להיות אמא

רגיל

לאחרונה אני משתדלת לקחת את נולון לגנים ציבוריים. בין היתר בגלל הצורך החזק שלו בחברת תינוקות וילדים אחרים.


אתמול בגינה הציבורית היו שתי אחיות גדולות מנולי שהחליטו לחסום לו את המגלשה. סיטואציה שאני חושבת שהרבה ילדים נתקלו בה. אני הייתי צמודה לנולי כי אני תמיד מרגישה צורך להשגיח שלא יעשה דברים מסוכנים ואני גם עוזרת לו לטפס למגלשה.


ביקשתי מהבנות לאפשר לו לגלוש לפני שאנחנו הולכים  והן החליטו לעשות דווקא. סבתא שלהן הייתה מטופלת בעוד תינוק אז היא רק מלמלה משהו על זה שמה שהן עושות זה לא אהבת ישראל. הצדיקות הקטנות לא התיחסו ובסוף הגלשתי אותו בכל זאת  אבל בצורה שלא ממש תפגע בהן.לא הרגשתי שלמה עם ההתערבות הזאת אבל מצד שני היה ברור לי שנולי צריך הגנה


נולי בטח שכח מהסיטואציה אבל  אני המשכתי לחשוב עליה.

היה ברור לי שנולי צריך ללמוד לא לוותר על זכויותיו ועל המקום שלו בעולם (למעשה התכוונתי אלי אבל כשזה הילד שלך את לומדת להלחם).

ועכשיו אני חושבת על כל שברונות הלב הקטנים שילדים חווים. בריונות של ילדים גדולים מהם, חרמות והמון כאבי לב. וכאב לי כל כך כשחשבתי שהילד שלי עלול ליפול כקרבן למצבים כאלה ושאני לא יודעת איך לחסן אותו. אני כבר רואה בנולי המון עדינות ורגישות וכמה שאני שמחה על כך אני מפחדת, כל כך מפחדת…

וברור לי שאני אלחם כמו לביאה על זכויותיו של הילד שלי אבל אני כל כך לא יודעת להלחם כמו לביאה.

סבתי סיפרה לי על מקרה שקרה לה כילדה. היא ועוד חברה לכיתה מצאו בובה קטנה ורבו עליה. סבתא של סבתי ישר אמרה לה לוותר. אני חושבת שכך גם חינכו אותי ושנים לקח לי קצת להתגבר על הצורך הזה תמיד לפנות את המקום שלי לאדם אחר כדי שיאהבו אותי . וחוסר היכולת לשלם את המחיר שלא כולם יאהבו אותי תמורת מקום משלי וכבוד לצרכים שלי.


הדיסוננס הזה בין איך שגודלתי  לבין המציאות מכאיב לי יותר ויותר.

»

  1. בתור אחת שעברה חרמות הצקות מה שתרצי..
    אמא שלי בחרה בדרך של להגן עד מצב מסויים וגם זה לא יותר מדי,לתת לנו את הכלים בבית להתמודד עם הבעיות החברתיות.
    זה דבר שלא קורה בכל בית ואפילו שהיום אני בת 14 יש ילדה אחת שאמא שלה מתערבת לה בריבים כולם צוחקים עליה,כי היא לא יודעת להתמודד לבד היא ישר פונה לבצפר ולא מסיימת את זה לבד.
    זה די אבסורדי ומגוחך=/
    שמעי,אם לבן שלך חס וחלילה יקרה מצב כזה,הוא ילך אלייך ואת תפני לאמא או לאבא של הילד השני,או תדברי עם הילד השני הילד השני יתחיל לבכות,אישה בת 32 אומרת לילד בן 4/5 לא להציק,מסכן הילד הייתי מרחמת עליו באותו הרגע.
    אני יודעת מזה,כל ההורים מתערבים ועוזרים ונכנסים לחיים בסוף חלקם לומדים להתמודד לבד כי לאט לאט משחררים אותי וחלקם לא יודעים מה לעשות וסובלים נורא בסופו של דבר..
    תני לו קצת חופש יהיה לו קשה בהתחלה ולאט לאט הוא יבין שהכל לטובתו..
    =
    מצטערת שחפרתי או שלא הבנת למה אני מתכוונת..
    333>

