ארכיון חודשי: ינואר 2007

דירה לי חביבה

רגיל

הסימן האחרון שאני מרגישה בבית הוא שאני יודעת מה מדליק כל מתג.

לאחרונה חזרנו כל כך  מאוחר הביתה (צחוק הגורל. לפני שנה מאוחר כזה היה נחשב מוקדם).

בשבת יבקרו ההורים של טוליו. הם התעקשו לבקר כבר ויש המון דברים שהם צריכים להביא לנו כולל מתנות מהחתונה ששמרנו אצלם עד שנהיה בדירה החדשה. ובכן, היום הזה הגיע.

כמה תופינים לשבוע מוצלח

רגיל

תופין אחד (שוקולד)


הסתכלתי היום בראי ולראשונה מזה הרבה זמן אהבתי את מה שראיתי. אולי הבגד ישב עלי טוב, אולי זה שהתאפרתי לראשונה מזה זמן, ואולי כי חייכתי והשיער ישב טוב והידיעה שאני הולכת היום לסדר גבות.

תופין שני (וניל)


מחכה לי פרק של עקרות בית נואשות בבית. המערכת מחוברת כך שאוכל לשמוע מוסיקה.

תופין שלישי (תות)


קיבלנו את הכיריים ובקרוב אוכל לבשל

תופין רביעי (מוקה)


הבית נראה יותר ויותר כמו בית ורשימת המטלות מצטמצמת פלאים.

תופין חמישי (פיצפוצים)


קטנולי היה קצת חולה לפני יומיים. מין חולה גבולי כזה עם חום 37.8 וקצת שילשול. לא ידעתי אם לפנות לרופא או לתת אקמולי ולחכות. לא פנינו לרופא ודי התיסרתי עם התהיה אם החלטתי נכון בכך. קטנולי הבריא לבד ועכשיו הוא חייכן ומצווח בהנאה כמו תמיד ולא אפאתי כמו שהיה קודם. היה לי נורא קשה לראות את זה ואני שמחה שזה עבר.

(ברצינות, אשמח להמלצה על רופא ילדים במודיעין (קופ"ח מאוחדת) )

עצה חכמה לחיים

רגיל

פתק שקיבלתי ליום הולדתי ה 23 מידיד מאד טוב שהיה לי.

ג'וליאנה

צאי מזה !


(חוסר הטעם הרגיל שלי)

אף אחד לא שאל אותך אם את רוצה להוולד


אז אל תשאלי אף אחד איך לחיות


את בדרך הנכונה

X






אני זוכרת שזו הייתה תקופה של רחמים עצמיים ושינויים. והידיד שהיה לי היה אחד האנשים היחידים שהרגשתי שהבינו אותי.

(הקשר בינינו ניתק בצורה טבעית אחרי שלשנינו היתה זוגיות. הזוגיות שלו היתה עם חברה טובה שלי ומכיוון שהידידות שלנו היתה מאד קרובה לא רציתי להעיב על הזוגיות שלהם וגם על שלי. יש משהו מאיים בקשר רגשי קרוב מדי. לפחות כשאתה בתחילת הזוגיות.בקיצור עניין מורכב ועדין. לפעמים אני מתגעגעת אליו קצת)

ברוכים הבאים לממלכת איקאה

רגיל

אתמול היינו פעם ראשונה באיקאה עם כל עמך ישראל.

אז ככה:


הדברים הטובים:


חווית הקניה


הרגשתי בהתחלה כמו במוזיאון שהוא גם דיוטי פרי. זה נראה כמו סוג של מוזיאון שבו אתה מדמיין את חייך בצורה האופטימלית והמאורגנת שלהם. כן, בלי האישיות שלך בתוכך.


אתה יכול להכניס את עצמך לתצוגה ולהרגיש חלק מקלישאה בורגנית מושלמת. (לא מתבקש שיפתחו סניף איקאה במודיעין?) אבל לפעמים נעים להרגיש כמו סוג של אינגריד מפרוורי שטוקהולם.


המהוגנות השבדית מחלחלת אליך כבר בכניסה. וכך ההתנהלות של רוב המבקרים.אין דחיפות בתור ואין צעקות.


אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. דוגמאות:


למשפחה המקום מושלם. יש חדר הנקה מקסים עם מים מינרלים, סבון ידיים ופינת החתלה וכן שלט שמבקש לדפוק בדלת. יש משחקיות לילדים יש חניה משפחתית ליד חניית נכים (פעם ראשונה שנתקלנו בקונספט ולא הבנו אותו וכך חנינו רחוק וכיתתנו את רגלינו לשוא). החניות היו פנויות ואיש לא ניסה לתחמן.


