עבודת כפיים

רגיל

עכשיו כשאנחנו נזקקים לצבעים, חשמלאים,מתקיני קוים ושאר שירותים אני מעריכה אותם הרבה יותר. בעבודה שלהם הכול תכל'ס יש לנכון לא נכון ואתה יודע את מה שאתה יודע. מה שעוד שמתי לב שהעבודה ממש לא מגדירה מי אתה. אני מרגישה שאצלי ואצל אקדמאים האחרים העבודה היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. לאו דווקא בצדק.






אחד מהצבעים במשפחה היה מה שמכנים איטי. לא בדיוק סובל מפיגור שיכלי אבל היה בו משהו ילדותי שבעיני היה מאד חמוד. וחשבתי איך במקרה שלו הוא הופך להיות אדם מועיל במסגרת משפחתית אוהבת וללמוד לעשות דברים בלי צורך להתמודד עם מסגרות דורסניות ולא תמיד הוגנות או מעריכות אותך לפי העבודה שלך.


זה הזכיר לי קצת את הימים בהם מקצוע היה עובר מאב לבן.


היה בזה המון חן.






טוב, גם במקרה שלי גם אני וגם אמא שלי בעסקי הספרנות אבל פרט לאהבת הספר זה לא סייע לי מעולם במקצוע ואפילו חסם בפני את האפשרות לעבוד בספריה שאימי עובדת בה (שהיא מקום גדול ורב מחלקות ולא ספריה קטנה) בגלל שיש להם חוק שאוסר להעסיק צאצאים מדרגה ראשונה.


מצד שני יש משהו בריא בהפרדה הזאת.






חדשות מטבח. יש תנור וכיריים יש לי !

(נשאר בעצם לקנות סלון וארון לנולי ושולחן מחשב (לא דחוף) . על מיבש כביסה ויתרתי.)


ויש סייל באיקאה !






כתבה שעיצבנה אותי נורא בסופשבוע (מנוים מקבלים את מוסף השבת ביום חמישי. ככה זה ב"מעריב")


ילדים בני גילי מתלוננים על הוריהם הגימלאים שבוחרים להוציא את כספם וזמנם על טיולים בחו"ל ושאר פעילויות במקום להקדיש את משאביהם לילדים.


אז ככה: לי היה מזל וסבתי התגייסה לשמור על נולי והיא גם נהנית מכל רגע אבל אני תמיד מזכירה לה ולעצמי שיש לה זכות לעשות דברים שהיא אוהבת ושהזמן שלה הוא לא הפקר. חשוב לי שהיא תרגיש נוח גם להגיד לי כשהיא לא יכולה או כשהיא רוצה חופש לצייר, ללכת לקונצרט או להרצאה והיא מרגישה נוח.


כסף לא נעים לי לקחת מהורי ומהסבים שלי. הם אמנם כל הזמן מציעים ורוצים לתת אבל חשוב לי שיחשבו גם על עצמם. לפעמים אני לוקחת אבל רק בידיעה שיש להם מספיק בשביל עצמם.


ולכן מה שקוראים בכתבה : תופעה. הורים שחושבים על עצמם ולא רק על ילדיהם   בני השלושים ארבעים ולא תמיד מוכנים שיפילו עליהם את הנכדים הם לא פושעים נגד האנושות.






ומצד שני המשפחה שלי היא כזו שמאד רוצה ואוהבת לתת ולעזור אז אני לא מרגישה בעוצמה הזאת את הקשיים של זוגות צעירים עם ילדים שכורעים תחת הנטל ורוצים יותר תמיכה אז אולי זה לא הוגן שאני שופטת את הצד של הילדים ככה.

»

  1. אהבתי מאוד:
    1. את משחק המילים לפי הרגשה/עונה וכו’.
    2. הפוסט על שמות עבריים.
     
    מבינה אותך מאוד כשאת מדברת על הקושי ב"מרוץ הבלוגים הגדול". כשיש מעט זמן ולא רוצים להזניח אף אחד או להפסיד אף אחד.

