ספרים

ספרן אוהב ספרים? כנראה שיותר מדי…

סיימתי לקרוא את "ארוכה הדרך למטה" ויצאתי עם טעם קצת תפל בפה… למעוניינים, ביקורת בבלוג הקריאה.

אריאנה מלמד ממש עשתה לי חשק לקרוא את "מוכר הספרים מקאבול".

נחמד להתקל בקולגות בבלוגוספירה.

לאחרונה גיליתי את הבלוג של גארפילד שגם הוא מתחום לימודי המידענות. עליתי על זה כאשר הוא העלה דיון לגבי השאלה האם ספר אלקטרוני יחליף את הספר המודפס. היה מעניין לקרוא את העבודה שעשה בנושא והכי חשוב, זה עורר אצלי את בלוטות הנוסטלגיה.

למעשה הנושא קיים בשיח האקדמי של לימודי המידע כבר מספר שנים אבל עוד לא ראיתי בפועל גירסה אלקטרונית של ספר…

אם להתחשב באיטיות המשוועת שבה חידושים טכנולוגיים מגיעים למקום עבודתי, אזי שגם כשאצא לפנסיה לא ייראה ספר אלקטרוני במקומותינו (לא שנראה לי שאשאר עד הפנסיה).

מה שבטוח, יש דרכים יצירתיות יותר להשחית ספר אלקטרוני.

תגבובי אירוויזיון המיטב

הראינו למלטה איפה משתין הדג- כל הזין למלטזים

 היידד לפינלנד, כת השטן שולתתטט (וגם נינט)

כמעט ניצחנו ! שברנו שיא של כל הזמנים. חבל שצרפת קילקלה…

הנוסחה המנצחת לזכיה באירוויזיון :

 א. בלונדינית עם חזה גדול ב. מפלצות עם שיניים גדולות ג. יזהר כהן

---

ובפינת הבכיין: אדי בטלר

דקות ספורות אחרי תום התחרות הגיב אדי בטלר על התוצאה: "אירופה היתה ונשארה גזענית. התחרות הזאת היא כבר לא על מוזיקה וברור לחלוטין שישראל היא לא הפייבוריטית פה. אין לי ספק שאם הייתי מייצג מדינה אחרת עם השיר לא היינו מקבלים כל כך מעט נקודות. הם פוחדים מאיתנו ומרגישים מאויימים על ידינו, אבל היהודים חזקים וזו הסיבה שמנסים לשבור אותנו. אני אוהב את אלוהים, הוא איתי והוא זה ששלח אותי להיות כאן. עמדנו על הבמה בלבן, שרנו שיר אלוהי, מלא אהבה ולא זייפנו בעוד שהבחורים מפינלנד היו לבושים כמפלצות. אז אני צריך להתבייש שהפסדתי? אני הולך הביתה עם ראש מורם, שיהיה להם לבריאות. אני יודע שהעם שלי והמדינה שלי אוהבים אותי. לכן התגיירתי ולכן אשאר שם. החיים לא נגמרו, זה משחק. אז הם לא אוהבים אותנו. אז מה? מה שהיה הערב זה יורוטראש. אני אמשיך לעשות את מה שאני אוהב, נולדתי לשיר, האירוויזיון לא עשה אותי ולכן לא ישבור אותי".

די להדחקה

נרשמתי לקורס הכנה ללידה. מתחילה קצת לחשוש מכל העסק של לידה (השווה כנראה לחירבון אבטיח) אבל קצת מאוחר להתחרט, לא?

כמובן שהייתי גבולית מבחינת הרגע האחרון. כמובן שההרשמה לקחה קרוב לרבע שעה (עד להשגת מספר הטלפון של הסדנאות) אם עושים אתר אינטרנט מושקע לקופה למה לא שמים בו אינפורמציה רלוונטית?!

עוד לא החלטתי אם אני מעדיפה את אמא שלי או את בן הזוג לצידי (קצת חוששת שהוא לא יעמוד בזה). לפעמים נדמה לי שלידה זה דבר שבדרך כלל אשה תתמוך  טוב יותר (כמובן שזה מאד אישי ומשתנה) אבל זו חוויה מאד מקרבת בין בני הזוג ובסופו של דבר הוא האב.

צריך להחליט לפני שמתחילים את הקורס.

לפחות נקטתי בצעד אחראי ראשוני…

אגב, ידעתם שיש גם קורסי הכנה ללא בעל? זה ממש יפה שחושבים גם על החד הוריות. אני מתארת לעצמי שזה יכול להיות חוויה מכאיבה לשבת בין הזוגות.

לפעמים דברים לא יוצאים כמו שרוצים

תכננתי שיהיה סופשבוע נפלא בגלל יום הולדתו של הבעל. יצא בינוני מינוס ולא היו חגיגות (בין היתר כי הבעל הוא סרבן חגיגות ושונא ימי הולדת).