כמו כן יש איזור קרוב לחנות בו ניתן רק להטעין את קניותך. השומר מבקש קבלה וכך אתה לא נסחב עם עגלה בחניה.


יש עגלות קניות עם מושב תינוק, יש כסאות גלגלים ועגלות קניות קטנות לפעוטות.


והמידע שמספקים לך הוא בהיר ומדויק

חבל לי שלא מאמצים כאלה נורמות בקניונים. במיוחד שמשפחות עם ילדים ותינוקות הם הקהל הטבעי של המקומות האלה.

הדברים הפחות טובים:

איקאה היא המקדונלד של הרהיטים. אתה רואה אותם בכל בית שני וזה מסמן את מעמדך הבינוני יותר מכל דבר אחר.


יש פריטים שיש רק באיקאה והם אפילו לא צריכים לוגו כדי לזעוק איקאה. כמו הבלימפ. אתה מרגיש חלק מתאגיד.

הטעם האישי שלך נבלע בתוך זה. הם חושבים על כל פרט הכי קטן לכל דבר וזה הורג את כושר ההמצאה שלך ואת היצירתיות. הכול מסודר בתבניות.

חלק מהעיצובים מתאימים, ובכן, למציאות שבדית ומגוחך לראות אותם בבית ישראלי.

לפריטים באיקאה אין זכרונות. הילדים שלך לא יזכרו חפצים מהבית שלהם כמו שאתם זוכרים את הואזה הפולנית והנברשת מבית סבתא ואת הספה המפורעשת יד שניה משוק הפשפשים בדירה השכורה הראשונה שלך.





השלל:


 


מחזיקי ספרים. אין לכם מושג כמה קשה למצוא פריט פשוט כזה שיש בכל ספריה. טוליו לא האמין כששמע את צהלות השמחה שלי כשנתקלתי בפלסטיקים הפשוטים האלה.


שולחן קפה עם תאים לכל דבר (עדיין מקווה שזה מה שיכריח אותי להיות מסודרת)


בלימפ להחזיק את אוסף הצעיפים שלי שאני לא משתמשת ברובם.(היו רק בטורקיז ובצהוב מרקר מכוער, קניתי טורקיז)


אגב הבלימפ מזכיר לטוליו סירים במשתנה או גביע של חזיה.


דרקון עם כיסים לחדר של נולי (סתמי ואיקאי אבל לא אכפת לי. אני לא אדם תופר)


שתי שידות לילה קטנות במקום שולחנות הקש המפורעשים שהבאנו איתנו. אחד מהשולחנות יחזיק את הטלפון החדש שלנו.


מחזיק למגהץ. אין לנו איפה לשים אותו.


שקיות משהו בומבה (חינם)

אנחנו עוד נחזור:


מצאנו פינת אוכל חביבה


שקעים צבעוניים.


עוד מחזיקי ספרים


מדפי תבלינים


וילונות.


 


 

שאלה מצוקתית

רגיל

מה עושים כשכל הזמן מגלים בלוגים חדשים ומסקרנים שכיף לקרוא ובלוגים ישנים וטובים שמשום מה לא הגעתי אליהם עד כה מטעמים שונים ואני לא מדברת על הבלוגים הקיימים שאני מנויה אליהם וממשיכים לעדכן לפעמים בתדירות גבוה מאד.והבלוגים שאני אוהבת לקרוא שבמערכת שלהם אין אפשרות משלוח עדכון למנוים אבל מדי פעם את רוצה להתעדכן גם אצלם.

ואני לא מדברת על להגיב.

וצריך גם לעבוד ולתת זמן איכות לקטנולי ולאבו קטנולי ולהתקלח ולישון .

(אפשר גם להחליף את המלה בלוגים במלה ספרים)

ומה עושים כאשר אין לך זמן לגשת לאינטרנט ו/או אין לך אינטרנט ואחרי כמה ימים את מגלה שהאימייל שלך מוצף ב300 הודעות עידכונים פלוס אימיילים ידידותיים מחברים שעליהם חובה לענות בהקדם אחרת שוכחים.

הסביבה שלנו

רגיל

קראתי אותו ושועשעתי עד מאד לראות כמה הוא מתאר בצורה מדויקת את הסביבה שלי ואת ההווה הבורגני שלי.


ואז עלה במוח הקט רעיון לפרויקט חדש: תיאור הסביבה שלך. אפשרי סביבת מגורים, שכונה, עיר ומה שבא לראש.


