ארכיון חודשי: אוגוסט 2006

רגיל

דרוש טיפול גמילה מהמצב. אתמול ממש הרגשתי כמו יום זכרון קטן. הקראת שמות לא נגמרת. כל כך הרבה מוות.


במיוחד הפעילו לי את בלוטת הדמעות סיפורם של שני לוחמים שהשאירו נשים בהריון.וכמובן מותו של אורי גרוסמן (ז"ל) הבן של דוד גרוסמן שמזעזע את כולם.


יש בי צד שרוצה לצעוק על כל הלוחמים האלה שהקריבו את עצמם. למה סיכנתם את עצמכם? למה לא חשבתם על כל מי שמחכה לכם בבית? אבל ברור שלוחמים חושבים אחרת ומרוכזים במטרה שכוללת לקיחת חיים והצלת חיים. מצב בלתי אפשרי ובלתי נהיר לי לחלוטין.


קיבלתי באימייל את סיפורו של רועי קליין ז"ל שקפץ על רימון והקריב את עצמו כדי להציל את חבריו. ברור לי שזה מדהים שאדם מוכן להקריב את חייו ובמידה מסוימת את חיי ילדיו ואשתו עבור חבריו לנשק אבל זה נראה לי מודל לא הוגן. אנשים לא צריכים לגדול תוך שאיפה למעשים כאלה. קיבינינט, הילדים שלו יגדלו בלי אבא. אשתו תשאר עם פצע בלב גם אם תשקם את חייה.

 ברור לי שאני לא רוצה שהילד שלי יהיה קרבי. מעדיפה אותו ג'ובניק בקריה וברור לי גם שככל שזה תלוי בי אני לא אציב מולו מודלים הרואיים .אבל אני גם יודעת שהיכולת שלי לשלוט על חיו מוגבלת במיוחד פה. מערכת החינוך תציב מולו מודלים אחרים ובגיל 18 הוא יעשה את הבחירות שלו.  הגורל מצידו ימלא את תפקידו.

טיפולים

רגיל

אז היום הלכתי לקוסמטיקאית לטיפול 10.000 לפני הלידה (שמחתי שהספקתי) ויצאתי ממנה מפונפנת ומאופרת (היא נהנית לאפר אותי בסוף הטיפול) ואז עליתי על אוטובוס ופתאום תחושה מוכרת מזדחלת לי בבטן…. אוי לא…. אוי כן !!!! וכך הקאתי את נשמתי לתוך השקית שבמקרה הייתה לי וגם קצת על התיק. גיחה לסופרפארם ולקיחה אסטרטיבית של שלושה ארבעה מגבונים לחים מאחת הקוסמטיקאיות הצילו את המצב.


ומה שמדהים שאף אחד באוטובוס לא התייחס ואפילו לא הציעו לי טישיו וכך הגעתי לעבודה מרוחה וסמרטוטית יותר מתמיד.






 לא מסוגלת לשמוע חדשות וזה סופי…. זה נראה כאילו כל יום פה הוא יום זיכרון והמון מההרוגים הם אנשים בגילי  שהמילואים תפסו אותם באמצע החיים.






וכמובן החרדה מפני שמיעת שם מוכר.




אתמול נרדמתי באמצע "בטיפול" ואני ממש זוכרת שזה חילחל לי לחלומות. אני משוכנעת שאם ראובן היה הפסיכולוג שלי הייתי מתאהבת בו (אני כמובן מדברת על הדמות ולא על אסי דיין) יש בו חן ביישני ומשהו מאד אנושי בהתנהלות שלו.


הייתה לי פעם פסיכולוגית והיא הייתה אישה מאד מרשימה (מניחה שעדיין) שתמיד לבושה בצורה מאד מיוחדת ואצילית ובכלל ככה הייתה ההתנהלות שלה. זה מוזר לי לראות כמה דינמיקה של פסיכולוג מטופל דומה ושונה (ברור שזו רק סידרה אבל יש בה המון אלמנטים אמינים).


לפעמים בא לי להמשיך אבל אני לא מאמינה שאני אעמוד בטיפול נוסף גם כלכלית וגם נפשית. זה תהליך שדורש המון המון עבודה עצמית ולהיות במגע עם המון חלקים כואבים בחיים שלי ואני מרגישה כרגע יותר חזקה מבחינות מסוימות אבל גם עם פחות נכונות וסבלנות לעשות את זה לעצמי.


אין ספק שזה היה פריבילגיה רצינית בחיים שלי וזה תרם לי המון.

מלחמה, שינה וכוכבים

רגיל

בכפר הערבי שליש הבית שלנו החליטו לעשות הילולה: מה שאומר המון המון זיקוקים ויריות באוויר עד שעה מאוחרת במחזורים קצובים.


