על כמיהות ותסכולים

רגיל

אני כל כך מבינה עכשיו את מה שוירג'יניה וולף כתבה על הצורך של אשה בחדר משלה. אני מרגישה שיש לי צורך במקום כזה שהוא רק שלי. אני לא מדברת רק על מקום פיסי אם כי זה עוזר. אפילו פרק זמן קטן כזה ליד המחשב בו אוכל לכתוב פוסטים שאינם כל כך יום יומיים כמו החמים שלי באים לקפה. כן זה מה שהתכוונתי לכתוב ואני נהיית חולה מעצמי ומהשעמום והיעדר שאר הרוח שמשתקפים בפוסטים האלה.


אז המקום שלי יכול להיות זמן שהוא רק שלי בלי צורך לדאוג לתינוק. הוא יכול להיות עיסוק שהוא רק שלי והוא יכול להיות המון דברים.


כל הצדדים היצירתיים שאני יודעת שהם קיימים בי קמלים מחוסר שימוש.

מתי החיים שלי הפכו לכאלה?

ולמה כשחייתי אחרת תמיד רציתי את מה שכיום יש לי?

ולא חשבתי שאני אכתוב את זה או ארגיש את זה אבל אני רוצה קצת בדידות.

(לא בטוחה אם אני תמיד רוצה את מה שהכי טוב בשבילי באותו רגע. אני מרגישה שאני מצריכה לפתח את כושר הרצון שלי ולדעת מה אני רוצה ומה טוב לי)






לפחות המלצה יש לי. הגעתי לאחרונה לצלמת בשם Lissa Hatcher ולאתר שלה. ממליצה בחום לבקר.

»

    • למעשה אני לא מכירה את השיר.
      אני מניחה שהצילומים לא דיברו אליך כי יש בהם מידה של נדושות אבל אלי דיברה האסתטיקה הרבה בהם.

  1. טליק צודק, זה לא בדידיות, זה קצת מרחב מחיה, קצת אויר לנשימה, איזה פסק זמן קטן כאשר את רוצה אותו.
     
    למרות שאני מבינה אותך ויודעת בדיוק למה את מתכוונת, אני (עוד פעם) אומרת לך, תהני ממה שיש לך עכשיו. בכל זאת נולי ישן לפנייך ואז יש לך קצת שקט. חכי שיתבגרו והולכים לישון אחרייך ותופסים לך את המחשב ורוצים שירותי הסעה, אז תתגעגעי לתקופה הזאת. 😉 
    כאשר ילדיי היו קטנים לא הבנתי למה חברות שלי עם ילדים יותר גדולים היו כל כך עייפות ביום. הן הלכו לישון מאד מאוחר ואני אמרתי להן למה אתן לא ישנות יותר מוקדם ולא תהיו כל כך עייפות. אבל לא, הן ענו לי שהן לא מוכנות לוותר על קצת שקט וזמן איכות לעצמם אחרי שהילדים הלכו לישון שזה היה כבר מאד מאוחר. היום אני מבינה אותן. 🙂
     
     

    • אני לא הולכת לישון הרבה אחרי נולי. כשניסיתי זה התנקם בי ברמות של עיפות לא רגילות.
      אני מסכימה איתך שיש הרבה דברים מקסימים בהורות (ובמיוחד לילד הפלא שלי) אבל יש ימים בהם פחות מרגישים אותם ולפעמים יש געגועים לתקופות אחרות.

      וכן המילה בדידות הייתה בחירה די אומללה. אני יותר מתגיעגעת ללבד.

      • יש משהו מוזר בטבע האנושי שגורם לו להתגעגע למה שאין לו.
        גם אם "האין" היה לא טוב איכשהו זוכרים רק את הדברים הטובים שהיו בו. לדוגמא בני ישראל במדבר, מה הם זכרו ממצרים? לא את עבודת הפרך וזריקת הילדים ליאור, אלא הבצלים שאכלו שם.

  2. בעברית זה "לבד", לא בדידות.
     
    את לא יכולה להשאיר אותו קצת אצל מטפלת/ סבתא ולגנוב לעצך חצי שעה-שעה של זמן לבד?

    • יאפ. התכוונתי ללבד.
      את סבתא שלי אני מנצלת המון. היא שומרת עליו בכל ימי העבודה שלי. עדיין אין לו מטפלת.
      יש לי מעט זמני לבד. לפעמים בין העבודה לסבתא שלי. אבל בסופי שבוע אני מרגישה חנוקה במיוחד. ובעבודה אני מתגעגעת לילד שלי כמו מטורפת ומתקשרת המון רק כדי לשמוע את קולו.
      טירוף העניין הזה של ההורות.

  3. איך אני זוכרת את הימים האלו. להיות עם עצמי, לבד- הייתי רק חולמת על זה. אומרים לך להינות מהשנים שנולי קטן אבל לפעמים זה מחניק .לפעמים אני עדיין מרגישה שאין לי מספיק "מרחב" למרות שילדיי די גדולים.

    • לפעמים נראה לי שברגע שמביאים ילדים לעולם מוותרים על חלק גדול מהמרחב האישי.
      כנראה מוצאים בסוף דרך להתמודד עם זה ולנצל כל דקה פנויה.

  4. נורא מבינה אותך. והדברים נראים נורא גדולים וקיומיים אבל לדעתי משהו קטן, כמו לקבוע עם טוליו אפילו איזו שעה ביום שבה הוא משחרר אותך וזה זמן אך ורק שלך, יכול לעשות המון הבדל.
    >:D<

    • ניסיתי וזה לא כל כך עובד כי תמיד יש משהו שגורם לי לקום…
      נראה לי שזה נובע ממחוסר היכולת שלי לקחת את הזמן שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s