ארכיון חודשי: דצמבר 2007

והירוק היום ירוק מאד

רגיל

לאחרונה גיליתי שהמכנסיים הירוקים שלי (ירוק משובב נפש ועין) מתאימים לי כמו כפפה ליד. לא הייתי מקלה ראש בזה כי בדרך כלל הם היו גדולים או קטנים עלי. ועכשיו הם בדיוק.


נראה לי שהם יהפכו לעור שני.

חמותי אומרת שירוק הוא לא צבע המזל שלי ולכן היא מופתעת כל פעם מחדש כמה אני משוגעת על הצבע הזה. נראה לי שאני משוגעת על ירוק מאז שנולי נולד. אין לי הסבר

השילוב של ירוק וצהוב בדגל ברזיל עושה לי את זה.

ירוק וצבעים אחרים:


תבשיל שרקחתי מהמון פילפלים בצבעים שונים שטוגנו עם בצל ושום . קצת פפריקה וכפית אבקת מרק עוף וגמרנו סיר ביום.

ירוק של הדשאים באיזור לטרון אחרי הגשם.

פיסטוקים ירוקים שהדודים שלי היו מגדלים פעם.

החדר של נולי ירוק תפוחי.

תפוחי גרנד סמית (גרנד או גרני?)



אז מה לכתוב עכשיו?

רגיל

תחושה משונה פוקדת את הישות הוירטואלית שלי לאחרונה. מין שביתת כתיבה כזאת. עכשיו גררתי אותה אל המקלדת והכרחתי אותה לכתוב כי הפסקה שלי כמה ימים לא מקובלת עלי.


אני לא כל כך מבינה את הצורך הזה להיעלם פה. את תהליך הכתיבה והמחיקה. אני לא מבינה את ההמנעות הזאת מדבר שעושה לי טוב-הכתיבה.


ומצד שני אני אומרת לעצמי: אולי זה טוב?




תקציר החופשה כי אני רוצה לזכור שבכל זאת החג היה נחמד ושחגגתי אותו.

ביקרתי עם נולי ועם אמא שלי במוזיאון. התערוכה על סין הייתה מרשימה ובאגף הנוער היה די עלוב וצפוף אם כי נולי בכל זאת נהנה בספריה.


בתערוכה על סין היה דינוזאור פלסטיק ענק ואני שכחתי שפה מוזיאון והצעתי לנולי לגעת בו. השומר כמובן הזדעזע וגם אני הזדעזעתי קצת מעצמי. זה כנראה הרגל של גני שעשועים.


אחר כך טיילנו לאורך טיילת האופניים בניות. תכננו להגיע למסעדה של הגן הבטוני אבל היא נסגרה. בכל זאת ראנו המון שלכת יפה ושאפנו המון אוויר צח.

אחר כך המפגש המשפחתי שמתקיים כל חנוכה אצל הסבים שלי וכולל את המשפחה המורחבת. מורחבת זו מילה עדינה כי מדובר כבר בדור של הילדים של נולי. זה נחמד לראות את הדינמיקה בין ילדי המשפחה. נולי הסתובב עם הסוודר שסבתא סרגה לו כחתן בחופתו והיה מתוק מאד.


היה שמח וחגיגי ושמחתי שנכחתי שם אבל היה לי גם קשה כי לא מצאתי פרטנרים מהנים לשיחה ולא היו כל כך תנאים למצוא למען האמת.

שלשום בערב קפצנו לקפה אצל אחי בדירתו החדשה. נולי עשה לו הרבה בלגאן ונראה לי שהוא שמח שהוא רווק.


אתמול היינו אצל החמים שלי וגיסתי והיה גם כן נחמד. חמי חזר מפרו ממפגש מחזור שהיה שם. ראינו את הסרט  שצולם על המפגש. היה מעניין לראות את הדינמיקה החברתית בין הבוגרים במפגש המחזור. היו שם כמה נשים שעברו מתיחות פנים בדרגות שונות של הצלחה.





חדשות נולי:


מילים חדשות: תות (TAT) את זה , פה, גלגל (GANGAׂ)


לנולי יש חילזון מעודד זחילה עם מה שפעם היה מנגינה והיום זה זיוף אחד גדול. נולי אהב להטיח את החילזון אל הריצפה והחילזון הזה היה הכול חוץ ממעודד זחילה.היום נולי גילה שפעולה מסוימת גורמת לו לנגן אז הוא נותן לטוליו את החילזון. מוודא שכף היד של טוליו פרושה במצב נכון לקלוט את החילזון ואז מצפה שהוא יפעיל אותו.


לנולי יש תחביב מעצבן: להוציא את הספרים שלי מהמדף. זה מלווה במבט מתריס.


(נכון להיום יש לו שש שיניים)





ספרים:


קראתי את ולנטינו של נטליה גינצבורג. היה בספר משהו שדכדך אותי. בעיקר השילוב הזה בין בני משפחה (אימהות בדרך כלל) נמרצות ששואפות למשהו יותר טוב אבל במב הנוכחי השאפתנות שלהם נראית מגוחכת ולעומת זאת הפאסיביות המדכאת של הדמויות שמקיפות את הדמות האשפתנית. גם מתים שם לא מעט.