מעניין אותי לדעת עד כמה הסביבה שלי מגדירה אותי ועד כמה היא אמורה להגיד אותי.

אולי אני אתחיל מלתאר את הסביבה שהייתה שלי. השכונה בה גרנו שבע שנים והרגשתי ממש חלק ממנה .

השכונה שהיתה שלי נחלקת בצורה די חד משמעית לשני חלקים: חלק אחד הוא הבניינים המשותפים שברובם דירות שכורות קטנטנות של שלושה חדרים. השוכרים הם ע"פ רוב סטודנטים וזוגות צעירים סטודנטים או היו סטודנטים או עובדי אוניברסיטה בתחילת דרכם.


הבניין שלנו היה קוסמופוליטי בהתחלה ואהבתי את זה מאד למרות שבפועל הקוסמופוליטיות לא חילחלה פנימה ואת חלק משכני לא הכרתי.


היתה דירה שכמעט תמיד הושכרה לשותפים ערבים (מאד לא נדיר בשכונה שלנו) . הם לא היו מעורים בחיי הבניין אבל היינו פוגשים אותם בדרך לאוטו. הנהון חטוף במקרה הטוב. היתה דירה נוספת בה דרו זוג יפנים עם בנם התינוק שהיה נראה כמו כדור קטן. הם היו מאד חייכנים.


היה גם זוג שהבחור היה גרמני (אני חושבת) הכרתי אותו שטחית מהאוניברסיטה.

והיו עוד כמה זוגות סטודנטים כמונו (כמו שהיינו)


והיו שלוש משפחות גרעין שגרו בדירה שלהם. זוג מבוגר וחייכני שתמיד היה מברך אותנו לשלום בשמחה והבעל היה מטפל תמיד בענייני הבניין למרות שהועד היה מישהו אחר. (מתקין נורה שנשרפה בחדר המדרגות ודואג שהאור בגג יכובה לאחר שנתלתה הכביסה (בגגג היו חבלי כביסה משותפים אבל בפועל רק אנחנו ועוד שתי משפחות תלו כביסה וזה היה תענוג שחסר לי ).והיתה השכנה השוטרת שמונתה לנציגת הבניין בועד.


היה לנו ועד בית מצויין ויקר. איש הועד היה מהבניין השכן והיה בתפקיד זה שנים. הגינה היתה מטופחת חדר המדרגות היה נקי וההסקה עבדה (אבל כאמור על הנוחות הזו שילמנו במיטב כספנו)

בשכונה היו המון קשישות שהיו מטיילות תמיד עם הפיליפיניות שלהן. היה בפינת הרחוב תא טלפון שתמיד היה מאויש עם עובדת זרה שמטלפנת הביתה או ערביה זקנה.

היתה הגברת של החתולים: אשה תמהונית שהיתה מאכילה את חתולי השכונה(והיו המון חתולים)ליד הפחעל אף שלא גרה שם. והיתה תופסת קורבן ומבקשת להתקשר מהסלולרי שלו לעיריה להתלונן על הזנחת החתולים כי לה כבר לא הקשיבו.  ובתמורה אחרי דקות ארוכות היתה צווחת על הקורבן בהיסטריה.


(היו גם מאכילי חתולים שפוים יותר)

החלק השני של השכונה היה פרויקט מגורים מפלצתי שבנו לנו מול הבניין. מין בניין יוקרתי עם דירות חדשות שמימונן ואחזקתן אפשרי  באמצעות מכירת איברים שונים מגופך בעודך בחיים וכן בניינים מדורגים שאכלסו אבע דירות ובבניין והיה להן נוף מדהים (אוניברסיטה וביום בהיר ראו את ים המלח). שם גרו ותיקי השכונה, מרצים באוניברסיטה וקשישים שלב אחד לפני המעבר לבית האבות ממול (וגם חברתי והוריה)

מחלון חדרי הייתי רואה הרבה ירוק ואת שועפת הסמוכה. היינו שומעים מואזין שלוש ארבע פעמים ביום ובעיני זה הוסיף קסם למקום. הבית היה נצבע באדמדם כאשר היתה שקיעה.


כן למעשה כל קלישאות ירושלים התקיימו בבית הזה. הצפירה של שבת, המואזין, החגיגות במתנ"ס הסמוך שמוקם במקום שהיה בו גן (טוב, זה לא)


והיתה המכולת השכונתית שהיתה יקרה מהסופר אבל היו שם ירקות ולפעמים דברים מיוחדים. הכרתי את בעל המכולת ואת משפחתו טוב והיה נחמד לגלות אותם מטיילים בהרכב משפחתי מלא בשבת (אני אוהבת לגלות אנשים מחוץ לקונטקסט המקורי בו הכרתי אותם (כמו לפגוש שומר בלי מדים)).

