רגיל

דרוש טיפול גמילה מהמצב. אתמול ממש הרגשתי כמו יום זכרון קטן. הקראת שמות לא נגמרת. כל כך הרבה מוות.


במיוחד הפעילו לי את בלוטת הדמעות סיפורם של שני לוחמים שהשאירו נשים בהריון.וכמובן מותו של אורי גרוסמן (ז"ל) הבן של דוד גרוסמן שמזעזע את כולם.


יש בי צד שרוצה לצעוק על כל הלוחמים האלה שהקריבו את עצמם. למה סיכנתם את עצמכם? למה לא חשבתם על כל מי שמחכה לכם בבית? אבל ברור שלוחמים חושבים אחרת ומרוכזים במטרה שכוללת לקיחת חיים והצלת חיים. מצב בלתי אפשרי ובלתי נהיר לי לחלוטין.


קיבלתי באימייל את סיפורו של רועי קליין ז"ל שקפץ על רימון והקריב את עצמו כדי להציל את חבריו. ברור לי שזה מדהים שאדם מוכן להקריב את חייו ובמידה מסוימת את חיי ילדיו ואשתו עבור חבריו לנשק אבל זה נראה לי מודל לא הוגן. אנשים לא צריכים לגדול תוך שאיפה למעשים כאלה. קיבינינט, הילדים שלו יגדלו בלי אבא. אשתו תשאר עם פצע בלב גם אם תשקם את חייה.

 ברור לי שאני לא רוצה שהילד שלי יהיה קרבי. מעדיפה אותו ג'ובניק בקריה וברור לי גם שככל שזה תלוי בי אני לא אציב מולו מודלים הרואיים .אבל אני גם יודעת שהיכולת שלי לשלוט על חיו מוגבלת במיוחד פה. מערכת החינוך תציב מולו מודלים אחרים ובגיל 18 הוא יעשה את הבחירות שלו.  הגורל מצידו ימלא את תפקידו.

»

  1. מעניין שהיו לי מחשבות דומות כששמעתי על סיפור ההקרבה של רועי קליין. מצד אחד הצטמררתי ואמרתי שהוא אדם מאוד מיוחד, שראוי לספר את סיפורו. מצד שני, חשבתי לעצמי שלו הייתיא ישתו, הייתי מאוד כועסת עליו.

    • גם לעינב גלילי הייתה מחשבה דומה והיא שאלה את את אחותו של רועי קליין אם היא לא כעסה עליו על זה שהקריב את חיו. היא כמובן ענתה את התשובה הצפויה שלא ושיא גאה בו וכו’.
      אני מניחה שאחרי שאדם עושה את זה אתה לא יכול ממש לגנות אותו ואתה שומר את הכעס לעצמך.

  2. בעניין אחר
    חלמתי עלייך אתמול ג’וליאנה.
    חלמתי שהוזמנת, את ואישך לסעודה גדולה שערכתי בבית שלי. ושפתאום – ירדו לך המים. היית בהתרגשות עצומה. וזהו – ליוינו אתכם לאוטו בדרך לבית חולים.
    אז..אולי זה יהיה היום?

  3. עצוב שאמא לתינוק שעוד לא נולד שואלת את עצמה איפה הוא ישרת בצבא. אפילו האופטימיות המטומטמת של "עד שתהיה בן 18 כבר לא יהיה צבא" עברה לנו.

    • כן, אני לא ממש מאמינה בזה. האמהות שלנו עוד האמינו בסיכוי שלא יהיה צבא.
      לאחרונה אני פתאום שומעת יותר על בנים. אני יודעת שזה לא באמת קשור אבל אומרים שאחרי מלחמה נולדים יותר בנים כדי לאזן את ספר ההרוגים.
      איזה מחשבה עצובה….

    • הבעיה היא שבמשך שנים הורגלנו לדיכוטומיה של גיבור שמקריב את חיו מול סוציומט משתמט. ואני לא רוצה את זה ולא את זה.
      בכלל הכול במדינה נמדד במונחים צבאיים. לא מחשיבים כגיבור אדם שנלחם להשגת זכויות/למען חלשים/ נלחם במחלה קשה וכו’. לא חסרות דוגמאות. אבל המוות סקסי ומצטלם יותר יפה.

  4. זה ממש ממש עצוב
    כל החברים שלי ושל אחותי הם בגילאים של אלו שנהרגו..
    ואני כבר חשבתי שהרגיעה שיש היום תגרום לי לחייך, הפסדנו המון

    • כאב שלא נגמר. זה כל כך שונה לחוות מלחמה כמבוגר שמתחיל להכיר את ההרוגים או לפחות לשמוע על אנשים שהם (היו) בפאזה דומה לחיים שלך.

  5. כן, מודלים הרואיים..
    איך אנחנו שרנו עליהם שירים כשהיינו ילדים..
    טרומפלדור הגיבור..
    רועי קליין הגיבור..
    כל הגדולים נעשים כאלה ציניים, או שזו רק הבעייה הקטנה שלנו?

    • למה אתה מתכוון ב"ציניים" אני לפעמים מרגישה שהציניות מגינה עלי מפני הכאב.
      מצד אחד כואב לי להיות צינית כלפי אדם שההקרבה שלו כל כך הירואית ומצד שני המודל הזה כל כך בעייתי בעיני. אני צינית נגד הקונספט שמביא כאב לכל כך הרבה משפחות.
      מצד שני לא יודעת איך זה היה בלי דמויות הירואיות שמקריבות הרבה לטובת הכלל.
      קטונתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s