מילים וכאבים

רגיל

אני חושבת שהיה שווה לי להשאר ערה בשעות המטורפות האלה רק כדי להתרכז באופן מושלם בתחביב שלי שנכון לשנה זו אפשר להגיד שהוא התחביב היחיד שאני משקיעה בו- הבלוג וקריאת בלוגים אחרים.מזמן לא היה לי את הזמן שלי לבד עם עצמי ועם הבלוגרים האחרים. אני כמעט אסירת תודה ליתושים (ולשכנים ולכלב של השכנים).

אני לא מרבה לעשות את זה אבל הפעם ביליתי קצת זמן עם הבלוג שלי קפצתי שנה אחורה ופרט לשגיאות הקלדה מביכות ראיתי שהכתיבה שלי לא איומה כמו שאני נוטה לחשוב.

ובבלוגים של אחרים נתקלתי בכל כך הרבה כאב וגיליתי בעצמי כל כך הרבה רצון לרפא את כל הכאב הזה.


והרגשתי שהמילים כל כך מגבילות וכל כך לא מתארות באמת את מה שאני חושבת. יש משהו מאד משטח במילים. לפעמים אני רואה את זה כסוג של חומה בלתי עבירה. כל כך קשה לבחור במילים הכי נכונות לתאר מה אתה באמת מרגיש.


ויש כאלה שעושים את זה כל כך טוב.

זה לא יהיה פוסט עם קישורים כי יש כל כך הרבה בלוגרים שנוגעים לי בנימים מסויימים בנפש וכל כך רוצים להוציא ממני סוג של דיאלוג מרפא.

תמיד יהיה בי את הרצון לרפא אנשים ולתקן. אני חוששת שבגלל זה לא בחרתי במקצוע טיפולי. יש ברצון הזה משהו כובש שלפעמים גורם לי לאבד את עצמי בו.אני נורא לא רוצה לתת לרצון הזה ביטוי כי זה פוגם בשוויוניות של הקשר הוירטואלי בין אנשים.

מוזר אבל יותר קל לי להגיב לכאבים  ולא לשמחות של בלוגרים. למה, לא יודעת. למרות שאני מאד שמחה בשמחתם. האצבעות שלי יותר קלות על המקלדת ברגעי צער.

ומה לגבי הכאבים שלי. יש לי כאבים שהייתי מגדירה כרגע ככאבי צמיחה.בשנה הזאת אני מרגישה שאני הופכת לאדם אחר וקשה לי להפרד מחלקים ממה שהייתי ומהפוטנציאל למשהו אחר שהיה פעם. אני לא שונאת את עצמי כרגע אבל אני עוד לא בטוחה שאני יודעת מה אני ומה אני רוצה להיות ועכשיו מרגישים יותר את המסגרת הלוחצת של החיים עצמם אז יותר קשה לברר את זה.

מותרות היתושים האלה, אני אומרת לכם. לפעמים עדיף לותר על שינה כדי לכתוב פוסט כזה.

משום מה אני בטוחה שלפוסט הזה כמעט לא יהיו תגובות. יש משהו מוזר בדינמיקה הזאת . כשאני כותבת על משהו שנראה לי מאד עמוק או מושקע כמעט לא מגיבים וכשאני כותבת פוסט שנראה די סטנדרטי על זוטות קטנות בחיים אני מקבלת יותר תגובות.

טוב, מרגישה שהפוסט הזה היה צריך להכתב. ומה שהלאה כבר לא נורא משנה לי.

(טוב, אולי קצת…)

»

  1. אני חושבת שגם לי יותר קל להגיב לכאב מאשר לשמחה ויותר מזה – הרבה יותר קל לי לשתף בכאב מאשר בשמחה. אולי כי לרוב השמחה היא יותר ספציפית ולכן יותר עלולה לגרום לזיהוי, אולי כי אני בתקופה כזו עכשיו, אולי כי כשטוב לא כותבים. אני לא יודעת למה, אבל ככה זה.
    על נושאים עמוקים לפעמים לא קל להגיב, קשה להגיד משהו חכם או שאין מה להוסיף ולפעמים קשה לשחרר תשובה מיידית וצריך לחשןב על זה קצת. לזוטות בחיים קל יותר להתחבר, זה תמיד מזכיר לך משהו שקרה או שאפשר לזרוק איזה משפט כתגובה. על פוסטים מושקעים גם לא תמיד נעים להגיב בתגובות לא מושקעות, טיפשיות או קצרות מדי ולכן לפעמים האלטרנטיבה היא לא להגיב בכלל.
    אני הגבתי עכשיו קצת יותר מדי, את יכולה להחשיב את זה גם בשביל כל מי שרק קרא ולא הגיב. 🙂