והיו המון זוגות צעירים עם עגלות (למרות שבבניין שלנו היו המון המון מדרגות) שאתם חלקם הכרתי בעברם הרווקי. טיול בשכונה היה הופך אותך להרבה יותר מעודכנת.

ולהוריה של חברתי היה בית מרקחת אז הייתי מאד קרובה לצלחת בעניין הרכילות השכונתית.

אני זוכרת גם כמה עיצבנה אותי זקנה באוטובוס שקיטרה על פלישת הערבים לשכונה וטענה שהם עושים חפלות בחצר הבניין המשותף. פרט לכמה סטודנטים ערבים שהיו יושבים על ספסל עם נרגילה בגן הציבורי לא ראיתי יותר מדי מהחפלות כאלה אבל זה נכון שערבים אוהבים יותא להיות בחוץ. הרבה מהמטיילים היו ערבים.


(אם כי היתה באה חבורת נערים ערבים מהכפר הסמוך ואותי לפעמים זה היה קצת מפחיד להסתובב לידם, חייבת לציין את זה)

אהבתי את התערובת הזאת בטיולי בשכונה: הרבה אנשים עם כלבים, צעירים עם עגלות תינוק, זוג שהבעל עיור ותמיד היו עושים הליכות יחד. אנשים שעושים ריצות, הליכות, וסתם התחרדנות על הספסלים הרבים ששם.

זו היתה השכונה שלי.

מקווה שארגיש ככה גם במודיעין העתיד.

רגיל

משחק  שש מילים לשעת צהריים (זכויות יוצרים ללי).

פיצפוץ מדבקה מים שבלול קינואה פוחלץ

תכתבומהשבאלכם






תאמינו או לא, הצלחתי לקרוא ספר קליל ונחמד בתוך כל הטירוף הזה של מעבר הדירה.

תחלמי /עידית שכטר פייל

בכתיבה על אוכל אנשים נוטים לתת לאוכל מסוג מסוים את התווית אוכל מנחם. הייתי אומרת שזה ככה אבל בספר.


עידית שכטר פייל יודעת לכתוב על הנאות החיים. לא הופתעתי כששמעתי שהיא הוציאה ספר עם כל מיני רעיונות יצירתיים למתנות והפתעות. גם בספר הזה יש המון תיאורים של רעיונות והמון אסתטיקה ויופי.

הספר מספר את סיפורה של ג'וזי. סטודנטית לפסיכולוגיה העובדת בחברה להגשמת חלומות. למעשה המילה חברה מאד מנוכרת ביחס למה שזה באמת. סוג של משפחה.


ויותר מזה אני לא מוסיפה אבל זה יפה.





אני עובדת נכון לעכשיו בסדנה שפועלת בתוך המכללה לחינוך. בסדנה מורות וגננות לעתיד יוצרות דברים מופלאים מעיסת נייר, מחומרים ממוחזרים ועוד.יש לי חשק ליצור גם אבל הקולות הקטנים והרעים בי מזכירים לי כמה אני שתי ידיים שמאליות. אני עדיין רוצה ואני אעשה את זה בסופו של דבר.


והיום נולי ואני כנראה ניסע הביתה באוטובוס. אני כבר לא רגילה לזה אבל יהיה מעניין.

איך לנצח את מרפי

רגיל

היום ידידינו מרפי האיר לי פנים. וכך הצלחתי למצוא תנור אפיה  שמוצא חן בעיני, מקום נורמלי לקנות אותו (כנראה) ואגב כך לסיים מהר את העניין הנסחב בבנק ואגב כך לשכנע את טוליו לשים סוף סוף את האוטו במוסך ולמחוק עוד אי אלו סידורים.





בכלל היה לי בוקר טוב, קמתי יחסית מאוחר (5:45), ישבתי בנחת אצל הסבים שלי ופטפטתי איתם ואז הנולון המתוק שלי שהיה בלול הסמוך התחיל לצהול. וכך חיבקתי אותו ונישקתי אותו ובכלל כל כך הרבה שמחה ואושר.


כן, האושר הוא בדברים הפשוטים האלה. אכילת מלפפון טרי מהשוק. פיטפוט נאה וצהלות של תינוק.


וכשיום מתחיל ככה אז אפילו מרפי מרגיש מנוצח.