כדי לא להיות מבואסת לחלוטין אציין את נקודות האור:

יצאתי צודקת לגבי האירוויזיון: יצאנו מקום אחד לפני האחרון. שילמדו לא לשלוח שיר מחורבן.

הצלחתי לקום בשעה נורמלית בבוקר.

עשיתי לראשונה אורז בר ולמרות שלקח לו המון זמן להתבשל התוצאה הייתה טעימה.

גמרתי את הספר של ניק הורנבי. עוד לא גיבשתי דעה עליו אבל לאחרונה סיום ספר עושה הרגשה טובה. אני חייבת לציין שנראה לי שהוא קצת מרח את העלילה, במיוחד בחלקו השני.

עכשיו אתפנה ללוליטה.

חלמתי שאני פורקת אגרסיות על לקוחה שמעצבנת אותי בעבודה. מה שיפה שבחלומות לא מרגישים אשמים אחר כך.

הצלחתי להתקלח במים קרים (מכורח המציאות), יש לזה שני יתרונות: מכת קור מעוררת ומקלחת זריזה במיוחד.

לא נשארתי ערה עד הסוף לאירוויזיון ולא הרגשתי פראיירית אחר כך.

חרדות

אתמול, בניגוד למנהגי, צפיתי באילנה דיין (בגלל הכתבה על הבלוגים שהייתה ממש חביבה) ונחמץ לי הלב מהכתבה בה חקרו את מותה של נטע לי בורוסקי. מוות של ילדים תמיד מזעזע אבל בגלל רשלנות פושעת…

ממש מפחיד אותי כשמערערים אקסיומות שכל כך היו ברורות לי שרופאים ובתי חולים עושים את המיטב למען רווחת החולה. 

אמנם ידעתי שרופאים בישראל עובדים בשעות מטורפות ללא כל מחשבה על כך שהם בני אדם אבל זו עובדה שאתה מדחיק כאשר אתה זקוק לרופא.

---

 התחלתי לחשוב על הלידה ולהתייעץ עם חברות לגבי קורס הכנה ללידה (על דולה החלטתי מראש לוותר) . חברה אחת שהיא עכשיו בהריון אמרה לי שהיא רוצה דולה אבל שבאותה מידה אני צריכה לפעול לפי האינסטינקטים שלי ולא להתחיל להשוות את עצמי לכולן כי אצל כל אחת זה אחרת. חברה שניה אחרי ארבע לידות המליצה בחום, בעל של הריונית מהעבודה טען שמורחים בקורסים את הזמן אבל שזה בכל זאת חידש להם.

הבעיה: אין לי זמן לחמש פגישות של שלוש שעות כל פעם…..

בינתיים אני בהחלטה לעשות את המינימום ההכרחי של בדיקות, הרשמה ללידה (החלטתי על בית חולים. החלטה פרגמטית כי הוא קרוב לי לבית בצורה שלא לבחור בו יהיה ממש אידיוטי). וזהו.

אני ממש מקווה שהלידה שלי תזרום איתי….בינתיים טפו טפו טפו מלחמיים מלחמיים ההריון שלי עובר בקלות ואפילו לא הגעתי למימדי בלון.

---

סגרירי

משום מה היום האפרורי הזה עושה לי נעים. יש משהו מאד מרענן בקרירות הזאת שמזכיר חו"ל. חו"ל זה תמיד טוב.

כמדובר ביום אפרורי בחורף זה מדכא אותי.

אני מרגישה פחות משועבדת לטלויזיה. אפשר להגיד שאני מוצאת את עצמי מכבה תוכניות באמצע מרוב עייפות ורצון לישון. גם דברים שפעם הייתי מחבבת יותר. אני מקליטה אמנם בוידאו אבל פחות ולא תמיד טורחת לראות.

אני חולת אירוויזיונים אבל לאחרונה אני די משתעממת מזה והמחשבה על להשאר ערה עד חצות עושה לי רע. חבל שאף אחד מחברי לא מוכן לחלוק את זה כחוויה איתי (בסגנון מסיבת אירוויזיונים). אני אפילו לא יודעת איך הולך השיר שמייצג את ישראל.

אולי זה כי אין לי חברים גאים? אבל נראה לי שגם לגאים האירוויזיון כבר לא עושה את זה.

אולי זה סימן שיש לי חיים?

אני מקווה שמצב הרוח הזה של חוסר חשק לעשות משהו יעבור לי מהר.

עניין של זהות ושמות

 לפעמים אני רואה את הבלוגוספירה כסוג של יקום מקביל. חלק מהדברים בו חופפים את העולם האמיתי שבו אני חיה ומוכרת תחת שם מסויים.

