החתונה

רגיל

יש לי וידוי קטן. אני נשואה לבעל ששונא חתונות. עכשיו אני לא מדברת על שונא חתונות מסוג מסוים או שונא חתונות שנגרר בעל כורחו אלא על שונא חתונות סדרתי בכל ליבו ונשמתו.(גם מהצד שלו וגם מהצד שלי)

עכשיו אני לא אכנס למה שהלך בינינו אתמול אבל השורה התחתונה היא שהוא הביא אותי ואת הנולון והחזיר אותנו אבל לא נכנס לחתונה.

ואתם יודעים מה, נהניתי יותר ככה. היתה מוסיקה אירית נהדרת ושמחה. הנולון רקד וצהל בזרועותי. ומה שמדהים שניגשו אלי קרובים רחוקים מאד שלא ראיתי שנים לברך אותי על הולדתו וכולם ידעו את שמו.


לרקוד ממש לא יכולתי בגלל שהיה צפוף מאד (חתונה דתית עם המון אנשים כי המשפחה שלי גרה בישוב שהם ממקימיו כך שלכל חתונה מזמינים את כל הישוב כולל הילדים של המשפחות שהתחתנו והם עם ילדים בעצמם-שמייח.)

ולשואלים איפה טוליו אמרתי : הוא לא בא כי הוא לא רצה. ככה פשוט. נראה לי שלבת דודתי זה לא הפריע שטוליו לא בא להשתתף בחגה. (והיא היתה כלה מדהימה)

בזמן שרקדתי עם נולי ראיתי שעמדה לידי מישהי שבכתה ממש ומישהו (כנראה בן זוגה )ניחם אותה ושתי דודות פולניות אמרו זו לזו סיפור קשה.


אז ככה, בהתחלה חשבתי שהיא אולי מתקשה להרות ולראות אם עם תינוק צוהל עשה לה כווץ' בלב והרגשתי מאד לא נוח עם זה. אחר כך חשבתי שאולי מדובר באחותו של החתן שבכתה בגלל שאמא שלהם נפטרה שנה קודם והיא הרגישה במיוחד בחסרונה.

כך או אך, ברור לי שתמיד עם כל שמחה יש עצב וכשבמקום אחד יש שיאים של שמחה והתעלות במקום אחר עצוב בלב.

וצריך בכל חתונה גם להבין את הרווקה שכל חתונה מזכירה לה כמה היא לבד (הרי הייתי שם), ובחורה שרואה תינוקות ונשים הרות בכמויות וזה מזכיר לה שהיא לא מצליחה להרות וגם את מי שרואה מישפחתיות חמה ומלוכדת וזה מזכיר לו שהוא יתום.

חשבתי על זה במיוחד אחרי פוסט הקיטורים הקודם שלי שמיד אחריו קראתי את ביילע שסיפרה על תאונת דרכים קשה בה נהרג חבר לכיתה של בנה ועל כל הצער והדברים שזה העלה אצלה.


ואז אמרתי לעצמי: היא בוכה על נער שנהרג ואני מקטרת על חתונות.

בבלוגוספירה זה מאד בולט. אתה קורא על בלוגרית שהתחתנה ואז על בלוגרית שהתאבדה או על בלוגרית שגילו אצל אמא שלה סרטן.


זה נותן פרופורציה ענקית לחיים שלך.

»

  1. האחות של החתן באמת בכתה, אבל זה היה כשהיא עמדה ליד הכלה שישבה בכסא. זאת צריכה להיות מישהי אחרת, כי בזמן שאת רקדת עם נולי, היא עמדה תחת החופה ליד החתן.

  2. אוי, אני כל כך מבינה אותו. את בעלך אני מתכוונת. בגלל שאני יודעת שאף אחד כבר לא יוכל להתחשבן איתי על שום דבר, לא אכפת לי פשוט להודיע שאני לא באה כי אין לי חשק.

  3. שיואו מה שעשו פעם לאחותי שהלכה פעם לחתונה בלי בעלה…גם בעלי לא אהב להצטרף לשומקום אבל מה שהרג אותי זה השאלות של הדודות.

    • זה מה שחששתי מפניו אבל באמת כשאומרים את האמת זה מוריד אנשים מעליך הכי טוב. חוץ מזה עדיף לעצבן את הדודות מאשר את בן הזוג שלך.

  4. פוסט מאד יפה, אני שמחה שנהנית בחתונה.
    את מתחילה להתבגר ולראות את המורכבות של החיים. 🙂
     גם אני לפעמים מקטרת כאשר אני מקבלת הזמנה לחתונה של אנשים שאני לא מרגישה כל כך קרובה אליהם, או שהאירוע מתקיים רחוק מירושלים וצריך לנסוע הרבה. אבל, אני לא מסכימה עם בעליך. אנחנו לא חיים לבד על אי בודד. אנחנו חלק מחברה. כמו שאנשים צריכים שיתמכו בהם כאשר קורה משהו עצוב הם גם רוצים שישמחו איתם כאשר קורה משהו שמח. תשימי לב איך אנשים עוזבים את הכל והולכים להלוויות, אבל כשמדובר בשמחה לא מתנהגים ככה. גם לנו יש חבר ששונא חתונות. אז הוא בא לחופה, אומר מזל טוב ואחר כך הולך בצורה דיסקרטית ולא פוגע באף אחד. לבת דודה שלך לא אכפת שטוליו לא בא, אבל אני בטוחה שיש אנשים שכן אכפת להם.
    באותו עניין, כאשר הזמנו אנשים לשמחות שלנו, היו אנשים שהתלבטנו אם להזמין או לא כי חשבנו בדיוק על האנשים, כמו טוליו, שלא אוהבים אירועים, אבל מצד שני יש כאלה שנעלבים אם לא מקבלים הזמנה.

