לא נתפס אצלי איך המצב הזה של אנשים שלא מקבלים משכורת חודשים ושנים לא מזעזע את המדינה הרבה יותר משביתות מזדמנות. אסור להיות סובלנים למצב כזה. היום זה הם ומחר זה אתה והמשפחה שלך.
כמובן שאני בעד השביתה אם כי במוסד בו אני עובדת לא שובתים (זה מוסד פרטי)
שביתות במדינות כמו צרפת מצליחות לזעזע את העולם ולהגיע להישגים. אצלינו רוב השביתות לא הגיעו להישגים משמעותיים.
אבל משכורת? זה הדבר הכי בסיסי בעולם. אדם עובד ומקום העבודה משלם לו. איך האקסיומה הזאת מקבלת סימני שאלה פה?
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות?
ואיכשהו נדמה לפעמים שהמדינה הורסת את עצמה מבנים ומתפוררת בלי עזרה ממקורות חיצוניים. מחאה משמעותית שפוגעת בשגרה של כל אדם פה כבר לא משפיעה על אף אחד.
מפריע לי וכואב לי כי אני מרגישה שייכת וכי אני רוצה לשנות אבל בפועל אני לא עומדת מאחורי האידאולוגיה שלי בכל כך הרבה דברים קטנים וגדולים בחיים.
דוגמא: אני קונה דרך עובדת במקום גבינת עיזים מחווה של מתנחלים. מההתנחלויות הקטנות האלה המוטלות בספק.
אני מגדירה את עצמי כשמאלנית. אני אוהבת גבינת עיזים.
אני עושה לבן שלי ברית מילה (עם המון צער) למרות שאני חושבת שזה דבר איום לעשות.
אני שותה קפה בארומה (קפה שחור, אם זה עוזר במשהו).יש לי ארומה קרוב לבית ולא אכפת לי שאחד מהבעלים הוא גזען שנראה כמו סקין הד.
הבנתם את הרעיון.
אז זה לא כאילו יש לי זכות להאשים מישהו בזה שהוא לא מוחה מספיק או לא עושה חרם צרכנים. אני חיה כמו שנוח לי.
לא גאה בזה אבל גם לא מוטרדת מזה.
אבל כשלי מעכבים קצת את המשכורת אוהו כמה שאני רותחת.
myreaderlife 
ההרגשה הזאת שאת מתארת, של הפער בין האידיאולוגיה לבין הביטוי המעשי, מאוד מוכרת לי ומתסכלת גם אותי. גם אני מדבר המון ועושה מעט מאוד, לבטח מעט מדי. ועם זאת, אני חושב שיש חשיבות גם למודעות הזאת, וגם לכך שאת שמה ככה את הדברים באופן ישיר על השולחן. כי באיזשהו מקום, חלק מהעניין הוא גם להשמיע את הדעות ולהנכיח אותן. יש לזה אפקט ציבורי מסוים גם אם כולנו עושים פחות ממה שהיינו יכולים. ובסופו של דבר, אני רוצה להאמין שלכולנו יש גם גבולות שמעבר אליהם נפעל יותר. האם רצוי היה שנזיז אותם קצת? כן, כמובן.
תום תום. כרגיל מדויק וחד כתער. בדיוק התגובה שרציתי לקבל.