ארכיון חודשי: מרץ 2007

לא לנשים בהיריון

רגיל

מעניין אותי אם השדרוג של מוסף "שבעה ימים" קבוע.מאד אהבתי את העלעול בו וכמובן חגגתי את שובה של הספקטורית.


(והתינוקת שלה יותר שמנה משלי…. )


האמת, כשהיא כתבה על הלידה ועל חוסר הרצון שלה שזה יקרה ויהפוך אותה למבוגר אחראי הנהנתי בהזדהות ואז פתאום הטיפול נמרץ שבתה נזקקה לו בשבוע הראשון של חייה. זה  נתן לי סוג של אגרוף בבטן.

אני יודעת עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר כשהייתי בהיריון על כל מה שעשוי להשתבש. עובדת איתי בחורה בהיריון ראשון וסיפורים יש לה מכאן עד הודעה חדשה על חברות שהפילו ואחותה שנולד לה תינוק פג  וחברה שבסקירת מערכות הבודקת נגעה ברחם באגרסיביות וגרמה לה להפלה .

בנוסף לכל הצרות הייתה כתבה ב"עובדה" על הפגיה בתל השומר.ושם דיברו על הדילמה האם להתאמץ להחיות תינוק פגוע מאד והאם  כדאי לאשה שכבר באה עם צירים בשלב מוקדם מאד בו רוב הסיכויים שהפג יהיה פגוע להתאמץ לשמור על ההיריון ומי קובע בעניין האישה או הרופא.(כשהתינוק יוצא לאישה כמעט אין זכות משפטית להגיד לרופא אם להחיות אותו או לא)

והייתה אישה אחת שילדה תאומים פגים (בשבוע 23, נדמה לי) אחד יצא בסדר והשניה בעקבות סיבוכים פגועה מוחית. האשה אמרה שאם הייתה יודעת על איכות החיים הנוראית שתהיה לילדה שלה היא לא הייתה שומרת על ההיריון. כיום היא אוהבת את שניהם מאד אבל עדיין יש בה צד שמצטער שהבת שרדה (לפי מה שדיברו שם, הרופאים נלחמו על חייה בציפורניים).

היה גם מקרה מזעזע אחר שהמיילדות החליטו להשאיר את הפגים למות והאישה דווקא רצתה שיחיו. (הבן מת אחרי חמש שעות של מאבק).

ואת כל הדברים האלה לא ידעתי כשהייתי בהיריון. ביליתי אותו בסוג של בורות מבורכת ולא חשבתי על כל מה שעשוי להשתבש.

ואחרי כל זה רק המחשבה על להיכנס שוב להיריון ולעבור את כל החששות והסיכוי שיוולד  ילד פגוע שאומר התמודדות קשה לכל החיים גרמה לי ממש לחרדה.

כמה טוב שילד אחד כבר יש לי. בכלל לא בטוחה שאני רוצה עוד אחד. (להיות בן יחיד זו תהיה ההתמודדות שלו בחיים)

כמובן שיש סיכוי שאשנה את דעתי אבל ממש לא בשנים הקרובות.





ועכשיו למשהו משמח

התבשרתי על כמה היריונות במשפחה כולל אצל זוג שהיו לו קשיים להכנס להיריון. אני כל כך שמחה בשבילם ומחזיקה להם אצבעות (מקווה שלא ראו "עובדה").

רשימות

רגיל

שמתי לב שאם אני רוצה שדברים ייעשו עדיף שאעשה אותם מאשר שאכתוב ברשימה מה אני צריכה לעשות.

אתמול היה לי יום מאד פעיל כי ידעתי מה דחוף לעשות ופשוט תיקתקתי עניינים.

היום עשיתי רשימה.


הרשימה נשארה כמין תזכורת עוקצנית.


ובינתיים לא עשיתי כמעט כלום.

שולחן

רגיל





 אחד החלומות הצנועים שהגשמתי במעבר לדירה חדשה היה שולחן מחשב גדול ופינתי. לא יודעת למה רציתי דווקא פינתי אבל רציתי מרחב.

כרגע יש לי על השולחן (פרט למחשב): בקבוק מים מינרליים, נייר טואלט (מצוננת) וצלחת חד פעמית ריקה שהכילה קודם תפוח.