ולביילע יקירתי מרפי קצת פחות האיר פנים.אבל לשמחתי היא מקלידה כך שהמצב טוב


חיבוקי החלמה מהירה לך. ושמרפי יוותר לך קצת בדברים אחרים.

בגדים

רגיל

אני חלק ממשפחה שהתחביב שלה הוא להתחתן. וכך יצא שבסוף החודש ובעוד חודשים יש לי שתי חתונות.


שתי חתונות זה אומר שצריך ללכת לקנות בגדים. מה גם שאני שייכת לזן האקורדיוני שמתרחב ומתכווץ לחילופין. ההיריון החמיר את הבעיה והפך אותי למה שקוראים סרבנית בגדים.

"אני לא אקנה בגדים חדשים עד שלא ארזה."


כן, בסדר אבל ללכת עם אותם מכנסי היריון שאני לובשת כל הזמן לאחרונה גם לחתונה זה כבר מוגזם. גם לי יש גבולות.


כך קבענו אמא היקרה אחותי ואני ללכת למסע קניות ו(על חשבון הברונית)לקרוע את הקניון.


אז זהו שהחברה היתה נחמדה אבל החוויה היתה די מעצבנת. שונאת למדוד בגדים שונאת להסתכל בראי שצועק עליך שמנה.


ושונאת לקנות בחנויות למידות גדולות.


בעיה נוספת היא הגיל. עניין ממש מוזר הוא שבגיל 19 התלבשתי מבוגר ולא הפריע לי במיוחד ללבוש מקטורנים או קטיפה ופתאום זה נראה לי כל כך זקן.


הלכנו לחנות מעצבות ומדדתי שימלה עם חצאית בלון בצבעי שחור ואדום. שמלה מעניינת אין ספק אבל הרגשתי בה בת שירות לאומי או יותר נכון זקנה שמתלבשת כמו בת שירות לאומי.


מדדתי חולצת קטיפה נאה והרגשתי כאילו הקמטים קופצים ממני.


ואני לא מדברת על החיבה הגדולה ליצור בגדים לאירוע בשחור. נמאס לי משחור !


בלבוש יומיומי אני יכולה ללבוש מכנסיים וסוודר ולהרגיש אני. ושם אף אחד מהבגדים לא הרגיש אני.


זה בעצם העניין של להתלבש לאירוע -להחפש קצת. לדתיות זה יותר טבעי כי הן מתלבשות חגיגי כל שבת לבית כנסת או לטיול בשכונה ואני כחילונית מתלבשת חגיגי רק לאירועים ומה שמעצבן שמדובר תמיד באירועים של המשפחה מהצד שלי (ובאותה שנה)וכך אני לא יכולה לחזור על אותם בגדים ומדובר גם באירועים דתיים אז יש בגדים שנפסלים מראש.

 השורה התחתונה: מצאנו בגדים בחנות המעצבים. היתה שם הנחה גדולה וכך הפכתי לבעלים של שמלה מקסימה מצמר דקיק בצבע טורקיזי של טלי אימבר (כמו בתמונה למטה אבל בטורקיז ובלי חגורה, לא היה להם באדום). גיזרה מתוחכמת ונקיה בו זמנית והעיקר-מרגישה את האני שלי בתוך השמלה.





וגם אמא שלי מצאה שמלה שחורה עם גיזרה משגעת של אלמביקה (לא מצאתי תמונה)


(והיו גם הנחות די גדולות כך שלא פשטנו את הרגל לגמרי. יותר נכון אמא שלי לא פשטה)

אז כן, אני יודעת שאני מקטרת על דברים שנשמעים כמו בילוי. שופינג של בגדים, דירה חדשה ונאה וכו'. זה חסר טקט אבל אני כנראה מסוג האנשים שקשה להם להרגיש מרוצים בהווה והם תמיד שואפים למשהו אחר.

אות חיים

רגיל

אז זהו שאני כאן. יש לי אינטרנט אבל אין לי זמן.


פתאום כל פאנל בביתי החדש וצבע הוילונות שאקנה או לא אקנה מעסיקים אותי יותר מכל דבר הרה גורל אחר. ואני מרגישה שהמוח שלי מתכווץ לגודל נמלה.


מרכזי קניות מטמטמים אותי ואני מתענה בכל רגע.


(מי אמר בילו סנטר בשבת ולא קיבל. ממש עונש לחילונים).


אבל אבל ושוב אבל-יש לנו בית יש לנו שיתוף ותחושה שאנחנו בונים משהו.


יום יבוא ושוב יהיה לי זמן.