פרידה מהסינמטק

קראתי  באחד מהמקומונים שהסינמטק עובר לבניני האומה ויוצא לשיפוצים. שש שנים טובות מחיי ביליתי שם.

השנה הראשונה בה הייתי מנויה הייתה בשנת השירות לאומי (כן, עשיתי שירות לאומי ושנאתי כל רגע. עדיין יש בי צד שמצטער שלא הלך לצבא, לא ברור לי אם בצדק או לא).  בשנה הזאת זה היה נקודת האור שלי כי ממש הרגשתי שאני מתנוונת מבחינה אינטלקטואלית ואישית. בשנה הזאת רציתי להיות פסיכולוגית ושקדתי (בערך) על הפסיכומטרי. בקיצור קשה לי להאמין שזאת הייתה שנה כל כך קשה עם כל כך הרבה זמן פנוי שעכשיו אני יכולה רק לחלום עליו.

הייתי הולכת לבד לסינמטק. עוד לא הייתי סטודנטית ולחברותי זה נראה כמו מקום שבו מקרינים סרטים מוזרים ו/או זרים. אהבתי מאד לראות סרטים בספרדית ואיטלקית, גיליתי את בוניואל, גיליתי את אלמודובר וגם גיליתי שזה יכול להיות מאד נעים לראות סרט לבד. בסינמטק הייתה תחושת לגיטימציה לזה.

המשכתי גם באוניברסיטה ואז כבר הלכתי עם חברים ללימודים כי כמעט לכולם היה מנוי וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים הסטודנטיאלים שלי. גם הלכתי לפסטיבלי הקולנוע.הייתי בטוחה שכל החיים אני אהיה מנויה ואלך לסינמטק. אבל דברים משתנים.

בשנים האחרונות לא הצלחתי לשלב את הסינמטק בחיי. לא היה לי כוח ללכת לסרטים והרגשתי שאני עוברת תהליך בו אני פחות שייכת למקום. סגירת מעגל הייתה מבחינתי עבודה שעשיתי במסגרת הלימודים בניתוח מערכת הזמנת הכרטיסים של הסינמטק.

וזהו, עכשיו זה יהיה בבניני האומה ובטוח שזה לא יהיה אותו הדבר.