זן משהו….






שולחן העבודה של ספרנית: אוהו זה סיפור אחר לגמרי, ערימות ספרים וחומרים אחרים בתהליכי טיפול שונים, ברקודים לספרים (במין קופסה מיוחדת שאילתרתי לצורך זה בלבד.) בקבוק מים מינרליים, טלפון ועוד מפה ומשם.

לאחרונה התחלתי ממש לשנוא את הבלגן שיש לי שם ולכן כל בוקר אני מסדרת אותו וגם לפני שאני הולכת.

הוא לא מסודר בצורה אידאלית אבל יש סימני שיפור מסויימיםץ לפעמים אני מעבירה את הבלגן ממקום למקום.






בלגן בשולחן בלגן בראש….


(ואכן יש בלגן בראש)



כיסוי ראש

רגיל

כמו שהבטחתי לפני כמה פוסטים. זה נושא שתמיד נורא הציק לי כאשר עוד הייתי דתיה כי הרגשתי שדרישה מבחורה צעירה (או פחות צעירה) להסתיר את השיער שלה אחרי החתונה היא דרישה אדנותית  שמדגישה עד כמה המילה בעל היא בעלות. לי היה ברור שגם אם אשאר שומרת מצוות זו מצווה שלא אקיים.


(למעשה זה מנהג שאומץ ע"י קובעי ההלכה. זה לא שקול למשל לשמירת שבת)


אני עדיין חושבת שזה מאד לא הוגן.

כמובן שלי זה לא רלוונטי לחיי.

לרוב הנשים הדתיות  שאני מכירה העניין היה קשה לפחות בהתחלה (בסוף התרגלו לזה) וקיבלו את זה כחלק מהבחירה שלהן לחיות ע"פ ההלכה או יותר נכון להקפיד על ההלכה המסויימת הזאת.

(אצל המוסלמים האדוקים כיסוי ראש לאשה לא כרוך בנישואים אלא בשלב מסוים בו הנערה מגלה ניצנים של מיניות. מעניין לראות את ההבדלים)

ומצד שני:

אני נהנית לראות איך החוכמה הנשית הפכה גם את הציווי המאד מעיק הזה למשהו כיפי. יש נשים שאוהבות להתהדר בכיסוי ראש כסמל סטטוס של נשואה. יש כיסויי ראש שהם פריט אופנתי לכל דבר. יש בזה משהו כל כך צבעוני ובעיקר. יש נשים שלא מוותרות לגמרי על כיסוי השיער ומשאירות את החלקים היפים של השיער בחוץ.

בגיל 19 התידדתי עם בחורה נשואה טריה. היא ראתה בכיסוי ראש ממש קסם אירוטי. היא תיארה לי מצב בו היא מורידה בבית את כיסוי הראש והבית מתמלא ריח של שמפו והיא מפזרת את השיער.

עוד דבר יפה בכיסוי ראש הוא שאם את בחורה יפה הפנים שלך מובלטות מאד.

המטבח ואני

רגיל

כמו שרובכם יודעים אני אוהבת לבשל . והנה כמה דברים עלי:

1 פישולה


 יש לנו חבר שזוכר במדויק את עוגת היום הולדת שהכנתי לו פעם. ומצד שני כל פעם שאני אופה עוגה לכבודו היא מתחרבשת לי. העוגה יוצאת נוזלית מבפנים ושרופה מבחוץ. עכשיו החלפנו תנור אז כמובן שפשוט היא יצאה עשויה מדי. אבל הוא שקרן טוב למדי.


2. בעיניים עצומות


 יש כמה דברים שאני יודעת כמעט בע"פ לעשות והם תמיד מצליחים: אורז עם גזר, עוגת תפוחים עם פירורים (סוג של קראמבל), עוגת שכבות עם ביסקוויטים מהספר של גיל חובב, מרק אפונה פשטידת תירס ועוף עם אננס. טוליו מתמרמר על חוסר הגיוון אבל כבר מזמן לא.

3. הבה נתחכמה לו:


 אני אוהבת לקרוא מתכונים וישר על המקום להחליף מרכיבים. כל מתכון הכולל מרגרינה אני מחליפה אוטומטית בחמאה ושמן רגיל בשמן זית.עם פירות כי זה מאפשר לגיוון רחב (העוף עם האננס היה במקור עם מישמיש אבל אני העדפתי אננס). לפעמים טוליו מתחרפן מזה כי הגישה שלו יותר מרובעת.