היא כותבת יפה. מציאותי בצורה כואבת אבל זה חלק מהיופי של הכתיבה שלה.

קראתי את אם החיטה של מיקי בן כנען והספר הזה פשוט יפה בצורה חריגה. אולי משובב ושובה לב ופשוט פנטסטי ועושה חשק לחבק את הגיבורים שלו. גם הפיזיות של הספר מיוחדת.


הספר הזה גרם לי לחשוב שזה לא רעיון רע לאייר ספרי מבוגרים.


(אין לי כוח לכתוב עליו ביקורת מסודרת )






טלוויזיה:


עבודה ערבית:


הפרק של הגן היה הרבה יותר טוב מהפרק הקודם. היה בו משהו זורם והילדה משחקת בהרבה חן.מצד שני היא נראית גדולה בהרבה יחסית לגיל גן.והדמויות של ההורים של אמג'ד לא בנויות טוב. יש בהן משהו מאולץ ובעיקר סלפסטיקי וקשה להתייחס אליהם כאל דמויות עם רגשות וקונפליקטים. הדמות של בושרה טובה בהרבה והייתי רוצה לראות אותה יותר.

 

חרדת מוות

רגיל

אתמול כמעט מצאנו את עצמנו בהרכב משפחתי מלא באחוריים של משאית. הכמעט הזה לא נתפס ולא יכולתי שלא לחשוב איך היינו יכולים לבלות את ערב החג אחרת לגמרי.

לאחרונה אני חושבת הרבה על המוות. חברים לעבודה איבדו הורים וכמעט כל הזמן יש מודעת אבל ליד השעון בכניסה.


ועכשיו גם אמאל'ה איבדה אבא.


ואין יום בשבוע האחרון שאני לא חושבת בו כמה המעגל מתקרב ומתי אנחנו.

מה חסר לי בחיים

רגיל

אני לא יכולה להגיד שאני לא מרוצה מהחיים שלי. הייתי משנה בהם דברים, יש לאן להתפתח אבל סה"כ אני חושבת שאני ממוקמת במקום לא רע ע"פ מדדים אובייקטיביים.

במקום בו אני נמצאת יש דברים שאני מרגישה שמתרחקים ממני. שיחה נורמלית וארוכה עם חברה שעוסקת רק בי ובה ולא בשיחה על הילדים ו/או על החיים המשעממים שלנו עכשיו. שיחת נפש עסיסית, זה מה שחסר לי. ולא רק זה. את האוזן הפנויה ואת תשומת הלב ההכרחית. כנראה זה אחד מהמותרות שבחיי הרווקות.

אני שמה לב שכל שיחה בפורום חברתי כוללת את נולי. כששואלים אותי מה נשמע ומה חדש אז אני מספרת עליו כי הוא זה שמשתנה כל הזמן. אני נשארת אותו הדבר.

לפעמים אני מתגעגעת למצב הזה שיש לי כבר כסף משלי ויכולת החלטה מה אני לומדת באוניברסיטה בלי שום צורך לחשוב על עוד גורמים. המצב הזה של לפני הלימודים כשהכול עוד נראה לי זוהר ומבטיח ואני בטוחה שאני אהיה משהו גדול. חוקרת מזהירה בשמי האקדמיה (בשלב הזה לא חשבתי על העצלות והנטיה שלי לדחות דברים לרגע האחרון. שני דברים שבהחלט יכולים להפריד ביני לבין קריירה מזהירה).

פעם רציתי להיות סופרת והאמנתי שאני מסוגלת ושאני מאד מאד מוכשרת ונהניתי לכתוב. מאד נהניתי . היום אני לפעמים יושבת ביאוש מול דף העריכה הריק ופשוט אין לי מה לכתוב. תכתבי על החייםפ שלך, כן אבל החיים שלי שייכים לכל כך הרבה אנשים ודומים לכל כך הרבה חיים אחרים שזה לא יעניין ולא יזיז לאף אחד.

באוניברסיטה הייתי מוקפת בשיחות מעניינות ובאנשים יצירתיים. חלקם אפילו עשו עם זה משהו. למד איתיבקורס מישהו שנהיה סופר (וכבר אז היה לו אף בעננים ואאוטסיידריות מהסוג המעצבן שיש לפעמים לסופרים), אפילו גיליתי בלוגר שלמד איתי ומביים היום והוא גם נשוי למישהי שלמדה איתי תיאטרון וגם היא עוסקת בתחום שלה (אפילו הייתי די מיודדת עם המישהי).

ויש גם כאלה שלא עשו עם היצירתיות שלהם הרבה. הם גרים איפה שהוא בסקלת הבינוניות שלי .אולי מנהלים בלוג אולי לא. אולי עובדים בעבודה מכניסה יחסית ואולי נאבקים להשלים הכנסה. ילד, שניים מקסימום שלושה.  כמה חברים שנפגשים איתם בערב שבת במקרה הטוב ובמקרה הרע נפגשים בבריתות.