כבר לא נבהלתי. כנראה שמתרגלים להכול.





אני יכולה לקבל תואר אולימפי: אלופת השינה למרחקים ארוכים. ישנתי פעמיים בשעות הבוקר המאוחרות ובצהריים.


וזה לא שאני אלופת הרעננות. אבל הפעם התעוררתי פעמיים בלילה. זה שהשעון הפנימי שלי מחורפן כבר התרגלתי. וגם לצורך להשתין פעמיים בדקה.





כוכב נולד בגדים:


למישהו יש הסבר מה לבשה מורן אהרוני בתוכנית של יום חמישי? אולי המלחמה הגיעה לבת ים והיא מעדיפה ללבוש פיג'מה כל שעות היום? מצד שני ביום שישי ההופעה של מורן הייתה מצטיינת.


ומי שמלביש את מאיה רוטמן חייב לאומה המון הסברים. אני עדיין מחכה ליציאה מוצלחת כמו שהייתה לה בתחילת העונה עם מראה הרוקרית.


מהמלבישים של מישל וזהבית התייאשתי מזמן….


בגזרת רפאל נרשם שיפור פרט לנושא השיער.


וגם ג'קו ממשיך לשלוט(תת) למרות שעכשיו "הייתי בגן עדן" תקוע לי בראש.


וישראלה נראתה מוזר והייתה ממש גרועה. אני מקווה שהיא עפה (נרדמנו לפני התוצאות ועוד לא ראינו אז בלי ספוילרים).


*לא עמדתי בפיתוי, ישראלה עפה. הצדק נעשה.


כוכב נולד שירים:


קודם כל יפה שצביקה הדר מתייחס לטוקבקים… ממש הדבר הבא מאז שמפיצי "שודדי הקריבים" השתמשו בטוקבקים… (להם הייתה סיבה בגלל החרם של מבקרי הקולנוע). השופטים עדיין מעיקים בבדיחות הקרש הצפויות שלהם. וצביקה , דודה בז'ז'ינה מבקשת את הטוניקה שלה בחזרה.


אגב, באמת מה עבר על השופטים בתכנית שעברה (מאיה  ומורן)…


טוב, הבחירה של מורן אהרוני לשיר את עמיר בניון הייתה בהחלט יציאה מרעננת (ש כהן בטח רותחת ממה שהיא עשתה לשיר) ובעיקר הורידה את מפלס הסוכרשעלה לגבהים מסוכנים עד בחילה בתוכנית הדואטים (צריך להדביק על מישל תווית אזהרה של משרד הבריאות "לא לחולי סוכרת"). נדמה לי שב"רייטינג" המליצו לה לבחור שיר שלו אבל אני לא סגורה על זה…


אני אהבתי את מאיה רוטמן שלקחה שיר נחמד שמתאים לסגנון שלה. אמנם החידוש לא הוסיף לשיר דברים שלא היו בו קודם אבל הוא היה נעים. אגב שמישהו ינקה לה את הגיטרה. ראו את סימני האצבעות למרחקים (אולי היא לקחה אותה לגן ילדים בקיבוץ מופגז בצפון?). הבעל לא התלהב וגם לא הכיר את השיר…


הביצוע של ג'קו היה טוב אבל הבחירה הייתה מאד תמוהה. אם נתייחס רגע למילים השיר לא מתחבר לגבר בשום אופן (לא לגבר סטרייט, בכל מקרה). טוב על הטרנד של לקחת שיר מזרחי משהו באופיו ולהלביש לו גרסת רוק חשבו מזמן…אבל טוב, זה ג'קו. אם פיניה  היה עושה את זה התוצאה הייתה הרסנית.


את מאור פיניה אני ממש לא אוהבת(אח שלו לא יודע איפה אני גרה). הארסיות שלו לא עושה לי את זה וגם לא הסטיילינג שלו והמראה של "עוד רגע אני מזריק אבל אני ילד טוב בבסיסי". גם לא מצטיין בעיני והבחירות שלו צפויות ושבלוניות. חוץ מזה לחדש שיר של מתמודד בעונה השניה וגם לעשות את זה בינוני להדהים… בקיצור אשמח שיעוף אבל אני לא אופטימית…


רפאל בחר שיר שאני מאד אוהבת. אמנם כרגיל הוא השתמש בכישורי הממתיק שלו להפוך אותו לשיר מעליות אבל בהחלט היה סביר (הבעל טען שהוא הרדים אותו אבל הבעל שונא את מתי כספי אז הוא היה משוחד).


