ארכיון חודשי: יוני 2007

תשוקה לספר

רגיל

אני כל כך רוצה לקרוא ספר ולהרגיש שאני חומדת כל רגע ורגע בו ומצטערת על כל דף שאני מניחה מאחורי ומתנחמת על כך שאוכל לקרוא בו שוב


(אבל אין כמו קריאה ראשונה בספר כזה)


אני רוצה ספר שיגרום לי לבכות אבל לא בזכות מניפולציות זולות אלא בזכות זה שהוא מרגש ואמיתי.


אני רוצה ספר שאני ארגיש שהייתי רוצה לשתות מספר בלתי מוגבל של כוסות קפה עם הגיבור של הספר.

ולי כתבה פוסט יפהפה על קפקא על החוף וגרמה לי פשוט לחשוק בספר. (אני אוהבת את הרוקי מורקמי עוד מימי הפיל נעלם אבל לספר הזה חששתי לגשת כי חששתי להתאכזב וחששתי שאני לא אוכל לקיים עם הספר מערכת יחסים מחייבת כזאת.

זה ספר שאני אקנה.

מודעות פרסומת

מילים וכאבים

רגיל

אני חושבת שהיה שווה לי להשאר ערה בשעות המטורפות האלה רק כדי להתרכז באופן מושלם בתחביב שלי שנכון לשנה זו אפשר להגיד שהוא התחביב היחיד שאני משקיעה בו- הבלוג וקריאת בלוגים אחרים.מזמן לא היה לי את הזמן שלי לבד עם עצמי ועם הבלוגרים האחרים. אני כמעט אסירת תודה ליתושים (ולשכנים ולכלב של השכנים).

אני לא מרבה לעשות את זה אבל הפעם ביליתי קצת זמן עם הבלוג שלי קפצתי שנה אחורה ופרט לשגיאות הקלדה מביכות ראיתי שהכתיבה שלי לא איומה כמו שאני נוטה לחשוב.

ובבלוגים של אחרים נתקלתי בכל כך הרבה כאב וגיליתי בעצמי כל כך הרבה רצון לרפא את כל הכאב הזה.


והרגשתי שהמילים כל כך מגבילות וכל כך לא מתארות באמת את מה שאני חושבת. יש משהו מאד משטח במילים. לפעמים אני רואה את זה כסוג של חומה בלתי עבירה. כל כך קשה לבחור במילים הכי נכונות לתאר מה אתה באמת מרגיש.


ויש כאלה שעושים את זה כל כך טוב.

זה לא יהיה פוסט עם קישורים כי יש כל כך הרבה בלוגרים שנוגעים לי בנימים מסויימים בנפש וכל כך רוצים להוציא ממני סוג של דיאלוג מרפא.

תמיד יהיה בי את הרצון לרפא אנשים ולתקן. אני חוששת שבגלל זה לא בחרתי במקצוע טיפולי. יש ברצון הזה משהו כובש שלפעמים גורם לי לאבד את עצמי בו.אני נורא לא רוצה לתת לרצון הזה ביטוי כי זה פוגם בשוויוניות של הקשר הוירטואלי בין אנשים.

מוזר אבל יותר קל לי להגיב לכאבים  ולא לשמחות של בלוגרים. למה, לא יודעת. למרות שאני מאד שמחה בשמחתם. האצבעות שלי יותר קלות על המקלדת ברגעי צער.

ומה לגבי הכאבים שלי. יש לי כאבים שהייתי מגדירה כרגע ככאבי צמיחה.בשנה הזאת אני מרגישה שאני הופכת לאדם אחר וקשה לי להפרד מחלקים ממה שהייתי ומהפוטנציאל למשהו אחר שהיה פעם. אני לא שונאת את עצמי כרגע אבל אני עוד לא בטוחה שאני יודעת מה אני ומה אני רוצה להיות ועכשיו מרגישים יותר את המסגרת הלוחצת של החיים עצמם אז יותר קשה לברר את זה.

מותרות היתושים האלה, אני אומרת לכם. לפעמים עדיף לותר על שינה כדי לכתוב פוסט כזה.