  2. דווקא כשאני שומעת מאנשים שהוריהם מטיילים (וגם כשהוריי נוסעים) זה נראה לי נורא כיף, הורים שדואגים לעצמם=חופש מנטל של רגשי אשמה וממחויבות בחזרה.
    ובקשר למחשבותייך על בעלי המקצוע – יפה איך שאת מפיקה תובנות מכל דבר יומיומי >:D<.

  3. אהבתי מאוד את תקופת האגירה הזו אחרי שקונים דירה.
     לא מזמן עברנו ליד צומת בילו וחישבנו שבעצם אין לנו מה לחפש שם כרגע.
     
    ובעניין הסבים – סבבה שיהנו והכל, אבל כשאני מסתכל על המשפחה שלנו (משני הצדדים) נראה לי שהם קיבלו הרבה יותר תמיכה מהוריהם מאשר אנחנו מהם. זה בעיני המשך של התפרקות מושג המשפחה המורחבת, זה שסבים לא מרגישים מחויבים לנכדיהם.

    • אנחנו כבר מתקרבים לסוף תקופת האגירה. אבל באמת הכי משמח לקנות את הדברים הקטנים כמו קרש חיתוך.
      ולגבי הסבים, אני מסכימה איתך שיש תהליך מסוים של התרחקות מהמשפחה המורחבת אבל דווקא אצלי אני חושבת שהטיפול של סבתי בבני מעניק לה גם תחושה של חיוניות ושהיא חשובה. אני מברכת על כל רגע שהחלטתי על זה וכמובן על זה שהיא הסכימה.
      אבל זה נכון שפעם עזרה כזו היתה כמעט מובנת מאליה והיום זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אם כי שמעתי גם על הורים שעוברים לגור קרוב לילדים כדי לעזור.

  4. אי אפשר לעשות הכללה גורפת בקשר לנתינה של הורים לילדיהם. זה מאד תלוי במנטליות של ההורים ובמקום מוצאם. זה כמובן גם תלוי באישיות של ההורים ושל הילדים. אני חושבת שזה נושא טעון עם המון אספקטים שאין פה מקום להרחיב עליהם. רק אגיד שהורים בדור הקודם שהיו ניצולי שואה ראו את ילדיהם באור אחר לגמרי מהדור שבא אחריו. אצל עדות המזרח הרבה פעמים ציפו שהילדים ידאגו להוריהם בבגרותם ולא הפוך. אצל האמריקאים מקובל לדאוג לילדים עד שגומרים את לימודיהם האקדמיים ואחר כך הם צריכים לדאוג לעצמם. 
    בכל מקרה זה נראה לי חוצפה מצד הילדים לטעון שהוריהם צריכים לדאוג להם עד סוף החיים. אם הורים רוצים ויכולים אז בסדר. לגבי התרופפות המשפחה, גם זה הולך ל2 כיוונים. פעם ילדים טיפלו בהוריהם הזקנים בבית שלהם. כמה מקרים כאלה יש היום? ממהרים להכניס אותם לבית אבות כי לילדים יש קריירה ואין להם זמן לטפל בהוריהם.

    • זה באמת הולך לשני הכיוונים. ובמקרה שלנו המודל של סבים שמטפלים בנכדיהם ואחר כך מטופלים ע"י ילדיהם בהחלט קיים (סבתא של אמא שלי טיפלה בנכדותיה וגם בי וגרה אצל בתה וטופלה במסירות ע"י סבתי בזקנתה) . אם כי אני מכירה גם את ההיבטים הטעונים של מצב כזה. יש הרבה מתח כשההורה גר אצל בנו עם כל הרצון הטוב זה קשה מאד.
      אני חושבת שחשוב שההורה ירגיש שבזקנתו הוא יכול לסמוך על ילדיו ולקבל טיפול טוב ואהבה וזה יכול להיות ישים גם בבית אבות טוב. בכל מקרה כל מקרה לגופו.
       
       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s