשי טלמרקטינג טלפוניים לדבר אני אומרת להם שחבל להם על הזמן תודה ושלום ומנתקת , אני כן עונה לסקרים טלפוניים כמדיניות בגלל שפעם טוליו היה סוקר.(ואז מתחרטת על זה כי כמה רגשות אדם יכול להביע על שמפו באריזה ירוקה)

אני כן אוהבת לכתוב


אני אף פעם לא התפרנסתי מזה אבל נורא בא לי לפעמים.

אני לא יודעת לצייר חפצים


אני כן יודעת לצייר נשים. נורא אהבתי לצייר. היום פחות.

אני לא אוהבת משחקי מחשב


אני כן אוהבת אמנות ומחול מודרני

חכמים הזהרו במשאלותיכם

רגיל

אני זוכרת את עצמי כילדה וכנערה מקנאה באחותי על נטייתה לאמץ כל וירוס תועה. אני לעומתה  הייתי בריאה כמו שור. זה היה מתסכל במיוחד בימי התיכון ה"עליזים" ושיטת המדחום על ההסקה כבר פשטה את הרגל. (איך לא עלה על דעתי שבדרך כלל אדם עם 39  מעלות חום נראה אחרת מאדם שמתחזה לחולה)

למעשה די הכרתי תודה למערכת החיסונית החסונה שלי בימי האוניברסיטה העליזים בלי מרכאות.

והיום היא החליטה להכריז על שביתה. טוב כשאתה נשאר עם תינוק שעוטף אותך בנזלת וליחה (עזבו, אתם לא רוצים לדעת) מה הסיכוי שתשארו בריאים.

אז הבוקר התעוררתי עם שיעול של חולת שחפת (דרמה קווין שכמותי, בלי הדם) וקול צרוד וסקסי שלא ידעתי שקיים אצלי.

לנולי זה מגניב את הצורה לשמוע את קונצרט השיעולים/עיטושים שלי. זה נשמע לו כאילו אני מחכה אותו וזה מצחיק אותו פרט לכך שאחרי הצחוק בא השיעול שלו.

לא חסר הרבה ונהפוך לשלישיית אדלר של השיעולים. טוליו החליט להיות הגבר בבית ולכן הוא בחר בכאב גרון מינורי יחסית. זאת כדי לצאת אל הכפור ולהביא למשפחתו הדוויה ציד (קפואים מהסופר וערימת טישיוז).

ועוד דקה אחת בתוך הבית בטרינינג המחוידק שלי אני צורחת

(אה שכחתי אני יכולה לנסות לצרוח כמה שאני רוצה. זו תהיה צערקה אילמת)

נולוני לעומתי מתחיל להבריא. (הוא הספיק לפזר את כל הסבונים שאנחנו מחזיקים במלאי ולתכנת את התפריט של הטלויזיה לשפה הערבית)

הפסיכו-גננת

רגיל

התלבטתי אם לראות את הכתבה ב"כלבוטק" על הגננת המתעללת. בסוף צפיתי בה עם טוליו ומיררתי בבכי. זה איום ונורא לראות עד כמה אדם מתוסכל יכול לפרוק את התסכולים שלו גם על ילדים חפים מפשע.וזה נורא לראות עד כמה הורים יכולים לא להבחין במה שהילד שלהם עובר. הכי מפחיד אותי ליפול בזה בעצמי.אני חושבת שהחרדות הכי גדולות שלי בימים אלה קשורות לשליחת נולי לגן וידיעה שכמה מצלמות שלא ישמו בגן לא יאפשרו לי יותר שליטה בסיטואציה.מצד שני אני גם יודעת שאני צריכה לתת לגננת מרחב פעולה מסוים ואת הרגשה שאני סומכת עליה. לפעמים זה כל כך מתנגש.

ומה שהכי גרוע זו הידיעה שזה באמת יכול לקרות בכל מקום וגם במקומות עם מוניטין טוב.