 אני לא מתגעגעת לתחושות שהיו לי פעם של חוסר ודאות ושל תהיה אם אני אמצא אי פעם עבודה נורמלית ואם יהיה לי מקצוע בכלל ואם אני אסיים את התואר סוף סוף ומתי אני אמצא מישהו והאם המישהו הזה הוא הנכון בשבילי והאם יהיו לי בכלל ילדים.וגם לא לכל שברונות הלב האלה שמטריפים את הדעת. אני זוכרת אחד מהם במיוחד.

נחזור לחברות. בקרוב יהיה לנו מפגש משפחתי כמו כל חנוכה בו נפגשת המשפחה המורחבת כולל בני הדודים וצאצאי הדור הבא. כיום כבר קשה למצוא מקום  לשבת כי אנחנו מתרבים. בהתחלה בני זוג אחרכך ילד שניים וכך אנחנו הופכים לשבט. אני מתארת לעצמי שזו שמחה גדולה לסבים שלי שרואים בזה הישג שלהם. ומצד שני אף פעם אי אפשר לנהל שיחה מעבר למה נשמע כי לכל ילד יש צרכים וכל מבוגר צריך למצוא לעצמו מקום להניח את עצמו וזה בעצם אתגר בפני עצמו.


בת דודתי הייתה חברה מאד קרובה שלי. היינו מתכתבות ומדברות שיחות של שעות. היום אנחנו לא מחליפות מילה כי לאף אחת אין זמן לטלפן ופה הילד חולה ושם אמבטיה וגם במפגש הזה אין בעצם עם מי לדבר.


וזה קצת צובט.

אני מרגישה שזה אבסורד שאת רוב השיחות שלי אני מנהלת עם מטפלות בגינה הציבורית.

והנה אני נכנסת לפוסט של ג'ולייטה באותו נושא בדיוק.

לא ממש נעלמתי

רגיל

האשמה שלי כאשר אני לא כותבת בבלוג קצת מוגזמת. אבל לאחרונה האצבע שלי פחות קלה על המקלדת ומשום מה מספיקים כמה ימים ללא כתיבה בבלוג לגרום לי להרגיש שנעלמתי ושאני לא בסדר כלפי עצמי שאני מניחה ככה את התחביב שלי.

היום אני חושבת שניצלתי את היום החופשי שלי עם נולי בצורה טובה.הצלחתי לצאת עם נולי לטיול בגשם. כאשר אני רואה גשם אני נמנעת מלצאת אבל הפעם הוא התחיל כשכבר יצאנו ולמעשה תפס אותנו בהפתעה. זה היה נעים לשאוף את הריח. זה היה נחמד כשאדם זר הציע לנו טרמפ (לא נעניתי להצעה כי זה היה ממש קרוב ליעד). זה היה מהנה לשתות קפה בבית קפה חמים ולהסתכל עם נולי על הגשם. כשהגשם פסק יצאנו והראיתי לנולי את עצי התפוזים בגינה . אחר כך עברנו במרכז המסחרי ומדדתי מגפיים (אגב נולי היה שקט כעכברון והסתכל בסקרנות סביבו). מאז ילדותי לא היו לי מגפיים וראיתי שזה דווקא נראה טוב. לא הצלחתי להתגבר על הרתיעה ממגפיים כרעיון אז בסוף לא קניתי.

בדרך פגשתי מישהי שאמרה לי משהו כמו: אני מכירה אותך ולא זוכרת מאיפה. זה פעם שניה שזה קורה לי השבוע והפעם לא הצלחתי לפתור את התעלומה.גם היא הייתה קצת מוכרת .

(אני מוכרת לאנשים מהעבודות שעבדתי עם קהל, מכך שלקחתי כל מיני קורסים באוניברסיטה וגם התבלטתי בהם כי אני מהחננות שמשתתפות בשיעור וסתם כי יש לי פרצוף מוכר. הייתי אומרת שאני מוכרת מהבלוג אבל פרט לצללית שלי בחודש שמיני לא פרסמתי פה תמונות שלי).

שוב התחיל הגשם :אז נכנסנו לחנות יצירה שמעולם לא נכנסנו אליה קודם וקניתי לנולי סביבון ומפריח בועות סבון.


הגשם פסק אז לקחתי את נולי לגן הציבורי הקבוע שלנו שהיה ריק אבל הייתה להקה ענקית של ציפורים על הדשא שעפו בתיאום מושלם.


חזרנו הביתה ואז נולי החליט שזה רעיון מצויין להעיף מדף ספרים שלם על הרצפה. כעסתי ואחר כך הבנתי שהוא כנראה רעב. הכנתי לו ארוחת צהריים והוא כמעט נרדם על הצלחת. השכבתי אותו לישון וצפיתי ב"עקרות בית נואשות" על כוס תה ומאפין ג'ינג'ר ולימון.

(הזכויות למאפין שמורות לגברת עם סלים. הפעם עשיתי את זה בצורת עוגה ואהבתי את זה יותר ככה)


אז ככה נראים החיים שלי עכשיו