משום מה אני בטוחה שלפוסט הזה כמעט לא יהיו תגובות. יש משהו מוזר בדינמיקה הזאת . כשאני כותבת על משהו שנראה לי מאד עמוק או מושקע כמעט לא מגיבים וכשאני כותבת פוסט שנראה די סטנדרטי על זוטות קטנות בחיים אני מקבלת יותר תגובות.

טוב, מרגישה שהפוסט הזה היה צריך להכתב. ומה שהלאה כבר לא נורא משנה לי.

(טוב, אולי קצת…)

אירוניה

רגיל

אירוניה זה שבלילה שנולי מחליט לישון השכנים שלנו מחליטים שנחמד יותר לצפות בסרט תעודה בריטי בווליום שמרעיד את השכונה (ולראיה, אני יודעת שמדובר בסרט תעודה בריטי)


אירוניה זה כשהכלב של השכנים מחליט שזה נחמד להצטרף לקריינות של הסרט הבריטי ובתגובה הם מגבירים את הווליום.


אירוניה זה שלראשונה היתושים החליטו להתלבש לי על הגוף.




דווקא לא מתאים ללילה הזה אבל בהחלט ללילות אחרים:

"לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו.


ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע,


 כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו,


עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה."

כמובן לאה גולדברג מפליאה במילותיה.

ולי כתבה נהדר (כרגיל)על התחושות שהשורות האלה מעוררות בה.

הרקדת אצבעות בבועונת הזמן בה נולי ישן.

רגיל

מה שאני עושה עכשיו זה סוג של הרקדה של האצבעות על המקלדת. זקוקה לקצת ניקוי ראש.

בתקופה האחרונה אני מותשת מהג'וב שנקרא אימהות. הצד המשמח הוא שאני לא לבד בעניין הזה וטוליו לוקח ממני המון עבודה והתעוררויות בלילה.

נולי ממלא את יומי. אתמול בעבודה הרגשתי מין געגוע פיזי אליו. כשהגעתי לאסוף אותו ראיתי שהוא גילה כמה נחמד לחפור בעציצים. הוא היה מכוסה באדמה. דווקא סיטואציות כאלה משעשעות אותי כי אני מוסיפה את זה לרשימת התגליות של נולי. מזל שבבית החדש אין לנו עציצים. אמנם חסר לי אבל לאף אחד משנינו אין אנרגיה לגדל צמחים. אנחנו מגדלים תינוק במקום.

שוב לילה לבן. נולי ישן גרוע מאד וסובל מאד מצמיחת השיניים וכל שעה הוא מקיץ ממרר בבכי קורע לב. בשלב מסוים אני כמעט בוכה איתו.


אז כן, נולי בבוקר נולי בלילה ונולי במחשבתי.

בסופשבוע רבתי עם טוליו. מהריבים הטיפשיים האלה בהם אני מתלוננת בלי סוף ובלי הצדקה ומרגישה שזה לא מוצדק תוך כדי תלונה אבל כאילו מישהו לחץ על הכפתור. טוליו כדרכו פשוט ניתק מגע. שמתי לב שהמריבות שלנו הפעם כבר לא משולבות בחרדה מפני פרידה  כל פעם שזה קורה אלא בידיעה שזה יעבור.


אכן עבר. פשוט חזרנו לסדר היום ואפילו עשינו טיול ארוך ארוך ברגל. היה נחמד (ירדתי ספונטנית בעוד חצי קילו. זה עובד אני אומרת לכם !)

אני חושבת שעם כל המתחים הכרוכים בגידול תינוק יש בזה גם משהו מאד מגבש לזוגיות. אני כל כך נהנית מסיטואציות כאלה בהן שנינו יושבים עם נולי ונהנים ממה שהוא עושה. וגם מהידיעה שאנחנו נמצאים אחד בשביל השני גם בקשיים.

הצלחתי למקסם את הזמן נטול נולי (הוא ישן סוף סוף !) הלכתי

נולי בן 10 חודשים

רגיל

אנחנו חווים עכשיו סוג אחר של קפיצת גדילה.  כל יום נולי מכין לנו הפתעה חדשה. אתמול הוא הצליח לכרסם חלק מספר (אין לי מושג איזה ספר רק ידעתי ממה שהצלחתי להוציא מהפה של נולי שזה ספר בעברית).וגם הנזלת שלו טעימה לו (יאק)

נולי גילה שזה מעניין לדחוף אצבעות לשקע ולהוציא את מנורת הלילה שלו. עכשיו כל חלק בבית נראה כמו סכנה פוטנציאלית והדמיון שלנו עובד שעות נוספות.