אני חושבת שהטעות הראשונה של המטפלת הזאת הייתה הבחירה שלה במקצוע. אדם שלא יכול להיות סבלני לילדים אסור לו לעבוד איתם פשוט אסור. אני לדוגמא מודה שגם אם לא הייתי מתעללת בילדים אני לא מתאימה למקצוע כזה הייתי סובלת בו. הייתי מתוסכלת  והילדים ביו סובלים מכך. גם אם לא ברמה של המטפלת הזאת.





חדשות מבית החולים:


נולי: קצת פחות חום, שיעולים מזעזעים ובכי צרוד שמתסכל אותו נורא כי הוא רוצה להביע את עצמו בווליום גבוה יותר. הוא לא מודע לכך שדווקא הבכי החלש מכמיר לב יותר. חוץ מזה הוא ברוב המקים יכול להירדם לנו בידיים אבל לא מוכן שנשים אותו במיטה שלו.


אני: שיעולים מזעזעים והכל סתום אצלי מאף עד גרון. יש לי צחוק נבחני. אולי נקים קירקס עם הקולות שלנו.


טוליו: כאבי גרון.צורך סטרפסילס ואדוויל בכמויות.


רכישות חדשות: מכשיר אדים קר שדי עוזר אבל גם מותיר שלולית. סירופ הומאופתי נגד שיעול (לא נורא עוזר אבל לא מפריע) .

אופטימיזם (או כשהמצב קשה אז צוחקים)

רגיל

יש סיטואציות בהם אתה אומר לעצמך. שיט, צריך פה מבוגר אחראי. אבל היי פתאום את מגלה שזאת את.

נחמת עניים למצב העגום שאנחנו כרגע נמצאים בו (אפס שעות שינה, גרון צורב ומרוחים בנזלת וזה עוד בלי לדבר על הנולי המסכן שמעדיף לחרחר על פני לנשום): נולי יכול להיות יופי של סדין חשמלי נטול חשמל בימים קרים.

מעליב: תמיד יש לי את ההרגשה שאחרי שאני הולכת לעבודה ומשאירה תינוק קודח עם טוליו נטול שעות שינה


(נטוליו) אז מצבו של נולי משתפר פלאים.

להתראות אחרי המלחמה….(הולכת לבכות בכי תמרורים בצד ולהתחיל לתפקד, בכל זאת-עבודה)

גם זה קורה

רגיל

נולוני חולה. כל החבילה: שיעולים, חום והגרת נוזלים מכל חור בגוף (עיניים אף ופה).זה מענג להחזיק אותו: גור חמים ורך אבל הלילה החזקתי אותו שלוש שעות כי אחרת הוא לא נרדם. התעוררתי עם גוף כמו של הגיבן מנוטרדם.


מיותר לציין שתוכניות השבוע די משתבשות אבל העיקר שמתוקי יהיה בריא.

ג'וליאנה מסעירה

רגיל

מצחיק הביטוי הזה סיעור מוחות. לי משום מה זה נשמע כמו מוח שעיר.


אז היום אימצנו בשיעור בקורס השיווק והפרסום שאני לומדת את מוחותינו השעירים כדי להמציא פרסומת לחנות ספרים משומשים.


ושלנו הייתה הכי טובה אם לשפוט לפי הציון שנתנו התלמידים.


ואני גאה לגלות שברעיונות אני טובה. בציור ספרים מדברים לעומת זאת-לא. מזל שיש עוד אנשים בצוות.

פוסטים בארסנל:


הספר" איך להיות טיפש " של מרטן פאז' הצרפתול שנולד באותה שנת לידה שלי וכותב כל כך יפה המנוול.

הקפה ואני כרוניקה של זוגיות.

איך צדים עיתונים בבתי קפה

מקווה שהפרומו  הזה יתקיים. בעזרת הנולי.

קניה ספונטנית

רגיל

אתמול קניתי את התנ"ך בגרסה ההו כה אופנתית של "עם הספר".


אני מודה שהמיצוב מחדש שלו בתור קישוט אסתטי לכוננית הספרים שבה אותי. מה גם שלפעמים מאד נחמד לי לקרוא בו קצת והפונטים בגרסה הזאת הרבה יותר נעימים לעין.