וישראלה בחרה שיר של גלי עטרי (כהרגלה?) אבל הפעם עשתה אותו ממש רע. הקול שלה נשמע יבשושי וגרם לי לרצות להציע לה כוס מים. אפילו השופטים לא יכלו להתעלם…

וכאן הלכתי לישון…

דילמה

רגיל

יצאו ספרים חדשים של "סוכנות הבלשיות מספר1  (החמישי) ושל חניף קורישי.


יש לי את הספר של סוכנות באנגלית. האם להתאמץ ולקרוא אותו באנגלית (אנגלית לא קשה מדי) או לרכוש אותו בעברית….


ולגבי חניף קורישי, האם לחכות לספריה או לקנות אותו וייתכן מאד שאתבאס מכך שהוא לא מגיע לקרסולי "הבודהה מהפרברים"…


תזכורת: יש לי עוד 7 ספרים לא קרואים  שמחכים לי על השידה ואת "שום וספירים" אני בטוח קונה.


תזכורת נוספת: עוד חמישה חודשים עוברים דירה ואין לנו יותר מדי מקום.

תסמונת הילדים להורים גרושים

רגיל

אתמול שוחחתי עם החברה השלישית שנפגשתי איתה בת"א. היא כמוני מאד רגישה לניואנסים וישר קלטה שלא נהניתי כל כך מהפגישה. אמרתי לה את כל מה שכתבתי בבלוג על אותה חברה שעברה את הגבול ושיש לה התנהגות שגורמת לך להרגיש קטנה לידה.


היא התנצלה על שיזמה את הפגישה בין שלושתינו. ואז קלטתי שאנחנו סובלות מאותה פתולוגיה של להתנצל ולקחת אחריות בלי חשבון גם על זה שאין שלום עולמי ושיש אסונות טבע.


מין תסמונת האלוהים הקטן….


אז אמרתי לה, למה את מתנצלת? הרי אם לא הייתי רוצה שנפגש בפורום הזה הייתי אומרת לך מראש. גם אני לא חשבתי שאני ארגיש ככה.חוץ מזה שלדעתי טוב שהפגישה התקיימה כי היא  דחפה אותי למסקנות הנכונות ביותר עבורי.


שמתי לב גם שבשיחה המדוברת כשהיא הרגישה מתח קל ביני לבין החברה השניה היא ניסתה בהיסטריה ליישר את ההדורים.


ואז זה היכה בי: שתינו בנות להורים גרושים ולכן קשה לנו לשאת קונפליקטים ותמיד אנחנו מנסות לקחת אחריות על סיטואציות גם כשהן לא נוגעות לנו בכלל. היא הסכימה איתי.

אגב בסמיכות לא מפתיעה אבו רונלדיניו (שם זמני) אמר לי שאני מתנצלת יותר מדי ושכדאי לי להיגמל מזה. מה עניתי לו: סליחה….





ולעניין אחר: לנסוע בחודש תשיעי באוטובוס של דוסים זה חוויה מעצבנת ברמות מטורפות. דוס מחטט באף מולך, דוסית שמה את רגליה על המושב. ריח זיעה כבד ומצחין ולקינוח דוסית שמנסה לתקן את דרכייך בעזרת תקליטור שמור על השבת והיא תשמור עליך או משהו כזה…. והתירוץ שלה היה: "אנחנו בזמנים קשים. "הייתי לפני התחנה שלי אז עניתי לה שגם לא מזיק להתגייס לצבא בימים קשים. אז החצופה עונה לי : "במלחמת המפרץ הצבא לא עזר בכלום". הספקתי לענות לה שהיו עוד מלחמות….


ואגב: התנהגות אנושית לבני אדם זה כשאתה רואה אשה בהריון שאינו מוטל בספק עומדת בשמש ליד תחנה מן הראוי לקום לה ולא לנעוץ בה מבטים מוכיחים כי היא לובשת חולצה בלי שרוולים. סתם, לידע כללי….





טוב, חזרתי לעצמי ולקיטורי הרגילים…. המצב הנפשי שלי משתפר כנראה…






משפרי מצב הרוח של היום:  סיבוב שוויץ בבטן באוניברסיטה, בה עבדתי פעם.מפגשים עם מעסיקיי השונים.  סיבוב באקדמונים השונים.


רכישות היום: תחתונים לי ולבן זוג, מגבונים לחים בריח מלון, שוקולד עם מרציפן (תמיד יש להם דברים מיוחדים שם), וסיבוב בחנות הספרים שמוביל אותי לפוסט הבא….

איך המלחמה מגיעה אליך

רגיל

אני מתחילה להרגיש את המלחמה מחלחלת לבועה הקטנה שלי. על מי אני עובדת, המלחמה פה כבר כמעט חודשיים ואני נחשבת מבנות המזל ביותר, הכי רחוקה ממנה. אבל….