    • קודם כל אני שמחה על התגובה שלך.
      אני חושבת שחשוב מאד למצוא את האיזון בין לגונן לבין לתת לילד מרחב התמודדות.
      הבן שלי הוא בן שנה ושלושה חודשים אז בגיל הזה אני מרגישה שאני לא יכולה לתת לו להתמודד לגמרי לבד.
      מצד שני אני לחלוטין לא אתנפל על ילד אחר גם אם הוא מתנהג בבריונות כלפי הילד שלי כי מבוגר על ילד זה לא כוחות ובטווח הרחוק זה יזיק לילד שלי.
      אני מקווה רק שהילד שלי יקבל מספיק חוסן ומספיק ביטחון עצמי כדי שהוא יוכל להתמודד בעצמו עם אכזבות ועם התנהגויות בעייתיות.
      רוב התחושות שהתעוררו בי כולל הכעס על הילדות היו תחושות פנימיות  והן לא חשו נפגעות כשהגלשתי את הבן שלי במגלשה שהן חסמו.
       

  2. על הילדה הבכורה הגנתי בגופי,נלחמתי את מלחמותיה
    עמדתי על זכויותיה
    כשהיא הייתה תינוקת בעגלה אסרתי על  כל דיכפין לדחוף את ראשם לתוך העגלה ולעשות לה פוצי מוצי
    היא שלי ואף אחד לא יעשה לה פוצי מוצי 🙂
    בשני,נרגעתי והשלישי גדל לבד עד שהוא הבין שזה לא עסק ודרש ש"נגדל" אותו.
    תאמיני לי החיים זה לא רק שישו ושימחו

    • נראה לי שמלת הקסם היא איזון.
      אסור להורה להיות אדיש כשהוא רואה שמתנכלים לילדו אבל מצד שני צריך לראות את הדברים בפרופורציה.
      הכי חשוב בעיני ללמד את הילד לעמוד על זכויותיו.
      ומצד שני יש את הרגשות ואת החוויות שלך כילד שמתעוררות כשאתה רואה שמתנכלים לילד שלך…
      בקיצור, לא פשוט.
       

  3. הוא לא עלול ליפול, הוא בטוח יפול. יהיו לו הרבה כאבי לב והרבה אנשים יתייחסו אליו לא יפה ובזלזול וזה בכלל לא יהיה קשור אליו אלא לבעיות שיש להם והוא צריך לדעת את זה.
    יותר ממה שאת צריכה להכין אותו לזה, נראה לי שאת צריכה להיות מוכנה שזה יקרה.

  4. זה באמת מפחיד ומאתגר. וגם רצוי לא להילחם בשבילם יותר מדי כדי שיוכלו להתמודדג לבד (לא בגיל של נולי כמובן)…

  5. צריך לגונן. זאת החובה שלנו. השאלה היא עד כמה לגונן, עד איזה גיל ומפני מי. ראיתי גם אמהות שהסתערו על בני שלוש על כך שרבו עם הילדים שלהן, אבל גם אמהות שהתעלמו מזה שילדים בני שבע הציקו לילד בן שלוש. איזשהן פרופורציות הן חיוניות כאן.
     
    אבל מבחינתי המשפט הכי חזק בפוסט היה זה של לוותר כדי שיאהבו אותנו. זה קרה בעיקר בחינוך של בנות. את הבנים לימדו להילחם על שלהם. עכשיו צריך לעשות היפוך בחינוך הזה…
     

    • אני חושבת שבמשפחה שלנו הצורך העז שיאהבו אותנו נמצא בקוד הגנטי.
      אני משוכנעת שאם תהיה לי בת אני לא אלמד אותה את זה אבל אני חוששת שהלימוד הכי משמעותי של ילדים הוא חיקוי ואני לא דוגמא טובה בזה.

  6. כמו שאמרתי לך בעל פה, יש פה התמודדות עם שאלות שיתגברו ככל שנולי יגדל. לפעמים תעשי את הדבר הנכון ולפעמים לא.
    אנחנו רוצים להתגוננן על ילדינו, אבל לא תמיד זה מה שנכון לעשות.
    למצוא את האיזון זה הדבר הכי קשה.
    בהצלחה.

    • אני מתנגדת לתיאוריית הויתור. אני רוצה שנולי יהיה אדם טוב ונדיב אבל לא כאשר זה בא על חשבונו.
      מצד שני אני חוששת מהדוגמא שאני נותנת לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s