4. תיאום מושלם


טוליו שונא לחתוך בצל כי זה גומר לו את העינים ליום שלם. לעומתו אני שונאת לחתוך שום בגלל הריח וכך טוליו מועך שום ומפריד ביצים (אני שונאת גם את זה)  ואני חותכת בצל ומקציפה.

5. קטן קטן


פעם הייתי מקפידה לחתוך את הבצל קטן קטן וכך את הירקות בסלט (אמא שלי הייתה משתגעת מהזמן שהיה לוקח לי לעשות סלט). היום למדתי לחפף.


(לחמותי חשוב שהבצל יהיה קטן קטן אבל היא כבר משתמשת במעבד מזון. אני שונאת לחתוך בצל דרכו ומעדיפה להתענות…)

6. איך אתה אוהב את הסלט שלך


הסלט אצל הורי מורכב ממלפפונים ועגבניות ולצד זה: קערה עם פילפלים, קערה עם בצל (איכס בצל בסלט), שמן זית ולימון בצד ולפעמים גם כוסברה ונענע:


הסיבה: אחי שונא פילפל בסלט, אני שונאת בצל בסלט ולגבי העשבי תיבול אני לא זוכרת.


טוליו ואני אוהבים כמעט הכול בסלט (פרט לנענע-טוליו שונא נענע לצערי) ואנחנו מתבלים אותו הרבה יותר מאשר במשפחת המקור. (אני במקרים חגיגיים מוסיפה צנוברים, תערובת מיוחדת לסלט גבינות ועוד היד נטויה. לאחרונה עשיתי להורי סלט עם גבינת רוקפור ואגסים. הם ממש אהבו)

את הנענע בסלט למדתי לשים מסבתי אבל אין על זה הרבה קופצים.

(אתמול אירחתי את הסבים שלי ואת אחיה של סבתי שמתארח אצלם(להלן הדוד מאמריקה). למזלי שאלתי בעוד מועד מה לשים בסלט כי הדוד מאמריקה לא אוהב פילפלים ובזיליקום בסלט וסבא שלי סוכרתי ולכן אי אפשר היה לשים את החומץ בדבש שיש לנו(שוס) )

7. עוגות יומולדת.

אמא שלי היא אופה נהדרת ויעידו על כך הצמיגים שלי שנגרמו בין השאר מעוגת השוקולד היינית האלוהית שהכינה אבל עוגות יומולדת עתירות צבעי מאכל מעולם לא היו מנת חלקי. כילדה  קינאתי קשות בכל הילדים עם האימהות המשקיעניות  שמכינות עוגת ברבי מושקעת  (הייתי פאקאצה בשאיפה). ביום הולדתי ה11 הכרחתי את אמא שלי לעשות לי עוגת נעל בית (היו לי דרישות צנועות ומציאותיות אז בחרתי בעוגה קלה מהספר "עוגות יום הולדת" (הסיוט של אמא).

*** הייתה אמורה לצאת עוגה בצורת נעל שהוא בית קטן ליצורים עם קישוטי סוכריות. בפועל יצאה, ובכן-נעל בית נעל בית בערך כמו שקיפי היה נועל בשעתו*****

(אם הייתי משקיענית כמו תום הייתה מופיעה פה תמונת העוגה כפי שהייתה צריכה לצאת ותמונת נעל בית אבל אני לא משקיעה בעזרים ויזואליים)

העוגה הייתה דווקא טעימה אבל בנות הכיתה שלי החליטו שיהיה הרבה יותר נחמד להשליך פיסות ממנה אחת על השניה (דמיינו את אימא שלי מבכה את שעות השינה האבודות בשל אותה עוגה ואת שעות הניקיון הצפויות לה לאחר החגא)

[ נולי כנראה יסתפק בעוגת תפוחים עם פירורים ועוגה קנויה בצורת ברבי]

8. העוגה הכי יקרה שאפיתי

טוליו שיחיה הוא לא אחד שמבקש דברים. וכך יום הולדת אחד שלו רציתי להפתיע אותו. וכך נזכרתי שפעם הוא הזכיר עוגה שאימו הכינה לו ליום ההולדת בצ'ילה.עוגת גבינה וערמונים.