וכאילו לא די בכך. השיניים שלו התחילו לצמוח וזה אומר לילה כמעט ללא שינה. הבכי שלו קורע לב אבל אפילו הציצי לא מרגיע אותו. מישהו יודע מה יכול לעזור חוץ מטיג'ל (שהוא אוהב למצוץ ולשאוב אבל לא מרגיע ליותר משניה), נשכנים שהוא זורק אחרי שניה…

עכשיו אני נותנת לו חתיכות של מלפפון. הוא מאד נהנה מההתעסקות ואוכל מעט מאד אבל זה סוג של למידה.

ונראה לי שהוא שמאלי. שמתי לב שהוא יותר משתמש ביד שמאל.

למה ישראל

רגיל

נראה לי שמדי פעם חשוב לאדם לבחון מחדש את הבחירות שלו ולראות האם הוא במקום בו הוא רצה להיות והאם הוא שם מתוך בחירה ולא מתוך אינרציה.

הסיבות שאני בישראל הן:

1. ישראל זה המקום היחיד בעולם אליו אני ארגיש שייכת.


2. אני רוצה שלילד שלי תהיה ילדות דומה לילדות שהייתה לי מבחינת הזיקה למקום התחושה שאתה במעמד שווה וששפת האם שלו תהיה עברית. הילדות שלו אמנם תהיה שונה מזו שלי בהרבה מובנים אבל יהיו כמה נקודות דמיון.


3. בהרבה מובנים המדינה צומחת. היא מיצרת תרבות נהדרת. קולנוע נהדר, אמנים מוכשרים והיא בהחלט מקום שאתה יכול להתפתח בו .


4. יש במדינה המון בעיות. שלטון רקוב ומושחת ותהליך של הפרטה ושל מקדונלדיזציה ונשיא לשעבר אנס אבל יחד עם רק הגועל ישאר ולא האנשים הטובים אז לא נוכל לשנות פה כלום. אני עדיין התקווה שבעצם הנוכחות שלנו כאנשים ממוצעים עם שאיפה לטוב תסייע במשהו לאיזון והמדינה לא תיהרס לגמרי.


5. הכל פה בקטן וזה גם לטובה. אי אפשר להשוות את רמת הפשע פה לרמת הפשע במדינות גדולות יותר, אין פה אסונות טבע עצומים כמו במדינות אחרות פחות מסוכן ללכת ברחוב פה מאשר במקומות אחרים בעולם. נכון שהרבה דברים שליליים מגיעים לפה ונכון שפה אין תחושת ביטחון אבל סובייקטיבית הייתי מרגישה פחות בטוחה להפגע במקום אחר.


6. בהשוואה לארה"ב עדיין אפשר לקבל הרבה דברים ממערכת הבריאות במחירים סמליים. נכון שהמצב מידרדר גם פה אבל המעמד הבינוני שאליו אני שייכת עדיין חי בצורה סבירה.


7.הכי חשוב, הרוב הגדול של משפחתי פה וחבריי פה וחיים במקום אחר פירושם בדידות עבורי.


8. לא הייתי שוללת חיים לתקופה מסוימת במקום אחר אבל לא לכל החיים. בסיס האם שלי פה. 

תיכף אשוב

רגיל

כמובן שבסופי שבוע אני אוהבת לכתוב בבלוג.


בסופשבוע הזה לא יהיה לי מחשב כי טוליו וחברו יעסקו במיני שידרוגין…


יש דברים יותר גרועים בחיים, אני מניחה


הזדמנות לעשות דברים אחרים….

(נכון שזה אידיוטי להשאיר הודעה פה? זה כמו לצאת לשירותים ולחזור…טוב, בערך.))  תתת


(האותיות האחרונות הן מעשה ידו השמנמנה של נולי. לא חשבתם אחרת, נכון?)





אני ממש מצליחה להתרגש מ"סופר נני" למרות קולה החורק והסצינות המבוימות היטב. אני מרגישה שאני מקבלת השראה מסויימת ואני מדברת אל נולי בקול רך יותר ובסבלנות כאילו הנני תנחת עלי ….