    • אני חושבת שאם השמחה היא של אנשים מהצד שלי אז חשובלהם שאני אבוא. ולגבי הצד של טוליו, בעיה שלהם ושלו.
      ואני גם רואה העלבות כבחירה. מי שרוצה להעלב יעלב בכל מקרה.
      וכן, אני יודעת שיש כאלה שנעלבים מזה שלא הוזמנו. בשמחות המזמין צריך לחשוב על האנשים שהוא רוצה שישמחו איתו.
      ואגב נראה לי שיש לא מעט בעלים שונאי חתונות שבאים עם פרצוף חמוץ כי הוכרחו לבוא. לא נראה לי שזה בהכרח הפתרון הטוב.
      (ואם טוליו היה בא רק לחופה אז גם אני הייתי צריכה ללכת מוקדם וכך יכולתי להשאר הרבה יותר)

      • ולגבי טוליו, זה העיק עלי שנים ועליו העיק שאני לא מקבלת את זה כחלק ממה שהוא וגיליתי בדרך הקשה שהרבה יותר קל לקבל את זה.

      • אני הולכת לעצבן אותך עוד יותר, לא מתוך כוונה לעצבן, אלא כי אני יודעת שאימרות כאלה מעצבנות את כולם, הכוונה היא ל "כשתגדלי תביני". 😉
        תביני שאי אפשר רק לעשות מה שמתחשק לך, כי בין היתר זה פוגע באנשים אחרים. אם לא אכפת לך לפגוע זה כבר סיפור אחר. על זה אין לי מה להגיד.
        לגבי להיעלב- זה לא בדיוק בחירה, וזה מנגנון מסובך.חלק זה אופי, יש אנשים שנעלבים יותר מאחרים, חלק זה תרבותי. אצל חלק זה נובע מזה שחושבים את עצמם כמאד קרובים לבעל השמחה ולכן ברור להם שהם מוזמנים, אבל הצד השני לא מרגיש כך, ואז הלא מוזמן נפגע יותר משנעלב. אמרתי לך שזה מסובך. יש אדם שלא הזמנו לחתונה שלנו, מאותם שיקולים שאת מעלה, ועד היום, במשך 31 שנה, הוא לא מדבר איתנו, אפילו שאנחנו גרים באותה שכונה. היום אני אומרת: הייתי מזמינה אותו לו הייתי יודעת שהוא יקח את זה כל כך קשה ולמנוע את האי נעימות של שנים.

      • חשבתי שטוליו הביא אותך וחיכה לסוף ולא נכנס.
        אני גם חושבת שיותר קל לקבל אדם שלא בא לשום אירוע, ואז אנשים מקבלים את זה בתור הג’וק הפרטי שלו שאין מה לעשות איתו, לבין אדם שלפעמים כן הולך ולפעמים לא. כי אז מתעורר השאלה למה אצלי לא ואצל השני כן.
        אני מזמן לא הולכת עם בעלי לשמחות של בנות כיתה שלי, כי הוא לא מכיר שם אף אחד, אבל זה לא פוגע באף אחד.
        זה מזכיר לי, האסוציאציות שלי אולי מוזרים קצת, משלוח מנות בפורים. דווקה עם האנשים המאד קרובים אנחנו מסכמים לא לשלוח אחד לשני משלוח מנות. עם אנשים יותר מרוחקים "לא נעים" לעשות את זה.:-)
        אני מודיעה לך בהזדמנות החגיגית הזאת שלא אעלב אם לא תזמיני אותי לבר מצוה של נולי 😛

      • טוליו נסע להורים שלו וחזר כדי לאסוף אותי.
        עכשיו אני ממש לא טיפוס מעליב אז ברוב המקרים בהם אני יודעת שנוכחותי נדרשת אני באה. מצד שני בעניין הזה למדתי לראות את טוליו כחלק נפרד ממני. בעניין זה אני לא הסנגורית שלו ולא מפקידי לחהמציא תירוצים בשבילו או לנחש מה אנשים חושבים עליו.
        אני דווקא בגלל שאני אדם שמאד נזהר לא לפגוע מרגישה לפעמים שזה בא על חשבוני ואני משקיעה אנרגיות מיותרות בחישובים קטנוניים. החלטתי שאת האנרגיות בלא לפגוע אני אשקיע רק באלה שחשובים לי ורלוונטיים בחיי.
        כמובן שלא אנסה במודע לפגוע במישהו אבל אין לי עניין בנעלבים מקצועיים כמו זה שתיארת.
        ולגבי הבר מצווה של נולי. אלוהים גדול אבל אני מעריכה את זה.:-)

  5. אני מה-זה מזדהה עם בעלך.

    בשבוע הבא אני מוזמנת לבר מיצווה ואני כבר שבועיים מנסה לחשוב מה התירוץ הכי טוב ללא ללכת (בלי להרגיז את הורי השמחה, כמובן), ועד כה הדבר הכי מוצלח שחשבתי עליו זה להידרס ע"י טרקטור…
    באסה.
    😦

    • אני מתחילה לחשוב שכל נושא ההליכה לשמחות כי לא נעים והזמנת האנשים כי לא נעים צריכה להפסק מי שאכפת לו ממך יבין את זה שלא מתאים לך להשתתף בשמחה המונית ומי שלא אכפת לו מך לא צריך שיהיה אכפת לך ממנו.
      הוגן שתודיעי מראש שאת לא באה (בגלל חישובי המנות) אבל את לא חייבת לתרץ את זה לאף אחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s