רצה הגורל ולאהרוני היה מתכון כזה שמזמן זממתי לעשות .


בעיה: בשעתו היה קשה מאד להשיג ערמונים מסוכרים. וכך טיילתי לי בשוק בחיפוש אחרי הרכיב האבוד. בסוף-יש.


שמחה וששון ואז התברר לי שצינצנת הערמונים המסוכרים מתורכיה עולה (תחזיקו חזק) שבעים שקלים (המוכר טען שזה בגלל המעבר של תורכיה ליורו. בטח בטח).


קניתי, בטח שקניתי. אפיתי. יצא טוב, טוליו אהב  אבל את הפריט הקטן של כמה עלתה העוגה הוא לא יודע עד היום.


ואז הוא נזכר שמדובר בשתי עוגות שונות וזו לא הייתה אותה עוגה בכלל.

 

רגיל

חייבת לכתוב תזכורת לעצמי לשני נושאים שבער בדמי לכתוב עליהם תוך נסיעה מייגעת באוטובוס.

1 דברים שלא ידעתם על ג'וליאנה המבשלת.


2. נשים וכיסוי ראש

טוב, זה היהגם סוג של פרומו ואתם רשאים לתבוע במקרה של אי קיום ההבטחה.

(מבטיחה גם להגיב לכם. אתמול נולי הראה לנו אוקטבות חדשות של צווחות כאב כי כאבו לו החניכיים. איפה השיניים איפה. והתוצאה-ג'וליאנה בקריז הולכת להזריק לעצמה קפאין נוזלי לורידים (ומאפין) )

נשתמע….

אה, והסבים שלי ביקרו אצלינו אתמול והיה ממש מהנה.

משהו שלא עשיתי מזמן

רגיל

אתמול התחלתי לקרוא ספר שאני צריכה להחזיר לספרייה בהקדם:


אמונה עיוורת / אבי גרפינקל.


הספר היה כל כך מהנה שכמעט חיסלתי אותו. אמנם הייתי שמחה לקבל יותר זמן לקרוא אותו אבל זה היה נחמד לתת גז ופשוט להתעמק בו ולהרוס את עיני ואת מעט שעות השינה שלי.


 [הספר עוסק באהבת הקריאה ובחיבור בין הספר לנפש. יש שם רעיונות יפים ותיאורים מענגים של ירושלים ושל האוניברסיטה ומאד מצאתי בו את עצמי. מעבר לזה אין לי זמן לפרט]


(היום אני הולכת בזיגזגים ועוד מאחרת את הסבים שלי בדירה . כזאת אני לא חזקה בתזמון נכון של אירועים והולכת לפי הרגש.)





תוספת:


למעשה שמעתי על הספר לראשונה ממיז קיי וחשקתי בו המון זמן.


היא כותבת עליו נהדר.

קטנים של תחילת שבוע

רגיל

כמה הייתי רוצה להתבגר כמו יהודית רביץ. היא הולכת ומשביחה עם השנים. יש בה גם מין חוסן פנימי ותחושה של אחת שנוח לה עם הגוף שלה ועם הבגדים שלה. היא נעה בחן והשיער שלה אסוף במין צורה נונשלנטית מקסימה.






היום התעוררתי על גל אהבה לתינוק המתוק שלי. הרגשתי יותר רגועה מאי פעם (לאחרונה הרבה פעמים הרגשתי כעס אליו וזה הפחיד אותי)




עופר עיני מציע כפתרון ביניים שעובדים יתרמו יום חופש לעובדים אחרים שלא מקבלים משכורת. עכשיו: אם היה מבצע שמציע את זה כאופציה הייתי תורמת בשמחה ימי חופשה לטובת העובדים המסכנים שלא מקבלים משכורת שמגיעה להם בדין. ומצד שני סליחה, מה אתה מנדב את העובדים ועוד קורא לזה פתרון? אין מישהו אחר שאמור לדאוג לזה?


תוציא לי את היד מהכיס כי אני אחליט מה אני תורמת למי וכמה.


(לא כדאי שחברי הכנסת יתרמו משהו ממשכורתם השמנמנה, אם כבר לנדב מישהו?)