כשאני שומעת על בסיס יומי על מכרים, חברים בלוגרים שגויסו או גויס להם מישהו ויותר גרוע נהרג להם מישהו….


שאני חושבת יותר ויותר על זה שהילד שיוולד לי יהיה ילד מלחמה. ממש כמו אבא שלו (אבא שלו לא היה בישראל ונולד רק באותה שנה אבל בכל זאת…)


כשגם בטורים קלילים ומצחיקים כמו של רויטל ויטלזון את שומעת את הכאב על הבעלים המגויסים.


כשבלוגרים שאני קוראת בקביעות חוטפים טילים על בסיס יומי.


כשלבלוגריות מגייסים בעלים או אחים. כשבלוגריות רחוקות מפוליטיקה מתחילות לכתוב עליה.


והשאלה הגדולה מחלחלת בחיי: מתי זה יגיע אלי ?


ואני מרגישה אשמה גדולה בכל פעם שאני מוציאה קיטור על שגרת היום יום, על ההריון, על העבודה ועל הכול.

אוי כל כך מגיע לנו חיים נורמליים סוף סוף…..

טיפת מזל ועיצוב פנים

רגיל

היום הרגשתי מין עגמומיות סגרירית כזאת כשגמרתי לעבוד במקום א'. עכשיו יוצאים לחופש ואחריו מי יודע אם אחזור בחודשים הקרובים….


כולם נפרדו ממני בנשיקות ואיחולים ופתאום אמרתי לעצמי-וואו ! זה ממש ממש קרוב !!!


ורציתי להשאר עוד קצת חסרת אחריות הורית שיכולה להסתובב כרצונה והציצים שלה לא מטפטפים חלב. ואמרתי לכולם שמצידי אפשר ללדת בספטמבר (אם כי הוא יצא מזל בתולה שזה מזל שמתקשר לי באסוציאציה עם טיפוסים אנאליים קפוצי פה וישבן (עכשיו העלבתי פה המון מבני ובנות המזל -אתכם הסליחה אסטרולוגיה זה שטויות).


אם הוא יוולד אריה אז נהיה משפחה  עם אריה שור וטלה כלומר חבורה של עקשנים חמי מזג.

ועכשיו כולם ביחד לרונלדיניו: תישאר תישאר תישאר…. (בעיקר הבוסית שלי שבונה על כמה ימי חופש )





חשבתי שהעברת המחשב לסלון מחדר העבודה תפגע לנו אנושות באיכות החיים.


והופתעתי כמה אני מרוצה מזה. הסלון הפך ליותר סטודנטיאלי ופחות בורגני(במיוחד כשהשטיח גולגל). אנחנו יחד באותו חדר גם כשאנחנו עוסקים בדברים שונים. והתחושה היא שהבית יותר מלא חיים.


יהיה מוזר לעבור לדירת ארבעה חדרים.

עכשיו קלטתי כמה אנחנו מפונקים אני שומעת יותר ויותר על זוגות עם תינוק בדירת שני חדרים. ואני התלוננתי על מצוקת מקום עם השלושה חדרים שלנו. מוזר.

שמות מצחיקים של מוהלים

רגיל

התקדמתי שלב. אני מחפשת את הקצב שיחתוך לרונלדיניו…..


קיבלתי קישור מאד מועיל למכון עיתים שנותן קצת יותר מושג לגבי כל נושא הברית. הרבה מידע פרקטי.


בין היתר יש שם שמות של מוהלים:


מה תגידו על מוהל בשם בן ישי חוטר?


או  אברהם היימליך?


או ישראל עוברני?


או שלמה שוחט?


או ניסים בריח?


או דוד יוסף שפיץ?


 


רק אותי זה מצחיק? זה מזכיר לי שפעם שמעתי מישהו שאומר ששם מוזר זה תנאי קבלה הכרחי לגלי צה"ל. אבל פה זה ממש מוצלח.

בקשות לפופטיץ

רגיל

בבקשה תגידו לרונלדיניו שלא יצא בשבוע הבא.


פשוט לבוסית שלי יש סידורים אז היא ביקשה יפה*…. ולי יש קצת חופש.


ובכלל עוד לא הכנתי תיק רק מגירה עם דברים לקחת.


ועוד לא קניתי את "שום וספירים" לקחת לבית החולים.


ואני רוצה להספיק לגדל שורשים בשיער ולצבוע אותם.

ו"המערבולת" של אורלי קראוס וינר ממש גרוע. גמרתי אותו בכמה שעות משמרת….

* בקשות לרונלדיניו, לא באחריותי