הצירים של ההפיכה למבוגר אחראי.

כנראה שבקרוב נהפוך לבעלי דירה משלנו. אני מרגישה פתאום סוג של הלם. ההחלטה על הצעד נעשתה מזמן אבל זה אחד מהסימנים שאנחנו הופכים למבוגרים.

פתאום חשבתי על זה שאנשים רוצים ילדים כדי להתחבר מחדש לילד שבהם. לי זו נראית סיבה מספיק טובה. אני נורא מפחדת לאבד את הילדה שבי ומצד שני עוברת תהליך כדי לפנות מקום למבוגרת שבי. כל המושג לקחת אחריות נראה אחר כשאת מבינה שאת כבר לא לבד. ככל שההריון יותר מוחשי אני יותר מבינה את זה. העובר זז כשמתאים לו ואז הבטן שלי זזה בצורה בלתי רצונית.

אני מרגישה שהחודשיים האחרונים של ההריון הם ההזדמנות האחרונה שלי להיות קצת אגואיסטית ולא לחשוב פעמיים לפני כל דבר. אני לא מדברת על קפיצת בנג'י אלא בעיקר על פזרנות כלכלית.

ביום חמישי הייתה לנו חתונה שהיינו צריכים להגיע אליה ישר מהעבודה. החלטתי להמנע מלחץ ולקחת מונית לעבודה. זאת לאחר השתדלויות מרובות של שנים לחסוך בנקודה זו אבל החלטתי שבאותו יום אני לא אמורה להרגיש כמו קורבן ולבוא כמו סינדרלה לחתונה אלא כמו בן אדם. הרגשתי מאד שלמה עם ההחלטה הזאת ובסופו של דבר מאד נהניתי מהחתונה.

והיום היה יום של חובות. לאחרונה ימי שישי הם הימים המייגעים ביותר. אבל הצלחתי לגרור את עצמי אחרי שעתיים שינה לשיעור נהיגה מוקדם מאד בשעה 6:45 וליהנות מהיופי של השעה. אחר כך פינקתי אותי ואת הבעל בבייגלים עם סלמון ונסענו לפגוש את המתווך.

ומסתבר שהיה מוצלח. כנראה שנסגור על דירה. התחושה שלי היא שהחלטנו באופן שקול אחרי שראינו די.

אז לא יהיה לי זמן להכנס לדכאון אחרי לידה כמו שאני חוששת שיקרה כי חודש אחרי הלידה כנראה שנעבור דירה. 

אני מאמינה שתחת לחץ אני מוציאה מעצמי את המיטב.