    • בכלל לא הגבת יותר מדי הגבת בדיוק כמו שצריך.
      והסברת את זה מאד יפה.
      (ואת בין הבלוגרים שחשבתי עליהם בהקשר זה. נורא מקווה שהבנת את מה שרציתי להגיד)
      חיבוק

      • היתה לי הרגשה כזו. תודה וחיבוק בחזרה (וגם לנולי). והיתושים האיומים האלה עוקצים אותי באכזריות.

  2. פוסט חשוב. אני מזדהה עם הרצון לרפא, אבל פחות בבלוגים. יותר בחיים, ובבלוג אני במוצהר רק בשביל עצמי.
    ואני להפך – נותנת יותר לגיטימציה לשתף בטוב מאשר בקשיים.

    • בעיני שיתוף לגיטימי בשני הכיוונים (הטוב והרע) .
      שלא תביני אותי לא נכון: בבלוג שלי אני בשביל עצמי. מצד שני לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר בבלוגרים חביבים עלי שעוברים תקופות קשות ואז יש משהו מתסכל ביכולת המוגבלת של המילים לעזור.
       
      (עצוב, אבל רוב האינטראקציה החברתית שלי בתקופה הזאת נעשית בבלוגים. יותר קל לי לכתוב מלדבר. מוזר.)

      • גם בעיניי, בטח בתיאוריה, אבל בפועל אני רואה שיותר קל לי לשתף בטוב. כשקשה אני משתפת אנשים מאוד ספציפיים.

  3. לנו, הינשים, יש מין נטיה כזו : להקשיב, להפנים, לתת תשומת-לב, להושיט יד, ולקחת ללב את מצוקות האחר. לטוב ולרע. ומבינינו, יש כאלו, שלהן קשה עוד יותר.. את כנראה אחת מהן. לדעתי זו תכונה נעלה, גם אם אין לך שליטה עליה. נסי, רק טיפ טיפה להתיחס לדברים בפרופורציה, ואז יהיה לך יותר קל. וכשיהיה לך פנאי ותצאי לפנסיה, ואולי לפני…את מוזמנת להתנדב באחד מארגוני ההתנדבות הרבים שיש בארץ. לא מזמינה אותך אלי כי, עד אז, …אני כבר אהיה בפנסיה

    • אני לחלוטין לא מאלה שקשה להן יותר בחיים. מצד שני אני נוטה לפעמים להשאב למצוקות של אחרים וקצת קשה לי לאזן.
      בהחלט לא שוללת התנדבות. בכלל תמיד אהבתי לעבוד עם קהל ולתת שירות מה שאומר גם המון הקשבה והמון אמפתיה. גם אם זה קשור לבחירת חומר או בניית ביבליוגרפיה. יש משהו במקצוע הזה שמאזן אותי כי בדרך כלל לא מדובר במצוקות קשות מדי של אנשים. 

  4. הנה הגבתי. לא הכי חכם ומושקע. יש פוסטים שאני מגיבה עליהם יש פוסטים שאין לי מה לומר אבל אני לא יודעת לאפיין אותם.

    • טוב, זאת לחלוטין לא הייתה נזיפה של למה אתם לא מגיבים. ובעיני כל תגובה למעט תגובות פוגעניות היא לגיטימית ומשמחת. אולי כי זה חלק מהאינטרקאציה וסוג של הוכחה שקוראים את מה שאני כותבת.
      אז תודה.:-)
      (וזה לא כאילו אני תמיד מגיבה בבלוגים…;-))

    • אפרופו ילדים. אני מרגישה את זה מאד שונה עם התינוק שלי. יש חוסר אונים מסויים בזה שעדיין אין לו שפה שהוא יכול לבטא את עצמו ואת הצרכים שלו (אם כי זה בתהליך והשפה הלא מילולית שלו בהחלט מפותחת)

  5. אני חושב שיותר מכל, השנה הראשונה עם ילד היא שנה של שינוי, קשה לסכם אותה בלי פרספקטיבה.
     
    וגם אני מרגיש כמוך, אצלי זה כי אמפטיה והזדהות מקנים לי (בהרגשתי האישית)  מקום, בעיקר זה חזק יותר אצל מישהו זאני פחות מכיר (וירטואלית/פיזית)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s