יש משהו מאד קוסם באפשרות לבחור בשם אחר שאמור לבטא אותך. אני בחרתי בשם בו השתמשתי כשטיילתי בדרום אמריקה ואליו התרגלתי במידה מסויימת. לבחור כינוי או שם רחוק ממני היה לי קצת מוזר. הבחירה להשתמש בשם שונה משם הלידה שלי בטיול נבעה מהצורך שיבטאו את שמי נכון. אם יש דבר שמתסכל אותי זה עיוותי שם פרטי ושם משפחה.

במקרה של הבלוגוספירה אני מכירה את בעלי הבלוגים רק בשם שלהם ביקום המקביל (אני משתמשת במונח היכרות כי לפעמים כשאתה מעיין בחייו ולעתים בסודותיו של בעל הבלוג אתה מרגיש שותף סמוי או גלוי לחייו). לפעמים כשאני מגלה דרך כתובת הדוא"ל ששמם הוא שונה אני ממש מופתעת כאילו זה לא ייתכן כי אני מכירה אותם רק בכינוי. תחושה מוזרה וקצת מאיימת של גבול וירטואלי בין שני היקומים שזז קלות.

חזרה לשם הלידה שלי. ממש לא סבלתי אותו, לא הרגשתי מחוברת אליו וכמעט כולם מכירים אותי בקיצור שלו. הקיצור הוא סוג של פשרה שעשיתי עם עצמי כי לא הרגשתי מוכנה להפרד מהשם הפרטי לגמרי.

שם המשפחה שלי הוא שם מעוברת ששונה משם שלישי כך שאפשר להגיד שאנשים  במשפחה שלי לא יותר מדי קשורים לשם המשפחה. ובכל זאת, משום מה אני לא מסוגלת להפרד ממנו אחרי שנישאתי. אני מניחה שניתן לכנות את זה הרגל .

ההורים שלי לא חזקים בשמות, זה בטוח.

שם המשפחה של אימי אחרי נישואיה השניים מוצא חן בעיני יותר אבל נראה לי שמאוחר מדי לשנות שוב את השם. לדעתי בסוף אקח את שמו של האישלי כדי שלגור גריגורים ולי יהיה אותו שם משפחה (לגבי שמו של האישלי, הוא שם רגיל לא בעייתי במיוחד, לא יפה ולא מכוער).

פתאום עלתה במוחי מחשבה שהשם שאתה מעניק לילד שלך הוא סוג של פיצוי על שלא יכולת לבחור את שמך.אני חושבת שזו אחת הסיבות שרציתי בת. אולי זה יותר בריא שאין לי בת כי ילד זכאי לזהות חדשה משלו ואסור שהוא יהיה מגשים החלומות של הוריו.

אגב, אני שמעתי על כמה אנשים ששינו את שמם. יש לי חברה ששינתה את שמה לשמי (יש לנו שמות קצת דומים) אחרי התייעצות עם רב, כדי לשנות את מזלה. אני מסתפקת באופציות שהמימד הוירטואלי מספק לי. לפעמים אני חושבת: וואו איזה אומץ  לדרוש מכל מי שמכיר אותך בשם אחר לקרוא לך בשם חדש.

מה דעתכם על מתן שני שמות לילד? אני חשבתי שהייתי רוצה שתהיה לי אפשרות בחירה בין שני השמות אבל ברוב המקרים זו פשרה בין הורים ושם אחד מופיע רק בהזמנות חתונה וברישום נישואים. לבעלי יש שני שמות שניהם עבריים (בדרום אמריקה נהוג לתת לילד שם עברי ושם ספרדי) השם השני שלו עובר גם בספרדית. אני לא מסוגלת לדמיין אותו בשם השני.

חתונה עייפות ועוד

חברתי הייתה פשוט כלה מקסימה. המסכנה אמנם לא נהנתה מההליך הדתי של הטקס  וראו שהיא מתה שזה יגמר אבל אחר כך היא נהנתה.

כיף לחתן חברה. לצערי, בגלל שרוב הקשרים שלה מהאוניברסיטה הלכו לאיבוד (נמחקו מהסלולרי) לא הכרתי הרבה אנשים.רק את הטרמפיסטית שלנו שבאמת היוותה חברה נעימה והיה מאד נחמד איתה.

ועכשיו אני מרגישה בקומה. המוח שלי לא מתפקד. מזמן לא חוויתי כזו רמה של עייפות. אני מרגישה אסירת תודה שלא עשינו תאונה כי נראה לי בלתי אפשרי לנהוג כזו דרך ארוכה.

כמה היה מעניין לגלות שגם חברתי ובן זוגה העדיפו שיעזבו אותם בשקט וכמה שפחות היו מעורבים בתכנון. מדהים כמה המצב שלה היה דומה לשלי (אם כי חתונה שונה בתכלית).

ואני מאחלת להם המון המון אושר ואהבה-זה מה שחשוב !

ירושלים

בעקבות יום ירושלים המתקרב ובא (מה שאומר שלא יהיה מה לראות בטלויזיה לנטולי כבלים או לוויין ושליהורם גאון תהיה תעסוקה ולנו הירושלמים יהיו פקקים) החלטתי להעלות פוסט על העיר שלי שבקרוב מפסיקה להיות שלי.

אז כן, מגיל שבועיים אני ירושלמית גאה שאוהבת את העיר ושונאת בה המון דברים. אז נתחיל:

אוהבת:

נעים ללכת בה לאיבוד ולהגיע לכל מיני שכונות ובניינים מיוחדים….

מזג האוויר בקיץ נהדרררר…..

גרתי פעם בבית עם רצפה מצויירת, אפשר למצוא בה דירות מיוחדות.

אוכלוסיה מאד לא הומוגנית, מעניין לראות אילו סוגי אנשים עולים בתחנות השונות.

עמק רפאים, האוניברסיטה, הטיילת, העיר העתיקה, המוזיאון, עין כרם, משכנות שאננים, נחלאות,שוק מחנה יהודה ועוד ועוד….

הזמרים במדרחוב והמשוטטים שסובלים מתסמונת ירושלים (עיר מרובת נביאים ושרוטים)…

אוירה מיוחדת לקראת כניסת שבת.

החגיגה של בבט.

יותר נעים לי בחברת בעלי אופי ירושלמי: אינטלקטואלים מופנמים ולא מעוצבים מדי.

נוף נהדר

רוב המשפחה שלי פה.

סינמטק וצופים הבאים לסרטים עם נעלי קיפי (כך היה בזמני).

תיאטרון החאן.

רחוב הנביאים

המון היסטוריה ותמיד יש לאן לקחת אורחים.

יש חניה (חוץ ממרכז העיר).

לפעמים יש אירועי תרבות מפתים.

תמול שלשום (הקפה)

הידיעה שסופרים רבים מתארים את נוף ילדותי (עמוס עוז ודוד גרוסמן בעיקר).

חנויות ספרים משומשים

קפה מודוס, מקום עם אווירה מיוחדת ובורקס מדהים.

ראש עיר חרדי אבל עם חיוך נחמד ותחושה שיש בו אכפתיות (מקווה שאני צודקת).

שונאת:

חרדת פיגועים (נכון שזה בכל הארץ אבל בירושלים יש משהו קלסטרופובי).

העירייה מאז אולמרט… תחושה שמבזבזים את כספי הארנונה (מהגבוהות בארץ) ללא תמורה הולמת. שונאת את חוסר ההתחשבות בסטודנטים מבחינת הגביה בהשוואה לפטורים מפליגים שנותנים לחרדים.

יוקר הדיור : מחירי הדיור מאמירים "בזכות" עשירים מחו"ל שרוכשים בתים בירושלים בשביל לבוא פעם בשנה למשך שבוע…

קור ירושלמי יכול להיות אכזרי ונשכני.

תחבורה ציבורית מהגרועות שיש. אין מוניות שירות, קווים שלא עומדים בלוחות הזמנים, צפיפות של סרדינים.

קווים למהדרין (בתדירות גבוהה) : נשים עולות מהדלת האחרית ויושבות מאחור, גברים מקדימה-מה שאומר שאי אפשר לעמוד מאחור כי לכל אישה שניה יש עגלה עם תינוק או סלי שוק, הצפיפות בלתי נסבלת ואף מילה על הריח בקיץ.

הידיעה שבשכונות מסויימות את יכולה לזכות להערה ו/או מבטים עויינים כי לא עמדת בסטנדרט הצניעות (אם כי מעולם לא שפכו עלי דיו ו/אוזרקו עלי אבנים ).

אסור לשבת ליד גבר חרדי. פשוט אסור במיוחד כשאת בקו שבו הם הרוב. הסתברותית סיכוי גדול בקווים מסויימים.

הפקקים ברחובות שנבנו כאשר אנשים נהגו בעגלה, בצירוף אנשים שעדיין רגילים לעידן הזה ולא מפנימים את כללי הזהירות בדרכים הבסיסיים.

ההכנות לרכבת הקלה, שבטח תגיע כשנהיה רגל אחת בקבר.

רדיו ירושלים: יש מה להשוות ל"רדיו תךל אביב???

אין ים…

המון שכונות בלתי נסבלות מבחינת אוכלוסיה (לא יחודי לירושלים אבל בכל זאת…)

עיר פוליטית בה אם אתה לא בדעה הנכונה מקלפים לך סטיקרים ויורקים עליך בהפגנות…

עליות בלי סוף.

פחות חנויות עודפי מעצבים ומציאות כמו בת"א (למה תמיד ההשוואה היא לתל אביב?)

---

לא יכולה להגיד שלא אתגעגע….